אלול א' אלול - יום פטירת רבי יעקב ניימן (3 צופים)

[גרינפלד]

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת…" (לב, כו)

"ששת ימים תֵּעשה מלאכה" – וכי ממתי מלאכת האדם נעשית מעצמה? "ששת ימים תַּעשה מלאכה" – צריך להיות כתוב?

שאלה נוספת על אזהרה זו של התורה, הקשה ה'חפץ חיים' זיע"א: מדוע בשביל להזהיר על שמירת השבת, יש להזכיר כי "ששת ימים תעשה מלאכה"? – בישובה של השאלה תתיישב גם הקושיא הראשונה.

שאלה זו שאל ה'חפץ חיים' את אחד הסוחרים הגדולים בעיר צרניקוב שברוסיה, וזה היה סיפור המעשה כפי שהביא הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, בספרו 'דרכי מוסר', מעשה ששמע מפי ה'חפץ חיים' בעצמו:

פעם הגיע ה'חפץ חיים' לעיר צרניקוב, ושמע שיש שם בעיר יהודי בעל בית חרושת, המעסיק פועלים יהודיים בשבת! נכנס אליו ה'חפץ חיים' ודיבר על לבו שיפסיק את העבודה בשבת, וימנע מלגרום חילול שבת לו ולעובדיו היהודים.

ענה לו בעל בית החרושת: "אני מרוויח בכל יום ארבעת אלפים רובל מתוצרת בית החרושת, וכי רוצה אתה שאפסיד כתוצאה מן השביתה בשבת, סכום כל כך גבוה בכל שבוע?".

אמר לו ה'חפץ חיים', שהוא אינו צודק כלל ואין לו ממה לחשוש, כי משמירת השבת לא מפסידים, ולעומת זאת מחילול השבת רק מפסידים!

והמשיך ה'חפץ חיים' לשכנעו בזכות של שמירת השבת, והביא מדברי הפסוק: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת…" – וכי בשביל אזהרת שמירת השבת, צריכה התורה להזכיר את ששת ימים שבהם מותר לעשות מלאכה? מה זה נוגע לעניין אזהרת המלאכה ביום השבת?

אלא ביאר ה'חפץ חיים' במתק לשונו: בוודאי שהתכוונה התורה לומר בזה לאדם, שהאחד תלוי בשני: אם הנך רוצה שתהיה לך מלאכה בששת ימי השבוע, זה בתנאי שביום השביעי שבת וינפש, אבל אם לא תנפוש ממלאכה ביום השביעי, אז גם בששת ימי השבוע לא תעשה לך מלאכה, ותפסיד את כל עסקיך ופרנסתך!

לשמע דברים אלו ענה לו בעל בית החרושת בלעג: "מה הרבי חושב? וכי פסוק אחד בחומש, יעמיד את בית החרושת שלי ללא עבודה עשרים וארבע שעות בכל שבוע??"

זמן קצר אחרי השיחה הזו, שהתקיימה בין ה'חפץ חיים' לבין בעל בית החרושת, נכנסו הבולשביקים לרוסיה, וכבשו בסערה גדולה את כל הערים והמושבות, ובין שאר פעולותיהם שם החרימו את כל בתי החרושת ובתי המלאכה, ואיתם גם את בית החרושת שהיה בבעלותו של אותו האיש. ממש ברגע האחרון הצליח בעל בית החרושת עצמו, בדרך נס, לברוח בעירום ובחוסר כל, אבל שמח שזכה להינצל ממוות ודאי.

בראותו את אשר עבר עליו נזכר בדברי ה'חפץ חיים' ומיד הריץ לו מכתב בו הודה לו וכתב: "עכשיו אני רואה שדבריו צודקים ואמתיים! אכן יש בכוחו של פסוק בחומש לשתק את בית החרושת!"

מעתה גם מתורצת הקושיא הראשונה, שהובאה בראשית המאמר: מדוע כתבה התורה: "ששת ימים תֵּעשה מלאכה", והרי המלאכה לא נעשית מעצמה? אלא שגם מלאכת ששת ימי השבוע, לא נעשית בידי האדם בלבד, אלא היא נעשית בזכות שמירת השבת: "ששת ימים תֵּעשה מלאכה – אם ביום השביעי שבת וינפש"!!!​

 

[גרינפלד]

"שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" (מב, ט).

וכי זו בשורה ליעקב לדעת שבנו מחמדו, הוא אדון לכל מצרים?! וכי בסולם ערכיו של יעקב אבינו, יש איזו חשיבות בכך שבנו שליט על כל ארץ מצרים, שיוסף אומר זאת בראש הכותרות של התגלותו?!

מבאר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, שהבשורה לא הייתה בעצם סיפור העובדה שהוא שליט על מצרים, אלא באופן שבו אמרה יוסף: "שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" – שגם אחרי כל מה שעבר, הניתוק הממושך ממקור חיותו, שנים רבות בבית פוטיפר ובבית הסוהר המצרי והנה, הוא נשאר דבק באמונתו: "שמני אלוקים" הכל מאיתו יתברך! זו הייתה בשורה שהעביר יוסף ליעקב! ובזה שמח מאד יעקב!

