בלק ביאורי הגר"ל מינצברג על פרשת השבוע - פרשת בלק

[אחד יחיד]

וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו.

בשתי הברכות הראשונות, היתה כוונת בלעם להביא עליהם קללה מאת ה' - "אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני" - כלומר שביקש לעורר כביכול את המחשבה העליונה לדון את ישראל לחובה, ולהביא את דיבתם רעה אל אביהם שבשמים, ומתוך כך יהפכו למקוללים בעיני ה'.

אולם, לאחר שראה בלעם שצורת קללה זו לא תצלח, "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל", לפיכך נואש בלבו לנסות שוב את הדרך הזו - "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים". אלא ביקש להתבונן בעיני עצמו בקלקלתם, מתוך מחשבה שעל כל פנים בדעתו האישית יוכל להעלות דברי קטרוג עליהם, והקללה מאליה תבוא.

ולכן, בדברי הפתיחה שהקדים בלעם בשתי הברכות הקודמות, הזכיר את שם ה'; בראשונה פתח באמרו כי אין בידו לעשות מאומה מאחר שה' אינו חפץ לקללם - מה אקוב לא קבה א-ל, ומה אזעום לא זעם ה'. ובשניה אף ייחס את הברכה אל ה' - לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. מה שאין כן בפתיחת הברכה השלישית, שלא הזכיר בה את שם ה' כמקור הברכה, משום שכעת לא היתה כוונתו לקללם בשמו, אלא בשם עצמו - נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין.

כמו"כ מצינו שבשתי הברכות הראשונות הזכיר בלעם את שם בלק, הן בברכה הראשונה - מן ארם ינחני בלק מלך מואב, והן בברכה השניה כאשר פנה אליו בדברים - קום בלק ושמע האזינה עדי בנו ציפור. ואילו בשלישית אין זכר לשם בלק כלל.

וביאור הדבר הוא, שכן עד כה לא היה בלעם אלא כעומד בתווך - בין ה' ובין בלק, כי מאחר שכל סיבת בואו היתה רק לבקשת בלק, הרי שגם הנבואה שהתקבלה על ידו היתה מיועדת בעבור בלק, כפי שהשיב לו ה' בשניהם - "שוב אל בלק וכה תדבר". מה שאין כן בשלישית, שבמכוון לא פנה בלעם אל זולתו, בשל רצונו להתעמק בדבר הקללה באופן בלתי אמצעי, לא כשואל את פי ה', ומאידך לא כמתייצב לצד בלק, אלא כאילו מדבר מעצמו ומשמיע את דבריו באזני עצמו.

ועם כל זאת - ותהי עליו רוח אלוקים - שרתה עליו נבואה בעל כרחו, ולא מצא בפיו דבר מלבד את הדברים התואמים את רצון ה', כולו רצוף ברכה והוקרת העם, ברכה נצחית שאין עליה זכות טענה, ומלאך רע בעל כרחו יענה אמן.

 

[אחד יחיד]

ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים.

שלימות הברכה היא כאשר מברכים שלוש פעמים, כי כשהברכה היא משולשת יש בה ביטוי לריבוי ותוקף הברכה. וזה הטעם שברכת כהנים היא ברכה משולשת המורכבת משלושה ברכות הכתובות בתורה בשלושה פרשיות נפרדות, כשכל ברכה מתווספת על הברכה הקודמת לה, יברכך ה' וישמרך, היא עיקר תורף הברכה שהקב"ה יברך וישמור את ישראל, השלב השני הוא יאר ה' פניו אליך ופירש"י יראה לך פנים שוחקות, היינו תוספת של הארת פנים המביאה לידי נשיאת חן – ויחנך, והברכה השלישית ישא ה' פניו אליך מלשון נשיאת פנים ומחילה (גמרא נדה ע:) היינו אפילו בשעה שלריחוק וחטא ישא ה' פניו ויסלח לחטאים וישם לך שלום.

והנה היה אפשר לכלול את תוכן כל אלו הברכות בברכה אחת גדולה וארוכה, אך לא הרי ברכה אחת גדולה הכוללת יחד את כל תוכן שלושת הברכות, כהרי ברכה משולשת שיש לה צורה של ריבוי הברכה שלוש פעמים, (גם בחזרת אותה ברכה על עצמה שלוש פעמים חסר האופי של הריבוי בברכה), וכדי להדגיש שאכן מדובר בשלושה ברכות נפרדות, כתובה בתורה כל ברכה בפרשה לחוד.

