מכריו מספרים על מסירות נפשו העצומה בראש השנה האחרון, כאשר על אף חולשתו הגדולה והמחלה שקיננה בגופו, התעקש בכל נימי נפשו שלא לוותר על הקיבוץ הקדוש, ובכוחותיו האחרונים ממש עשה את הדרך המייגעת לאוקראינה והגיע לציון הקדוש של רבי נחמן מברסלב בעיר אומן שבאוקראינה.
 
נמס כל לב
רפו ידים.
מלא טובה השמועה.
כמה מאור פנים היה ב @הייליג
בהודעותי הראשונות. תמיד האיר .
הודעותיו היו מלהיבות לב , מעמיקות ומשמחות כאחד.
שלחתי לו פעם הודעה פרטית על רעיון, ותומ"י הגיב "געוואלדיג"
היה מאיר פנים לכאו"א

ברוך דיין האמת. כי כל דרכיו משפט. צדיק וישר הוא.

ידיד שלא זכה להכירו.
 

​

​

עם היוודע דבר הסתלקותו, מקבל אחד ממכתביו, שנכתב לפני מספר שנים, משמעות מטלטלת במיוחד.

תחת הכותרת "המחשבה האחרונה בחיים", כתב רבי שלמה ברוך זצ"ל רשימה אישית ונוקבת, שבה ניסה להתבונן ברגע שבו האדם נפרד מן העולם. לא מתוך ידיעה על העתיד הצפוי לו, אלא מתוך רצון להבין כיצד המחשבה על יום המיתה יכולה לשנות את חייו של האדם בעודו בחיים.

במכתבו, שנפתח במילים "קצת לא נעים לי לדבר על זה", הוא מבקש מקוראיו לדמיין את הרגע האחרון: מה תהיה המחשבה שתעבור בראשו של האדם כאשר יבין שכל מה שהיה יכול לעשות כבר מאחוריו? האם תהיה זו תחושת החמצה? חרטה? או אולי ההבנה שהזמן לתקן היה כאן, בעולם הזה?

בהמשך הדברים הוא מתאר את הנשמה הנפרדת מן הגוף, את העמידה הצפויה לפני בורא עולם ואת ההכרה בכך שהחיים אינם אלא הכנה לאותו רגע.

אך המכתב אינו מסתיים בפחד מפני המוות. להפך: מתוך ההתבוננות הזו מגיע המשפיע למסקנה מעשית, שלפיה אין להמתין ליום האחרון כדי לערוך חשבון נפש. יש להתחיל כבר עכשיו.

"אולי לא כדאי לחכות ליום העמוס ההוא", כתב אז, והציע להקדיש רגעים יומיים למחשבה על תכלית החיים, בטרם יהיה מאוחר מדי.

היום, כשהמשפיע עצמו כבר איננו בין החיים, קשה לקרוא את השורות הללו מבלי להתרגש. האיש שביקש לדמיין את המחשבה האחרונה, ושאל את קוראיו מה יחשבו ברגע הפרידה, הותיר אחריו מילים שהפכו כעת למעין צוואה רוחנית - אף שלא נכתבו ככזו.

בסיום המכתב בחר רבי שלמה ברוך זצ"ל להיפרד מקוראיו באיחול לחיים ארוכים: "שתאריכו ימים".

להלן המכתב המלא, כפי שכתבו בשעתו, ללא שינוי:

המחשבה האחרונה בחיים​

– רשימה סהרורית הנושקת לתכריכיו של מת –

קצת לא נעים לי לדבר על זה, אבל נראה שזה דבר מאד אנושי.

אומרים שיבוא יום מסויים בו אנו מתים.

נכון?

והיום הזה… הוא בעצם יום כמו כל הימים, כמו היום, כמו אתמול וכמו מחר… שבסופו של יום, בעיצומו או בכלל בתחילתו, אנחנו פשוט עוזבים עולם.

עולם שלם, שכה התרגלנו אליו.

וכמו בכל יום, גם אז, נחשוב, נהרהר, נתלבט, נתחרט, נהפוך במוח ובלב… על דברים שהיו ועל אלו שלא היו.

מה שאכפת לי לדעת, עכשיו. וזה ממש קריטי בשבילי:

מה תהיה המחשבה האחרונה בחיים?

אני רוצה להתחבר למחשבה ההיא, מנסה לחשוב אותה כעת, עכשיו… אולי היא תהיה יותר אפקטיבית הרגע, ולא רגעים ספורים לפני הקבורה?