ובאמת שזו לא רק הבשורה שהוא נשאר באמונתו, אלא שיעקב היה חרד כיצד הצליח יוסף בכל ימי גלותו בחשכת תרבות מצרים, בבית סוהר שתיים עשרה שנה, מנותק מאביו ומשפחתו, לא יודע כלל אם אי פעם משהו ידע על מקום הימצאו ויזכה לחזור למשפחתו ולבית אבותיו, כאלו מחשבות והרגשות יכולים לשבור לב ונפש של כל יהודי במצב כזה!

ואיך באמת זכה לכך יוסף?! כיצד שרד כ"כ הרבה שנים מבלי שיהיה לו קצה מחשבה וכיון להצלתו וחזרתו למשפחתו ולמולדתו?

התשובה היא: "שמני אלוקים", מהלך מחשבתו של יוסף כל הימים שהיה במצרים, שהיה שם שמים שגור על פיו, כמו שאומר רש"י על הפסוק: "וירא אדוניו כי ה' איתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" – שהיה שם שמים שגור על פיו! ידע יוסף כי כל המהלך שמתקיים איתו הכל הוא משמים, יש אבא בשמים שמוביל אותו בכל חשכת מציאותו, וממילא שהחשכה שבו הוא היה, הייתה מוארת באור האמונה! וכך הוא שרד! זו הייתה הבשורה הגדולה של יוסף ליעקב: אני נשארתי בדיוק אותו דבר כי בדרך אמונה בחרתי!!!​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', סיפר שהזדמן לו ללכת פעם בסימטאותיה של העיירה ראדין עם רבו, הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל, שכיהן כמשגיח בישיבתו של מרן ה'חפץ חיים'.

והנה הם עוברים ליד מסיבה של גויים, ושומעים שירה הבוקעת משם. בחורים נוספים שהלכו עם המשגיח, קיללו את המשוררים ההם, ותגובתו של הגר"מ רוזנשטיין לכך היתה, שהקללות הללו שלא במקומן.

הרי גם הגויים שיושבים במסיבה זו, הם ברואיו של השם יתברך, וכשהם נהנים מעולמם גורם הדבר נחת רוח להקב"ה, ואם כן מדוע אנחנו צריכים לקלל?

ודומני, שיש לכך מקור בחז"ל האומרים, שעם ישראל מתפלל על הגשמים גם בשנת השמיטה. ולכאורה, בשנת השמיטה אין צורך בגשמים, שהרי השדות אינם מעובדים, ומדוע צריכים להתפלל על כך (ומדובר במצב שאין מחסור במים)?

אלא שכיון שאנחנו מעוניינים להיטיב עם ברואי השם, הרי שהעם היהודי מתפלל שהגשמים יסייעו לגויים בעבודת האדמה שלהם, למרות שאנחנו לא זקוקים לכך בשנה זו.​

 

[גרינפלד]

את הסיפור שלפנינו רגיל היה לספר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, מייסד וראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח תקווה, בפני בוגרי הישיבה לדורותיה שהתאספו מידי שנה לחסות בצל אביהם ורועם.

בעת שתיאר את הימים הקשים שהיו מנת חלקו בילדותו, היו עיניו של ראש הישיבה זולגות דמעות ללא הפוגה. לא קל היה לו להיזכר באותם ימים רחוקים, אך חשוב היה לו להעביר את הדברים לדור הצעיר, למען יהיו למופת ולדוגמה כי באמצעות כוחות נפש, מאבק ותפילה – רואים לבסוף סייעתא דשמיא.

טרם מלאו לו ארבע עשרה וכבר נשלח הנער יעקב ניימן מהעיירה אוסטרולנקה השכוחה לישיבת לומז'א המעטירה, שם עתיד היה לעשות את שלוש עשרה השנים הבאות בצלם של ראשי הישיבה הגאונים רבי יחיאל מרדכי גורדון ורבי משה רוזנשטיין זצ"ל.

איש לא ליווהו לתחנת הרכבת. זה מכבר התייתם הנער מאביו ומאמו וכעת נותר הוא לבדו בעולם, ללא משען ומשענה. אך דרכו רגליו על מפתן בית המדרש וכבר שקע בלימוד התורה הערב והמרגיע. במשך כל ימות השבוע לא חש כל כך בבדידותו. דברי התורה הערבים והמתוקים נעמו לו יותר מכל, ודפי הגמרא הפכו לידידיו הטובים ביותר.

יום שישי היה מעין חג בעבור בני הישיבה. בשולי הדרך הראשית שעברה בסמוך לישיבה עומדים היו בחורים רבים, כשהם סוקרים בעיניהם את העגלות הרבות שחצו את הדרך. מפעם לפעם נעצרה העגלה, והעגלון פרק מתוכה חבילה אישית בעבור אחד או כמה מהבחורים. תוכנן של החבילות לא היה ידוע, פעמים הכילו פשטידה או דבר מאפה, פעמים בגדים להחלפה ופעמים שניהם גם יחד. הצד השווה שבהן – שכולן העבירו למקבליהן רוח חמימה מהבית הרחוק, לצד מילים חמות וברכות שנרשמו בקפידה בכתב יד אימהי רועד ומתגעגע.