אף ברכתו של בלעם משולשת היתה ומורכבת משלושה ברכות נפרדות, שכל אחת נאמרה בזמן ובמקום אחר, כאשר הברכה מתעצמת מברכה לברכה, כי סיבב הקב"ה שגם ברכת המלאך הרע שבאה להשלים את ברכת המלאך הטוב תהיה אף היא ברכה מרובה ומשולשת.

זה לעומת זה עומדת ברכתו המשולשת של בלעם המשמש בתפקיד המלאך הרע הנאלץ לענות אמן על ברכתם של ישראל, לעומת הברכה המשולשת בתורה האמורה באהבה מפי אהרן ובניו הכהנים שמשמשים בתפקיד המלאך הטוב שרוצה לברך ולהשפיע טובה.

סיבב הקב"ה שבלק לא ירפה בפעם הראשונה והשניה וכתוצאה מכך נתברכו ישראל בעטיו ברכה משולשת מברכותיו של בלעם, ובפעם השלישית ספק בלק את כפיו וגער בבלעם, והיינו משום שברכה משולשת יש לה תוקף ועצמה כמו שביארנו וזה מה שהביא את בלק לספוק את כפיו בכעסו ולהדגיש "והנה ברכת ברך זה שלש פעמים".

 

[אחד יחיד]

וקרקר כל בני שת.

יש לדעת משום מה השתמש כאן בביטוי 'בני שת' שאם רצונו היה לנקוט באדם הקרוב ביותר שכל האנושות הם בניו, היה לו לקרוא להם 'בני נח' כפי שאכן נקראים האומות בפי חז"ל, כי מהמבול ואילך הרי כל בני העולם הם בני נח. ואם העדיף לחזור ולהקדים מליצת ביטויו עד ראשית כל הדורות, היה לו כבר לחזור עד אדם הראשון, ולנקוט בשם 'בני אדם'.

ונראה שבאמת העדיף לחזור עד הראשון ביותר, אבל אילו היה אומר 'בני אדם' לא היה מתפרש הכתוב שהוא מכוון על אדם הראשון, כי השם 'אדם' הוא גם 'שם המין', וכן 'בני אדם' אינו דווקא בני אדם הראשון אלא בני המין אדם, [כמו 'בני בקר'], וכפי שיש הרבה פעמים בתנ"ך שהאנשים נקראים 'בן אדם', 'בני אדם', ובברכת בלעם עצמו 'ובן אדם ויתנחם'.

וכיוון שמטרתו היתה לבטא במליצת משלו, את כלל צאצאי האיש הראשון ביותר, על כן השתמש בתואר 'בני שת'.

[ומה שחז"ל נקטו תמיד הלשון 'בני נח', נראה דהיינו משום שבדרך כלל הנידון נוגע לשבע מצוות שנצטוו כל העמים, והרי לאדם הראשון ניתנו רק שש מצוות, ורק לנח ניתוסף עוד מצוה של איסור אבר מן החי. ולכן בהכרח נקטו הלשון בני נח כלפי המצוות, וממילא השתמשו בתואר זה לכל העניינים].

 

[אחד יחיד]

מה אקוב לא קבה א-ל ומה אזעום לא זעם ה'.

'אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - מה טובו אהליך יעקב; לא תשרה שכינה עליהם - ומשכנותיך ישראל; לא תהא מלכותן נמשכת - כנחלים נטיו; לא יהא להם זיתים וכרמים - כגנות עלי נהר; לא יהא ריחן נודף - כאהלים נטע ה'; לא יהיו להם מלכים בעלי קומה - כארזים עלי מים; לא יהיה להם מלך בן מלך - יזל מים מדליו; לא תהא מלכותן שולטת באומות - וזרעו במים רבים; לא תהא עזה מלכותן - וירום מאגג מלכו; לא תהא אימת מלכותן - ותנשא מלכותו' _סנהדרין קה:).

בלעם הרשע, שהתבקש על ידי בלק לקלל את ישראל, אף שנצטווה ואף ביטא בעצמו את הסכמתו להימנע מלקיים רצונו זה, למרות זאת, במאמץ רב וביגיעה עצומה התעקש בלעם למלאות את המטרה שלמענה הובא, אך זו לא עלתה בידו. ולא עוד אלא שנהפכה מחשבתו הרעה על פיה, ותחת אשר בא לקלל נמצא מברך.

