איתא במסכתין מתני׳ הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ושברו את הכלים – משלם נזק שלם, מפני שהן מועדין. הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל החררה והדליק הגדיש – על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק. גמ׳ טעמא דקפצו, הא נפלו – פטור; אלמא קסבר: תחלתו בפשיעה וסופו באונס – פטור.
וכתבו התוס' הא נפלו פטורין אלמא קסבר כו' - וא"ת היכי דמי אי מקרבי כלים לגבי כותל היכי מיתברי בקפיצה והא אמרינן בסמוך דכי קפצי מאבראי קפצי ואי מרחקי היכי משתברי בנפילה וי"ל כגון שהיו לא מרוחקות ולא מקורבות דמיתברי בין בנפילה בין בקפיצה אי נמי בכלי ארוך דאי נפלי לצד הסמוך לכותל מיתבר ואי קפצי מיתבר לצד המרוחק:
וכתב ע"ז הנחל"ד תוס' ד"ה הא נפלו, וא"ת היכי דמי אי מקרבי כו' ואי מרחקי היכי משתברו בנפילה עכ"ל, לענ"ד נראה פשוט דבנפלה יכולין להשתבר גם אי מרחקי דהיו יכולין ע"י נפילה להתגלגל בנפילהן עד שיגיעו למקום דיכולים להגיע ע"י קפיצה, וכן משמע בנמוק"י שכתב הלכך אי דמרחקי בין נשתברו ע"י קפיצה בין ע"י נפילה לעולם חייבין עכ"ל משמע להדיא מדבריו דבמרחקי יכולים להשתבר בין ע"י קפיצה בין ע"י נפילה, ובחנם דקחו עצמם התוס' בזה:
ונ"ל ששאלתו ע"פ דברי ה(היד דוד) שמדוע התוס' לא תרצו שמדובר בשני כלים? עונה כי לא ניחא להו לאוקמי תחילתו בפשיעה על הכלי הרחוק, וסופו באונס על הכלי הקרוב עכ"ד, וע"ז הקשה הנחל"ד מדוע?
(או דס"ל כדברי היד דוד, וע"ז הקשה קושייתו)
ונ" דס"ל לנחל"ד שמתי שהעז נופלת היא מתקדמת קדימה ומתי שקופצת היא מתגלגלת אחורה, וא"כ תחילתו בפשיעה שהיה אמור לקפוץ על הכלי השני ולשבור ג"כ את הכלי הראשון וממילא ב' הכלים בגדר פשיעה, ובסופו של דבר היא נפלה - אונס ושברה את הכלי הצמוד ושברה ג"כ את הכלי הרחוק, וא"כ ב' הכלים גם בגדר פשיעה וגם בגדר אונס, וא"כ התוס' יכול לתרץ כך! וע"כ צ"ע לנחל"ד מדוע התוס' לא תי' כך?
אלא י"ל בדעת התוס' שסו"ס לא תירצו כך כיוון שלפי שיטתם לעיל בתוד"ה זרק כלי: כל דבר שלא נשבר אלא עתיד להישבר ואלא שלא מוכרח שישבר ע"י אותו הדבר שאמור לשוברו - החפץ השני לא נחשב שבור, התוס' כתבו כך בדעתם לגבי כשזרק אבן על כלי, שיש סברא פשוטה לחלק בין זורק אבן על כלי, לבין זורק כלי על אבן,
הסברא הפשוטה:
המנחת שלמה כתב ש1. אם נעשה מעשה שבירה בכלי, הרי כשזרק חץ לא נעשה מעשה שבירה בכלי, וכשזרק הכלי - נעשה, 2. דגם אם נאמר שכשזורק חץ יש מעשה שבירה בכלי - (וכמובן שמדובר שהחץ היה חייב לפגוע - כ"א לא - אז כיצד זה יהיה מעשה שבירה?) ואלא השינוי הוא האם הכלי נחשב "שבור" או לא, שכשזרק את הכלי עצמו - אז הכלי עצמו נחשב "שבור" משא"כ כשזרק את החץ על הכלי (הגם שמדובר שהחץ היה חייב לפגוע בכלי) מ"מ הכלי עצמו לא נחשב "שבור".