בני המזל כמו אלו שבאו מבתים עשירים היו מקבלים חבילה חדשה בכל שבוע, היו שקיבלו פעם בשבועיים, והיו גם כאלו שקיבלו את חבילתם רק פעם בחודש. יוצא מן הכלל היה הנער המתמיד יעקב אוֹסְטרוֹלֶנקר. הוא – מעולם לא זכה לקבל חבילה מן הבית. בשעה שהעגלה עברה היה ספון בבית המדרש הריק והגה בתורה. ידוע ידע היטב כי אין לו למה לצפות, איש אינו אמור לשלוח לו חבילה היות שאין לו מכר וגואל.

מפעם לפעם, כשהשקיף מבעד לחלון וצפה בעיניים כלות בבני הישיבה הצוהלים בחבילותיהם, הצטעפו עיניו ומוחו נשטף בהרהורים נוגים. הנה, כולם זוכים לדרישת שלום חמה מהבית, ורק הוא היתום הקטן והמסכן עומד מן הצד בידיים ריקות. כך, בכל שבוע מחדש חזר המחזה על עצמו; הוא ראה את שמחתם של חבריו, ולבו שלו נצבט מקנאה.

באחד מאותם ימי שישי, חש יעקב כי הגיעו מים עד נפש. הבדידות תקפה אותו ללא רחמים, ולפתע נשאוהו רגליו כמאליהן אל ארון הקודש. הוא טמן את ראשו בין קפלי הפרוכת ודמעות רותחות שטפו את עיניו. פיו ולבו נפתחו, והוא שפך את מרירותו לפני אלוקיו. הייתה זו תפילה כמוה לא חווה מעולם. תפילה כואבת של נער יתום ובודד הזועק מקירות לבו הטהור לאבי יתומים:

"ריבונו של עולם!" התייפח הנער, "הלוא רואה הנך עד כמה מתקשה אני לשאת את הכאב בעת שעיניי רואות את חבריי הזוכים לחבילות מלאות כל טוב, ואילו אני, היתום והאומלל, לא זוכה לקבל דבר מכל אלו. ובכן, הריני מוסר מודעה לפניך, ריבון העולמים, כי מוכן אני לוותר מכאן ואילך על חבילות האוכל והפינוקים, יותר לא אשתוקק להן! אך מבקש אני ממך, אבי שבשמים, כי מכאן ואילך תשלח לי אתה בכבודך ובעצמך – במקום חבילות של אוכל וכל טוב – חבילות גדושות בסייעתא דשמיא כדי שאצליח ואעלה בתורה וביראת שמים!"

"מאותו היום ואילך", העיד לימים רבי יעקב, "הרגשתי בצורה הברורה ביותר כי תפילתי התקבלה. למן אותו היום ואילך חשתי כיצד רוח ממרומים תומכת בי ואומרת לי גדל! מאותה התפילה התחלתי לראות ברכה בלימודיי, ומכאן והלאה רק התגדלתי ועליתי עוד ועוד עד שזכיתי בסייעתא דשמיא להגיע עד הלום".
​

(כאור דניאל, הובא בגיליון 'ברינה יקצורו' מקץ תש"פ)​

 

[גרינפלד]

בעיצומה של פרשת התוכחה מוצאים אנו פסוק מפליא: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".

ולכאורה יש להבין, הרי התורה מפרטת כאן את הקללות האיומות שיבואו על אלו שיפרו אותה, שימאסו במצוותיו ויעברו על חוקיו ומשפטיו, ולכאורה כיצד נכנס כאן לפתע פסוק כה מעודד ומנחם הנראה על פניו כלא ממין הענין?

ישוב נפלא לקושיא זו, מצאתי בספר 'דרכי מוסר', להגאון הצדיק רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', שכתב כך:

פסוק זה הזכירה התורה בעיצומן של הקללות במכוון, כדי ללמדנו יסוד גדול בדרכי הנהגת ה' יתברך בעולם; לפעמים נגזר משמים על הכלל או על הפרט לסבול חלילה צרות ויסורים, אם בגלל עוונות וחטאים, אם בגלל חשבונות שמים אחרים, ומטבע הדברים עלולים אנו לתהות ולחשוב שמא הקדוש ברוך הוא שכח אותנו, או הזניח והפקיר אותנו חס ושלום, וכך ליפול אל זרועות היאוש ורפיון הידיים.

לזאת באה התורה ואומרת בקול רם בעיצומן של הקללות: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", ללמדנו כי גם בעת שהחושך יכסה ארץ, וצרות רבות ורעות יקיפו את הכלל והפרט, אין הקדוש ברוך הוא שוכח אף לא לרגע את בריתו אשר כרת עם אבותינו, ולעולם אינו מסלק את השגחתו מאיתנו, ומי שעיניים לו יכול להבחין גם בעת 'הסתר פנים' באהבה ובחיבה העצומה שלו כלפינו.

וזהו מוסר השכל עצום לאדם; כאשר מתרגשת עליו לא עלינו צרה או מצוקה מסויימת, עליו לזכור היטב כי גם בעת שהכל נראה חשוך ומעורפל, על פי האמת מסביבו יהל אור. כי גם בעת שזוכה לקבל תוכחת שמים זה בא עם מלוא האהבה והחיבה של השם יתברך כלפיו.