ובדברי חז"ל הנזכרים נמצינו למדים יתירה מזו, כי לא זו בלבד שהביא על ישראל ברכות במקום קללות, אלא מברכותיו אתה למד מהי הקללה שהיתה בלבו, שכל ברכה היתה מכוונת אל היפך מטרתו הראשונה, ובאותו ענין ממש שבו רצה להביא קללה - הביא עליהם ברכה.

דבר זה חזר על עצמו שלש פעמים, אשר בכל אחת מהם נלאה בלעם להתבונן ולגלות צד חסרון בעם ישראל, שיוכל להצדיק הבאת קללה עליהם,ובכל אלו דווקא - נתגלתה לעיניו שלימות מוחלטת שאין בצדה אלא ברכה.

והנה בכל פעם שב וביקש למצוא חסרון אולי ימצא בהם איזה חסרון יותר דק, וככל שהוסיף ועיין ולא מצא, נתעלה בענין זה שבחם יותר ויותר. ועל כן כל שלב של ברכה היה מעולה מחברו, מאחר שרצה למצוא חסרון יותר קטן ואפילו זאת לא נמצא, וממילא ראויים הם לברכה יתירה ומעולה.

 

[אחד יחיד]

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב.
בהתבוננות בברכה ראשונה, אנו למדים שעיקר תוכנה הוא על הערך שהוא יתברך רואה בעצם קיומם של ישראל, והיינו 'מי מנה עפר יעקב', כלומר שיהיו מתרבים וראויים ליתר ריבוי כחול ועפר הארץ, כלומר עם נכבד ועל כן ראוי להם הקיום והריבוי.

ומכאן אנו למדים מה שרצה לומר בתחילה את ההיפך, שהם עם גרוע ושפל ואין להם זכות קיום לרגל שפלותם, וסבור היה שעל ידי שיתבונן במידת ערכו של העם, יקבע בנפשו באמת את אפסיותה המוחלטת ופחיתות אופיה של אומה זו, בהיותם שפלי מידות ונחותים בתכונותיהם ועצם אישיותם, אשר לפיכך אך חוסר צדק יש בקיומם, בשל היותם שפלים מכל העמים.

ואשר לפי הכרה זו היתה דעתו להמשיך עליהם קללת עולם, ולהסיק שאין להם זכות קיום בעולם כלל, ולא יוכלו לרבות ולפרוץ כאומה בין האומות, אלא תיגזר עליהם כליה, על ידי שיהיו מתמעטים והולכים עד שיסוף זכרם ולא יוותר מהם מאומה.

ברם, ככל שהעמיק להתבונן בערכו של העם, הנה לא עלתה בידו לראות כי אם את תפארתו ורוב מעלתו, ולעיניו נתגלה עם רב-חשיבות, כולו אומר כבוד ותפארת. כי נטוע הוא במחצבת שרשים רבי הוד, 'כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו', גזעם ושרשם הנכבד ומחצבת משפחתם המפוארת, קובעים את עצם אופיים והתכונות המוטבעות בהם, שהם בעלי מציאות נעלית ובעלת איכות מיוחדת, שאכן ראויים להתקיים.

ואף זו שסבר שאין העם ראוי להיחשב כעם בין העמים, הרי אדרבה - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", כלומר שמתוך מעלתו ומעמדו - מרומם הוא מעל כל העמים, ולחרפה יחשב לו להתחשב בגויים ולהימנות בחברת העמים. ואדרבה הם מצויינים בעצמם לשבח, עד שאין הם נמנים בשורה אחת באומות, אלא הם בקומה מיוחדת למעלה משאר האומות.

ומכיון שכך "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" - לא זו בלבד שאין בכך סיבה שיהיו מתמעטים עד כלותם, אלא אדרבה, ראויים הם לברכת ריבוי מיוחדת, כעפר הארץ אשר לא יספר מרוב.

 

[אחד יחיד]

לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו.

הברכה השניה באה לאחר שנוכח בברכה הראשונה כי לא יוכל לערער על עצם זכות קיומם, שכן עצם נפשם איתנה ומצויינים הם באישיות רוממה, שיסודה במורשת האבות הטבועה בעצמותם. ולאור מעמדם וחשיבותם, הרי שאין טעם לבקש עילה שיהיה העם מתמעט ונכחד.

אזי ניסה בלעם דרך אחרת של התבוננות לקראת קללה. ביקש אותו רשע להתבונן במעשיהם ולמצוא בהם חטאים ומגרעות, ללמד עליהם חובה, ולמצוא מבין כל אלו סיבה מספקת שיסתיר ה' פניו מהם, ולא יעמוד לימינם בעת צרתם. וכיון שכך תינתן זכות בידי האומות להתקומם עליהם ולהביסם במלחמה.