נראה לי שהמאפיין של המחשבה ההיא יהיה חרטה עולמית, משהו אדיר שישטוף את כל ישותי, אביט על כל חיי כחלוף נוף בחלון האוטובוס, אדמיין שזה נגמר כבר, שאי אפשר עוד לתפוס כלום, הכל נחלת העבר, עבר לגמרי… ואין עוד תקוה.

התקווה, השאיפה, הייחול מסתבר היא פריבילגיה של אנשים חיים ולא של מתים. שם, בעולם העליון, אין הזדמנות חוזרת… כאן ועכשיו, זה עולם התיקון והמעשה.

מעניין לחשוב בראש של עטוף תכריכין, המביט בעיני נשמתו על ההיפרדות מהגוף הכובל והמגביל, בשיוט הנשמתי שלו, הוא לבטח משקיף על עולם הגשם בעצב-מה, תחושת החמצה של פספוס ממלאת את משק כנפי שוטטותו רואה את הציבור אָבֵל על נסיעתו הלאה, ומתפלא על השטות של בני העולם המכירים בעדיפותו של עולם השקר.

השורש של החיים הוא הידיעה על משמעותם.

ככל שאנו מתבגרים, אנו חווים יותר ויותר את תחושת העדר פתרון חידת החיים… משמעותם, תפקידנו בהם וכדו'.

ביום בו ניטלת מאתנו הבחירה, אנו שוכבים המומים מול עיקשותה של האנושות להיות עצמאית בעולם שמציאותו היחידה היא מציאותו של השם…

חלק מהיכולות שלנו לבחור, היא יכולתנו לחירות מחשבתית, גם המחשבה ה'מתית' שבחרתי לחשוב בה, היא מתנת בחירתנו כאנשים. לא לחשוב רק בכיוון המקובל, של מילוי סיפוקים וצרכים, מותר קצת להרהר ביום הפרידה.

יום בו האמת מתפשטת ממחלצות הכזב.

וזה עוד לא הכל.

החיים האמיתיים מתחילים שם בעולם הגמול! אחרי בדיקת המבחן ונתינת הציון על ידי בוחן לב וכליות. מקומנו נקצב על ידי מחולל נשמתנו, המביט אל כל מעשנו, בעבר, בהווה ובעתיד פחד פחדים!

העולם ההוא הוא עולם טוב וטהור. נקי וזך לגמרי. בו נעמוד פנים מול פנים לפני השם יתברך וכל שהותנו כאן, בעולם איסוף הזכויות היא במסגרת ההכנה אל העמידה ההיא, מול כסא הכבוד.

גם תובנה זו מכה בעוז במוחו הרדום של המת.

קשה לי לחשוב, שבעצם, הבכיה על מת, היא אולי השתתפות בכאב ההכרה הזה שהוא יעמוד או טו טו לפני המלך, ששלח אותו לכשבעים שנות הכנה…

האם לא אכזבנו?

מצאתי לי עצה.

אולי לא כדאי לחכות ליום העמוס ההוא, שעות ספורות לפני שימצו אתי את עומק הדין… זה קצת מסובך!

אולי כדאי להתחיל 'לחיות' כך. לחשוב כך. כמו 'להמית' את עצמי לרגעי מחשבה יומיים, כדי שלא נתחיל לחשוב על המחשבה הזאת רק אז.

כי אולי אז כבר יהיה מאד מאוחר.

נהיה כבר אחרי הכל.

ביום ההוא… אבדו עשתונותיו, אין יכולת לחשוב משהו מועיל, הכל כבר מאחורי.
 
החיים שלנו הם חידה ארוכה ומתמשכת, כשבכל יום שעובר, אנו מגלים עליהם דברים שלא ידענו בעבר, הנפש הרוחנית הכמהה לפתרון שלא מושג בקלות לא מפסיקה ללמוד… נוכחות הבורא בחיינו היא נוכחות מדהימה בפשטותה ומפליאה בעמקותה. אנשים רבים כל כך – עם מסלול אישי לכל אחד ואחד, כשלכל תחום בחיים התייחסות משלו, ויותר ממענה אחד על שלל התמודדויות שונות ומשונות. כך חי לו אדם בנוה התלאות האישי, כשהוא תר אחר פיסת אושר וצוהל מול נקודת אמת בחייו.