רבי יעקב ניימן ממשיך וכותב: "כן ראינו לאחר השמדת ששת מיליוני יהודים, שהיה מקום לחשוב כי חס וחלילה הקדוש ברוך הוא הפקיר אותנו, ואינו רוצה לדעת מאתנו. כי קמו עלינו הגויים ורצו להכחידנו מגוי, וקיוו שלא יזכר שם ישראל עוד. אז עשה לנו הקדוש ברוך הוא ניסים ונפלאות עד אין שיעור, ובזה הרים את כבוד ישראל בין הגויים. כל מי שיש לו מח בקדקדו ראה את הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא אתנו ובזה הראה לנו כי לא סרה השגחתו ואהבתו מעלינו, ומזה נבוא להאמין כי כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".

הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', היה רגיל לומר בדרך צחות: "בשחרית כאשר כל הבריאה נמצאת במיטבה, החמה מאירה וזורחת, ועסיסיות הטל מורגשת בכל נשימה, אומרים 'אהבה רבה אהבתנו'. אך בלילה כשהכל חשוך, וכביכול יש הסתר פנים, אומרים 'אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת'. לרמז לאדם נקודה זו, כי אהבת ה' יתברך אלינו היא אהבה נצחית, אהבת עולם, וגם בזמנים של חושך והסתר פנים היא נשארת בעינה".

דוקא בזמן הסתר פנים, ניתן לחוש את גילויי האהבה. דוקא מתוך חושך, ניכר כל זיק של אור. דוקא בעיתים האלו ניתן לראות את ההשגחה הפרטית העצומה במלוא עוצמתה, עד לפרטים הקטנים ביותר.

היא תביא את האדם להפנים אל ליבו כי גם הצרות והיסורים עצמם נובעים מתוך חסד ומתוך אהבה כדי להיטיב לו באחריתו, ולחיות לאור האמונה כי 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', לטוב ולמוטב.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, מרבני ניו- יורק: "פעם אחת כשבאתי למרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל בשהותו בוילנא, מצאתיו כאוב ונסער. כשבררתי את סיבת הדבר, אמר לי ששמע יהודים מספרים שראו בשבת אישה יהודיה עניה, מוכרת עצים להסקה, לפרנסת אנשי ביתה. ותמהו בקול: 'היתכן שבוילנא, העיר הגדולה לד', תמכור אשה עצים בשבת?!'

"ואמר לי הגרי"ז כשכולו נסער: 'היאך אפשר לדבר לשון הרע על העיר וילנא… העיר שבה היו מאז ומעולם חמש מאות רבנים גדולי עולם… ואפילו אם נכונים הדברים ר"ל, הרי זה כמו יהלום מבריק ויקר מאוד, שיש עליו קצת אבק… הרי יהלום הוא נשאר… על אף שיש עליו קצת אבק'"…

משום מה, התרגלו הבריות לדבר סרה על ערים וקבוצות שלמות בכוללניות. גם אם יש בעיות וחסרונות העיר, ארגון או קבוצה, מי התיר לדבר עליהם בכללות?​

 

[גרינפלד]

פעם השתבח יהודי באוזני הגה"צ רבי יעקב ישראל ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', אודות בנו, וסיפר מעשה שהיה עמו:

בחול המועד סוכות ישבו פעם קבוצת אברכים בסוכתו של בנו ופיהם מלא שירות וזמירות לה' בקול רינה ושמחת החג. מתוך התלהבות הקדושה הלכו קולות השירה וגברו, עד שהופרעה מנוחתו של יהודי זקן אשר היה דר בעליית הבית. ומכיון שאותו זקן לא יכול היה להם ולקולותיהם, שפך עליהם מן העליה דלי מים. ואז צעק בנו מן הסוכה: "איך אפשר לשפוך לכאן מים? הלא השכינה שורה כאן?!"

"הגבתי ואמרתי לאותו יהודי" – סיפר הגר"י ניימן – "הבאמת סבור אתה כי השכינה שורה במקום שכזה אשר גוזלים מנוחתו של אדם זקן?! לא ולא! אמנם מצוה גדולה לשמוח ברגל ולזמר בשבחין לה', אבל חלילה שתהא המצוה באה בעבירה, ועל כגון דא – קיום מצוה על חשבון הזולת, אמרו (רש"י דברים ד ל) 'ואם תעוותו… תחשבו שוטים'.
​

(ע"פ 'דרכי מוסר')​

 

[גרינפלד]

כששהה ראש ישיבת 'אור ישראל' הגאון רבי יעקב ניימן זצוק"ל בארה"ב לצורך איסוף כספים, הגיע לפגישה בביתו של אחד הגבירים, אבל לצערו הגביר לא שהה ביתו. רבי יעקב, שלא ידע את שפת המקום, לא ידע אנא יפנה ואיך יסתדר. בסיעתא דשמיא עבר במקום יהודי שידע קצת אידיש, הביאו לביתו ואירחו בכבוד עד שחזר אותו הגביר לביתו. כשנפרד מהמארח, שאל אותו רבי יעקב: "מה חסר לך בחיים?", ענה לו היהודי שהוא נשוי כמה שנים ולא זכה עדיין לזש"ק. עמד רבי יעקב וברכו מכל הלב, שבעז"ה לשנה הבאה יזכה לבן זכר, וכן הווה. כשסיפרו מעשה זה לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח שליט"א, נענה ואמר: "כשהברכה נובעת מהכרת הטוב – יש לה תוקף וכח, כמו שמצאנו אצל יעקב אבינו, שביקש שיביאו לו מטעמים ורק אח"כ יברך, וזה בכדי שהברכה תנבע מהכרת הטוב ותחול ביתר שאת".​

 

[גרינפלד]

מידת 'הכרת הטוב' היא מידה יסודית ושורשית בעבודת האדם. גדולי הדורות מאז ומעולם הקפידו מאוד להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמם. כפי שמספר נינו של ה'חפץ חיים', שכאשר הגיע ללמוד בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה, ראש הישיבה, הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל חיבבו יתר על המידה, ואף הזמין אותו לאכול בביתו.