הנחלת משה:
זרק חץ אפי' כשמדובר שבטוח יפגע בכלי - זה בגדר 'גרמא' ובמקרה שזרק כלי - זה הרי מעשה בידיים וזה ההבדל, ונ"ל עפ"ז דתוס' אזלינן לשיטתייהו לקמן בתוד"ה זה אין נהנה וזה אין חסר, ששם התוס' כתב שבמקרה שהגיע אדם והעיף את בעה"ב והתיישב בביתו ומ"מ פטור מדין 'גרמא', וא"כ גם כאן משמע שהראשון שזרק חץ ולפני שהחץ פגע - במקרה שהחץ היה חייב לפגוע, - היינו להחסיר לשני, - כמו במקרה של התוס' להלן - שהעיף אותו מביתו באופן שהיה חייב למצוא מקום אחר לדור בו - היינו שהזיק אותו, מ"מ הראשון יכול לזכות בשברים שלו, ולא יצטרך להחזירם, כמו במקרה של התוס' לקמן - שאחרי שמי שהעיף את בעה"ב מביתו עזב - הוא לא יצטרך לשלם לו על ה"שכירות" של הבית - אלא פטור לגמרי, אז ככה גם כאן לכאו' - הראשון יוכל לזכות בשברים,
וכתבו התוס' הא נפלו פטורין אלמא קסבר כו' - וא"ת היכי דמי אי מקרבי כלים לגבי כותל היכי מיתברי בקפיצה והא אמרינן בסמוך דכי קפצי מאבראי קפצי ואי מרחקי היכי משתברי בנפילה וי"ל כגון שהיו לא מרוחקות ולא מקורבות דמיתברי בין בנפילה בין בקפיצה אי נמי בכלי ארוך דאי נפלי לצד הסמוך לכותל מיתבר ואי קפצי מיתבר לצד המרוחק:
וכתב ע"ז הנחל"ד תוס' ד"ה הא נפלו, וא"ת היכי דמי אי מקרבי כו' ואי מרחקי היכי משתברו בנפילה עכ"ל, לענ"ד נראה פשוט דבנפלה יכולין להשתבר גם אי מרחקי דהיו יכולין ע"י נפילה להתגלגל בנפילהן עד שיגיעו למקום דיכולים להגיע ע"י קפיצה, וכן משמע בנמוק"י שכתב הלכך אי דמרחקי בין נשתברו ע"י קפיצה בין ע"י נפילה לעולם חייבין עכ"ל משמע להדיא מדבריו דבמרחקי יכולים להשתבר בין ע"י קפיצה בין ע"י נפילה, ובחנם דקחו עצמם התוס' בזה:
ונ"ל ששאלתו ע"פ דברי ה(היד דוד) שמדוע התוס' לא תרצו שמדובר בשני כלים? עונה כי לא ניחא להו לאוקמי תחילתו בפשיעה על הכלי הרחוק, וסופו באונס על הכלי הקרוב עכ"ד, וע"ז הקשה הנחל"ד מדוע?
(או דס"ל כדברי היד דוד, וע"ז הקשה קושייתו)
ונ" דס"ל לנחל"ד שמתי שהעז נופלת היא מתקדמת קדימה ומתי שקופצת היא מתגלגלת אחורה, וא"כ תחילתו בפשיעה שהיה אמור לקפוץ על הכלי השני ולשבור ג"כ את הכלי הראשון וממילא ב' הכלים בגדר פשיעה, ובסופו של דבר היא נפלה - אונס ושברה את הכלי הצמוד ושברה ג"כ את הכלי הרחוק, וא"כ ב' הכלים גם בגדר פשיעה וגם בגדר אונס, וא"כ התוס' יכול לתרץ כך! וע"כ צ"ע לנחל"ד מדוע התוס' לא תי' כך?
אלא י"ל בדעת התוס' שסו"ס לא תירצו כך כיוון שלפי שיטתם לעיל בתוד"ה זרק כלי: כל דבר שלא נשבר אלא עתיד להישבר ואלא שלא מוכרח שישבר ע"י אותו הדבר שאמור לשוברו - החפץ השני לא נחשב שבור, התוס' כתבו כך בדעתם לגבי כשזרק אבן על כלי, שיש סברא פשוטה לחלק בין זורק אבן על כלי, לבין זורק כלי על אבן,
הסברא הפשוטה:
המנחת שלמה כתב ש1. אם נעשה מעשה שבירה בכלי, הרי כשזרק חץ לא נעשה מעשה שבירה בכלי, וכשזרק הכלי - נעשה, 2. דגם אם נאמר שכשזורק חץ יש מעשה שבירה בכלי - (וכמובן שמדובר שהחץ היה חייב לפגוע - כ"א לא - אז כיצד זה יהיה מעשה שבירה?) ואלא השינוי הוא האם הכלי נחשב "שבור" או לא, שכשזרק את הכלי עצמו - אז הכלי עצמו נחשב "שבור" משא"כ כשזרק את החץ על הכלי (הגם שמדובר שהחץ היה חייב לפגוע בכלי) מ"מ הכלי עצמו לא נחשב "שבור".
הנחלת משה:
זרק חץ אפי' כשמדובר שבטוח יפגע בכלי - זה בגדר 'גרמא' ובמקרה שזרק כלי - זה הרי מעשה בידיים וזה ההבדל, ונ"ל עפ"ז דתוס' אזלינן לשיטתייהו לקמן בתוד"ה זה אין נהנה וזה אין חסר, ששם התוס' כתב שבמקרה שהגיע אדם והעיף את בעה"ב והתיישב בביתו ומ"מ פטור מדין 'גרמא', וא"כ גם כאן משמע שהראשון שזרק חץ ולפני שהחץ פגע - במקרה שהחץ היה חייב לפגוע, - היינו להחסיר לשני, - כמו במקרה של התוס' להלן - שהעיף אותו מביתו באופן שהיה חייב למצוא מקום אחר לדור בו - היינו שהזיק אותו, מ"מ הראשון יכול לזכות בשברים שלו, ולא יצטרך להחזירם, כמו במקרה של התוס' לקמן - שאחרי שמי שהעיף את בעה"ב מביתו עזב - הוא לא יצטרך לשלם לו על ה"שכירות" של הבית - אלא פטור לגמרי, אז ככה גם כאן לכאו' - הראשון יוכל לזכות בשברים,