זה למעלה משלושה עשורים מנסה הרב שלמה ברוך בלוי שמאמריו כונסו באתר זה לנגוע באמת הפנימית של החיים, הכתיבה הנוגעת בניצוץ האלוקי שבלבנו, מעצימה את הפשטות שבחיי העומק, ומאדירה את העומק שבחיי הפשטות. המגע הרך בתכנים עמוקים עונה על השאלה הנצחית, האם אכן כולנו יכולים? האם גם היכולות שלי מסוגלות להניע אותי אל התובנה של החיים, שאהיה נוכח בעולמי הקט, שאצעד לבטח במסלולים המאד יחודיים לי ולסביבתי. והתשובה הכנה היא – ברור שכן, אין אדם שנולד ללא ארגז הכלים שיועד בעבורו, והוא אכן מסוגל להשתמש בהם ולחיות חיים נכונים.

תורת ישראל היא תורת חיים, מבעד לפסוקים, לתכנים, לצוויים – נשאגת לה איזושהי קריאה מהדהדת לתיקון העולם, כשהבריאה כולה על תושביה בכל הרבדים הקיימים, הגלויים והנסתרים, מוזנים על ידי העצות המסתתרות בקפלי הפשט, רמז, דרש וסוד – לחיות את החיים הללו בדרך נכונה יותר, קלה ליישום ומתגמלת באורח רציף ועקבי. "פשוט עמוק" מעיר את תשומת לבנו ברוח הפסוק: "האלקים עשה את האדם ישר"…

במאמרים הנפרשים באסופה זו, אנו מגלים… לא חוכמה מיחדת או עומק של ראשונים, וכיוצא באלו. אנו מבקשים רק 'לגעת'… אבל לגעת באמת, ממש לחוש, את כל הנועם הגדול הזה, של הרגשת הנוכחות האלוקית בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

במלים פשוטות, לא יומרניות ומרחיקות־לכת, הנאמרות בגובה העינים העצומות־למחצה, המסוגלות להציץ באור שעוד לא נכבה, אבל הן כנות, אמתיות, מדוייקות ומבקשות… בין השורות, מסתתרת לה אותה כמיהה נפשית לא־מספקת, להרגיש את השלוה הגדולה של חפצי קרבת אלקים.

להמון סוגיות סבוכות בחיינו, לא נמצא פתרון של ממש, אך אנו יכולים לחוש אותן אחרת מאשר עד כה, לא את המציאות נשנה, אלא את התובנה, לא העולם מעיק כל כך, אלא השפה שלו, שהיא כה בלתי מובנת לפעמים, היא שפתו של ה', הקורא לנו מכל עלה ומכל רגב.

שבעים פנים לתורה, ופני הפשט גם הן פנים! לפשטות היהודית, התמימה מיישרת המבט – עומק ענוג משלה, לנפש היהודית המתגעגעת, רצון כמוס וחבוי, אור הרצון הזה בוהק מפסוקי התורה האלוקית, שאינה סיפורי התרחשויות, ואף לא ספר חוקים 'בלבד', היא דברו של ה' – יוצר הנפש.

הנסיון שלפנינו, לנסות לדבר בדברי תורה כשהחיים שלנו עצמם, עומדים מנגד ומצפים להארה, יכול לגרם חיבור חיובי בינינו לבין האור הזה. אנו יכולים לראות את האבות הקדושים, משה ואהרן ובני ישראל, בחיינו האפרוריים, נצבים חיים וקיימים, מורים ומתוים דרך, "התורה היא נצחית" – קראו לנו צדיקי החסידות במאות ספריהם הקדושים, "לימדו אותה גם בדור האחרון", דור הבירור הגדול.
 
ידידינו אלופינו מאיר עיני החכמים בתורה ויראה הגה"ח מו"ה ברוך שלמה ב"ר אברהם זצ"ל עזב אותנו לאנחות והשאיר אחריו אלמה ויתומים מהם חתן העתיד להיכנס לחופה בס"ד
אנו רעיו אשר קיבלנו ממנו הרבה בתורה וירא"ש טלטלי חיזוק ואמרי נועם חובה כפולה עלינו להעמיד בסיס איתן עבור בני משפחתו, אנא אחים יקרים הרתמו בסכומים הגונים למען משפחתו החשובה

הקרן מיועדת לתרומות למען האלמה והיתומים וכיסוי החובות

כל מי שתורם מתבקש להשאיר הודעה בכדי שהאשכול יהיה תמיד בראש הרשימה ויתזכר לאנשים לתרום (מומלץ לפצל לאשכול נפרד לתשומת לב המנהל)

לנו חברי הפורום שזכינו להנות מפרי עמלו של ר' שלמה ברוך זצ"ל חובה כפולה הוא לנו להעמיד כתף למען משפחתו


 
נערך לאחרונה:

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