לפליאת הבחורים על כך שהוא נוהג בהם איפה ואיפה, ומכבד את נין החפץ חיים יותר מהם, הסביר רבי יעקב ניימן: "אל תחשבו שהוא חשוב יותר מכם, כולכם חשובים במידה שווה, אלא שחב אני הכרת הטוב לסבו ה'חפץ חיים', ולכן אני נוהג בו עין טובה יותר".

וכך סיפר רבי יעקב לתלמידיו: "כאשר היה נוסע ה'חפץ חיים' לורשא, הוא היה נוהג לעצור בעיירתנו, נכנס אל ביתנו ומעיין בספרים של אבי, והם היו משוחחים יחד בדברי תורה.

"לאחר שאבי נפטר, שלחה אותי אמי ללמוד בישיבת 'ראדין' אצל ה'חפץ חיים'. הוא היה מקרב אותי מאוד ואומר לי: 'יש לי הכרת הטוב לאביך, שעיינתי בספריו והייתי מתאכסן בביתו'.

"אם כן", סיים הרב ניימן: "עתה כשהנין של החפץ חיים הגיע לישיבתנו, אני יכול להחזיר לו טובה על ה'הכרת הטוב' שהחזיר לאבי!"…​

 

[גרינפלד]

סיפר רבי יעקב ניימן זצ"ל:

כאשר התמנה רבי משה רוזנשטיין זצ"ל כמשגיח בישיבת לומז'ה, יכול היה לבקש משכורת הגונה, שתאפשר לו לא רק לספק את צרכי משפחתו באופן סדיר, אלא גם לחסוך בשביל נדוניה לנישואי בנותיו. מחשבה כזו אכן עלתה בלבו, אולם הוא התיישב בדעתו, והחליט להסתפק במשכורת נמוכה. הוא החליט להשאיר את עניין הנדוניה לקב"ה, כפי שנאמר: "השלך על ה' יהבך, והוא יכלכלך".

זמן מה לאחר מכן, פרצה מלחמת העולם. הבנקים פשטו את הרגל, והמטבע של רוסיה איבד את ערכו כליל. או אז נוכח המשגיח, רבי משה רוזנשטיין, עד כמה צדק בהנהגתו זו. אילו היה מבקש כסף רב יותר, היה מפקיד כסף זה למשמרת בבנק, ולא היה נותר ממנו מאומה. לעומת זאת, מאחר שהשליך על ה' יהבו, עזר לו הקב"ה, וזכה להשיא את בנותיו לחתנים גדולי תורה.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, על ענוותנותו וצדקותו של ה'חתם סופר': פעם למד ה'חתם סופר' עם שלושה מתלמידיו, תוך כדי הלימוד התעייף ה'חתם סופר' ונמנם. אז פנה אחד התלמידים לחבריו ואמר להם: "שמעתי שאומרים על ה'חתם סופר' שהוא גאון גדול, אני אינני רואה את הגאונות שלו". התלמיד השני הוסיף לומר: "אני שמעתי שאומרים עליו שהוא חכם גדול, אך אני אינני רואה את חכמתו הגדולה". התלמיד השלישי לא נשאר שקט, ואף הוא הוסיף לומר ששמע שאומרים על ה'חתם סופר' שהוא ירא שמים גדול, אך הוא אינו מבחין ביראת שמים הגדולה שבו…

לפתע התעורר ה'חתם סופר' ופרץ בבכי ואמר: "מה שאתם אומרים שאני לא גאון גדול, אינני מצטער על כך, כי אני יודע שעמלתי כפי כל כוחותיי, ואם אינני גאון – לא יתבעו אותי מהשמים על כך. אבל מה שאתם אומרים שאינני ירא שמים, על זה אני בוכה ומצטער, כי הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם כן היה בידי להשיג 'יראת שמים', ואם אינני ירא שמים – הרי יתבעו אותי על כך", כל כך בכה ה'חתם סופר' שכל בגדיו נרטבו מרוב דמעות.​

 

[גרינפלד]

-איך נצליח לאהוב כל יהודי?

ראש ישיבת אור ישראל, הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל, מסביר שמי שמאמין באמונה שלימה שהקב"ה ברא את העולם ושהאדם הוא בחיר היצירה, שנברא בצלם אלוקים, לא יכול שלא לכבדו ולאוהבו. על כל בריה בעולמו של הבורא נאמר "חביב אדם שנברא בצלם", ובוודאי על היהודים, עליהם נאמר "חביבים ישראל שנקרא בנים למקום". ואם כן, כיצד יתכן שלא נכבד את בני המלך?! ואם חלילה לא נוהגים כבוד זה בזה, יש בכך משום פגיעה בכבודו של המלך עצמו, בורא העולם, והדבר מהווה הוכחה שהקב"ה רחוק מאיתנו.

אם אנחנו אוהבים מישהו אהבה עזה, לא נוכל שלא לאהוב גם את אלו שהוא עצמו אוהב. את הנפשות הקרובות אליו, ובודאי שלא לזלזל בהם ולהציק להם. אם נאהב את משולם ו'נעקוץ' את ילדיו, הרי שאנו נפגע, כמובן, במשולם עצמו. אם נרצה להיטיב עם מוישה, לא נוכל להתאכזר לחבריו הטובים ביותר או לבני משפחתו הקרובים. והנה כל אחד ואחד מאיתנו הוא 'קרובו' של הקב"ה, כל יהודי- כותב הרמ"ק ב'תומר דבורה'- הוא שאר בשרו של הבורא יתברך, וכולנו נקראים "בת זוגו של הקב"ה, וקורא לה ביתי, אחותי, אמי, וכתוב 'ישראל עם קרובו' וממש קורבה יש לו עמהם והם בניו", ואם כן, כיצד נוכל שלא לאהוב ולכבד את אלו שהקב"ה כל כך אוהב?!​

 

[גרינפלד]

כתוב במדרש רבה (בראשית) "בראשית ברא" – 'בשביל ביכורים שנקראו ראשית, נברא העולם'. מבהיל כל רעיון: בשביל מצוה אחת התקיימת פעם בשנה, נברא העולם?

כשנתבונן מה יש במצות ביכורים שהיא כה נשגבה ונעלית, נראה מה שמביא מביא הגר"י ניימן זצ"ל בשם האלשיך הקדוש, שכתוב במצות ביכורים 'שכל בעלי אומניות היו עומדים בפניהם של מביאי הביכורים ושואלים בשלומם' ומדוע חייבו אותם זאת? הרי ההלכה היא שפועל השכור לבעל הבית, אסור לו לשאול בשלום חברו, ומשום שגוזל בעל הבית, ובזמן זה היה צריך לעבוד, והנה כאן במצות ביכורים התירו לפועלים לעזוב מלאכתן בשביל לעמוד בשורה בכניסה לירושלים, ולומר שלום למביאי הביכורים? אלא, אומר האלשיך הקדוש, שהתורה מראה לנו בזה כמה גדולה וחשובה מצות הבאת ביכורים כי שורשה ומהותה היא הכרת הטוב לבורא העולם על מה שנתן לו, ובמידה זו ניכר האדם האם עדין נפש הוא, שמתבונן בקורה אותו, ומודה להקב"ה על כל חסדו, או שגס רוח הוא ולא יכיר ולא יודה להקב"ה על כל טובתו עמו. ולכן התירו לבטל את הפועלים ממלאכתן, כדי לייקר ולחבב מצוה זו של הכרת הטוב בעיני הבריות.

מעתה, כותב הגר"י ניימן זצ"ל, מובנים לנו דברי המדרש, שבשביל מצות ביכורים שבאה להחדיר לנו חיוב הכרת הטוב לבורא העולם, בשביל זה נברא העולם!!!! לולא נאמר לא היינו יכולים לאומרו, אבל ודאי הכונה כי בלי להכיר טובה שכל דבר ודבר שיש לי הוא מהקב"ה, חסר באמונה השלמה! להכיר בבורא העולם שברא את העולם ועשהו, לזה לא צריך חכמה יתירה, להכיר כי כל נשימה ונשימה כל פעולה ופעולה זה מאיתו יתברך, זו מעלת האמונה! וזה נלמד ממצות ביכורים, שבשבילה העולם נברא, כי בלי אמונה בהקב"ה אין קיום לעולם!​

 

[גרינפלד]

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם…" (דברים י"ד, א')

על פסוק זה סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', את הספור הבא:

"פעם נכנסתי בשבת קודש אל מו"ר הרב ר' משה רוזנשטיין זצ"ל, משגיח ישיבת לומז'ה, וראיתי שהוא בוחן בחומש ילד שלומד בתלמוד תורה. שאלתי אותו: 'של מי הילד הזה?', הוא לחש לי באזני: 'הוא ילד של הקב"ה!', הוא הבין שאני מתפלא שאינו עונה על שאלתי, והמשיך ואמר לי: 'אילו הייתי אומר לך שהוא ילד של חיים או שמרל היית יודע מי הוא הילד, ואם אני אומר לך שהוא ילד של הקב"ה, אתה לא יודע של מי הילד?'…

"הגישה של מי שמחנך ילדי ישראל, צריכה להיות שהוא מחנך ילדים של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר: 'בנים אתם לה' אלוקיכם', ולא כמי שמחנך את הילד של חיים או שמרל. וכשם שבכל הליכותיו של אדם צריך הוא לקיים 'שיויתי ה' לנגדי תמיד', כך גם כאשר הוא מלמד ילד אחר, צריך לשוות נגד עיניו שאביו של ילד זה הוא הקב"ה. מחשבה זו תעניק למחנך סבלנות לתלמידים, והטיפול בהם יהיה שונה לגמרי.​

 

[גרינפלד]

סיפר רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת אור ישראל:

פעם בא אלי יהודי וסיפר לי, שבחול המועד סוכות ישב בנו יחד עם קבוצת אברכים בסוכתו, ומילאו פיהם בשירות וזמירות לה', לשם שמחת החג. קולות השירה הלכו וגברו, עד שהופרעה מנוחתו של השכן הזקן, אשר היה דר בעליית הבית. כיון שאותו זקן לא יכול היה לגבור על קולותיהם, שפך עליהם דלי מים מן העלייה, כדי שיבינו את הרמז.

צעק אליו הבן מן הסוכה, "איך אפשר לשפוך לכאן מים, והרי השכינה שורה כאן". בנימת גאווה סיים האיש את דבריו: "ראה כמה רגשי קדושה יש לבני".

אמרתי לו: "האם באמת סבור אתה כי השכינה שורה במקום בו גוזלים את מנוחתו של אדם זקן? כלל וכלל לא! אמנם מצוה גדולה היא לשמוח ברגל ולזמר בשבחים לה', אבל באופן זה היתה זו מצוה הבאה בעבירה".​

 

[גרינפלד]

"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מ"ה, ב')

כאשר למד הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, את קושיית הגמ' בבבא מציעא דף י"ג על המשנה 'מצא שטר חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר, אם כשחייב מודה אמאי לא יחזיר', התייפח בבכי. כך מספר רבי יעקב ניימן זצ"ל בספרו 'דרכי מוסר'.

שאלו אותו תלמידיו: "ילמדנו רבינו מה יש לבכות כאן?" ענה להם רבי ישראל: "בשעה שלמדתי את קושיית הגמרא אי כשחייב מודה אמאי לא יחזיר, נזכרתי כי לעתיד לבוא כאשר אעלה לבי"ד של מעלה, גם אותי ישאל הקב"ה אם כשחייב מודה אמאי לא יחזיר? זאת אומרת, אם הנך מודה שאתה חייב לקב"ה על כל הטובות שעשה עמך, מדוע אינך מחזיר לו? מדוע אינך חוזר בתשובה שלמה? ולכך בכיתי כי ירא אני מהדין וחשבון שעתיד אני לתת בבי"ד של מעלה".

וממשיך רבי יעקב ניימן זצ"ל, חז"ל הקדושים, פחד ה' תמיד לנגד עיניהם. המשפט 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' ניצב בקביעות בסדר יומם. זוהי הסיבה שכאשר אבא כהן ברדלא למד את הפסוק: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו", דרש מיד: "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, בִּלְעָם חָכָם שֶׁל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לֹא יָכוֹל לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתָּהּ שֶׁל אֲתוֹנוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כ"ב, ל'): הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא. יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, לִכְשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹכִיחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ, כא): אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".

הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל מבאר את מה שדרשו חז"ל על הפסוק: (משלי ח, לד) 'אשרי אדם שומע לי' – אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, אשרי האדם שכל מה שהוא שומע, הוא מקשר עם ענייני שמים, כי כל מעייניו ורעיוניו דבוקים בה', וזוהי הכוונה 'ששמועותיו לי'.​

 

[גרינפלד]

רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת "אור ישראל", שח פעם על הקושי העצום שחווה בימי נעוריו, בהיותו בן ארבע עשרה בעיר לומז'ה.

באותם ימים היה הנער יעקב, יתום מאביו ומאמו, וכנער בודד, ללא כתף תומכת ויד אוהבת, עשה את דרכו אל הישיבה.

בודד למדי חש יעקב בין המוני הבחורים, אשר ברובם המכריע, היו מבוגרים ממנו.

הבדידות הכתה בו ביתר שאת וביתר עוז פעם בשבוע, כאשר כל בני הישיבה היו סרים אל הנהלת הישיבה, כדי לקבל את החבילות שנשלחו אליהם מבתיהם.

שמחה גדולה היתה שוררת באותה שעה בקרב הבחורים. כל אחד היה פותח את חבילתו ושש כמוצא שלל רב על ניחוחות הבית שעלו מתוכה. רק יעקב ניימן, הנער היתום והבודד, לא קיבל חבילה מעודו. מגן עדן, כידוע, לא נהוג לשלוח חבילות…

בכל שבוע, באותה שעה, התעצם הכאב הנורא בליבו של יעקב, וגוש מאיים היה חונק את גרונו, מלווה בייסורי נפש איומים.

פעם, ביום שישי אחד, לא היה יעקב מסוגל יותר. הוא פרש מן ההמולה ועלה אל חדרו. נכנס למיטתו והתכסה בשמיכה עד מעל לראשו. שם, בחדר הריק, מתחת לשמיכה הבלויה, פרץ היתום האומלל ביבבות קורעות לב: "אבא" מלמל בפנים רטובות, "אבא שבשמים, אתה הלא אבי יתומים, למה אתה לא שולח לי חבילות?! למה רק החברים שלי מקבלים דרישות שלום כאלו מהבית? הרי גם לי יש אבא! יש לי אותך!!!"

וכשדמעות זולגות מעיניו ללא מעצורים קמץ יעקב היתום את אגרופיו, נשך את שפתיו ומלמל: "אבא, אני לא מבקש חבילות של בגדים, של עוגות וממתקים, אני מוותר על כל זה! אני רק רוצה שתשלח לי דרישת שלום ממך, כי הרי אתה אבא שלי. אתה יודע מה? אתה יכול לשלוח לי חבילות של סייעתא דשמיא ושל הצלחה בתורה ויראת שמים. אני מבטיח לך שאקבל זאת בשמחה…".

עוד דקות ארוכות געה יעקב בבכי מר מתחת לשמיכה, עד שהוקל לו במעט. הוא יצא בזהירות מן החדר, רחץ את פניו ומחה מעל עצמו כל סימן של בכי ומצוקה. וכך, במסווה של שמחה צעד אל בית המדרש.

הלם של ממש אחז בו. מיד כאשר נכנס, פנה אליו אחד המתמידים בישיבה, שנודע גם כעילוי של ממש, והציע לו חברותא! כמובן שיעקב השיב בחיוב, וזאת הייתה רק ההתחלה…

כבר באותו יום חש יעקב בשינוי המדהים. בחירי הישיבה חיפשו את קרבתו, הרמי"ם האירו לו פנים, והוא החל מוצא בלימודו עונג אדיר ומופלא.

"מאותו היום" סיפר לימים רבי יעקב ניימן, "כמו נפתחו שערי שמים לאותה תפילה, ובמשך למעלה מעשר שנים, עשר שנותיי בישיבת לומז'ה – זכיתי למנה עצומה וגדושה של סייעתא דשמיא עצומה, בלימוד מבורך, מתוך עונג ושמחה".
​

(דרך עץ החיים מובא בעלונו של הרב חנניה צולק – שבועות)​

 

[גרינפלד]

"לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן" (דברים ד', ו')

איך כאשר ישמעו הגויים את החוקים – תמה רבי יעקב ניימן זצ"ל בספרו דרכי מוסר – יאמרו 'רק עם חכם ונבון', הרי לחוקים אין כל טעם והגיון, וא"כ אדרבה יאמרו על עם ישראל שהוא עם סכל שעושים דברים ללא הבנה.

וביאר, כי אכן בהתחלה כאשר הקב"ה נתן לנו את החוקים, אומות העולם שחקו מאתנו, באומרם 'מה טעם יש בהם?', אך כאשר הם נוכחו לדעת כי עם ישראל בכל אופן עושה את הדברים באמונה תמימה ללא שאלות, ובזה הם נבדלים מכל העמים, ובזאת הם מתרוממים למעלה גדולה יותר ולעדינות נפש שאין דומה לה, או אז הם מבינים כי אדרבה בעבור חוקים אלו, ובעבור שמירתם ללא שאלות, קיבלו ישראל את מעמדם.​

 

[גרינפלד]

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט קֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים ל"ב, ד')

אין צורך בחשיבה פילוסופית כדי להאמין שה' ברא שמים וארץ, כפי שכותב הגאון רבי יעקב ניימן זצוק"ל בספרו דרכי מוסר, כיוון שהשכל הפשוט מחייב להאמין במה שהעין רואה בחוש. המדרגה הגבוהה באמונה היא להאמין גם לדברים המנוגדים לשכל, המעוררים קושיות ותהיות, כביכול, על הנהגת ה' יתברך, זהו ניסיון אמיתי. אם, למרות התמיהות, האדם יתעלם מהן לחלוטין, ויאמין כי הכל בסיבת סובב ומסובב, והכל לטובה, אזי הוא הגיע למדרגה גדולה באמונה. האמונה האמיתית היא- שאין עוול אף על פי שלמראית עין אפשר לטעות ולחשוב שנעשה כאן עוול ח"ו.

על מנת להמחיש את הדברים, הוסיף רבי יעקב ניימן בשם מרנא החזון איש זצ"ל, שכשרצה לחזק יהודים באמונה בה' יתברך, היה אומר, שכאשר רואים חייט נוטל מספריים גדולות בידו וגוזר בד יקר לגזרים, אין אנו מעלים בדעתנו כי הוא שוטה והורס את הבד היקר, אלא מבינים שכוונתו לתפור בגד מעולה מגזרים אלו, וזו הדרך לעשות כן. כך צריכה להיות אמונתנו בכל העובר עלינו, גם בצרות וייסורים הפוקדים אותנו תכופות לבקרים, גם דברים אשר נראים לא מובנים, באמת בהתבוננות ובאמונה אמתית, מתברר כי הכל הוא מאתו יתברך והכל לטובה!​

 

[גרינפלד]

"שמעתי פעם מיהודי שלמד ב'אור ישראל' לפני שנים רבות, בתקופתו של הגר"י ניימן זצ"ל. הוא סיפר לי שבתחילת כל זמן חורף, היה הגר"י ניימן מצטט מדרש מרתק על אדם הראשון. הרי ידוע המדרש שאומר, שאדם הראשון היה אמור לחיות אלף שנים והסיבה שהוא חי רק 930 שנה, היות והוא נתן שבעים משנותיו לדוד המלך. מדרש מעניין מספר, שכאשר הגיע היום בו נהיה אדם הראשון בן 930, בקש הקב"ה לסלקו מן העולם, אולם אדם סירב, הוא לא רצה למות. אמר לו הקב"ה "אדם, הבטחת". כך היה אומר ר' יעקב ניימן, הקב"ה מגיע לבחור ישיבה בתחילת זמן חורף ואומר לו, הבטחת. ההבטחות וההחלטות שהחלטנו עליהם לקראת ראש השנה ויום כיפור, מחייבות אותנו לצמוח הלאה".​

(הגה"צ רבי בנימין פינקל שליט"א בשיחת חיזוק לבני הישיבות לקראת זמן חורף הבעל"ט)​