אולם ככל שנתן עיניו לתור אחר חטא, לא מצא אלא אמת צדק ויושר - "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ובכל מקום שדימה לראות נקודת ריחוק מה', לא ראה אלא קירבת ה' ודבקותבדרכיו - "ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו".

אי לכך, לא זו בלבד שאין הקב"ה מסתיר את פניו מהם, אלא הוא אשר הוציאם ממצרים, והוא ההולך לפניהם לריב את ריבם וללחום את מלחמתם, כך שאיש אינו עומד בפניהם ולעולם לא תהיה דרך לנצחם, ואדרבה הם אשר ינצחו את אויביהם ויכניעו את צריהם - "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל
טרף ודם חללים ישתה".

 

[אחד יחיד]

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים.

ברכתו השלישית של בלעם באה לאחר ששני הניסיונות להביא עליהם רעה כשלו, ולא מצא בלעם דרך למצוא בהם פגם וחטא שיש בו כדי להמשיך עליהם קללת פורענות, אי לכך ביקש בלעם לכל הפחות למנוע מהם טובה, והיה עם ליבו לקבוע שעל כל פנים אין להם זכויות ומעלות, ומתוך בחינה זו ישפטם כעם שאינו ראוי לא לקללה ולא לברכה, ואין בהם סיבה שיהיו ראויים להשפעת ברכה והצלחה.

אך כאשר נשא בלעם את עיניו, ותחת לראות את מבוקשו - ראה את ישראל שוכן לשבטיו, ותהי עליו רוח אלוקים: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" - כמה נאים בתי ישראל, וכמה מיוחדים משכנותיהם, מה נהדר מראה העם השוכן לשבטיו - "כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה" (רש"י). כמה שונים הם מגויי הארצות באורח חייהם, וכמה מעולים הם בטהרת דרכיהם, עם מיוחד במינו שכמוהו לא נמצא בעמים כולם.

"כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים" - כל אלו הם ביטויי מליצה, על חיים מבורכים ומעוררי השתאות מעבר לכל תרבות חיים אחרת, עם שמתאחדים בו בתכלית השלימות - חיי אחווה ושלום ורעות, לצד חיי צניעות קדושה וטהרה.

לנוכח מראה נורא הוד זה, לא נותרה לפניו כל אפשרות למנוע את הברכה המתבקשת מאליה - "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו".

כלומר לא רק מניעת פגיעה בהם, אלא בהיותם עם סגולה כזה, ראויים הם לכך שיעלו מעלה מעלה, הן בחייהם שיהיו מושפעים שפע טובה וברכה מרובה, והן במעמדם בעולם ראויים הם להיות עליונים ושליטים על כל גויי הארץ, ותינשא מלכותם מעל הכל, ואוי לו למי שיהין לפגוע בהם - "יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ, כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", ולא עוד אלא - "מברכיך ברוך ואורריך ארור".

 

[אחד יחיד]

ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים; ועתה ברח לך אל מקומך וגו׳.

בסופם של הנסיונות החוזרים להביא קללה על ישראל, משנה בלק לפתע את טעמו ומשלח את בלעם מעליו בחרון אף ובבושת פנים: "ברח לך אל מקומך, אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה׳ מכבוד". ויש להתבונן, מה גרם לו לבלק מלך מואב דווקא בנקודת זמן זו, להתייאש לחלוטין מעצתו, ולהשלים עם תבוסתו הבלתי מוטלת בספק מול העם היושב ממולו.

והרמב״ן כתב (לעיל פסוק ז): שנתייאש ממנו מפני שאמר ״יאכל גוים צריו", שהרי הוא מבקש לבא עליהם כצר ומעתה בכל דרך שיצא כנגדם – יגרום לעצמו מפלה. ודומה לכך כתבו בעל הטורים וספורנו וכן ב׳אור- החיים' שכיון שאמר 'מברכיך ברוך ואורריך ארור', שוב אין מקום לקללה אחריה, מקלל את עצמו.

אמנם לשון הכתוב משמע, שלא זו בלבד שנואש בלק מלהשיג מטרתו, אלא תפנית רבת משמעות אירעה כאן. ׳ספיקת כפים׳ אינה ביטוי של יאוש גרידא, אלא ביטוי של כשלון מוחלט, גמור וסופי.

ונראה לפי פשוטם של דברים, כי המקרא עצמו מלמד על עניינו זה: ״והנה ברכת ברך זה שלש פעמים״. ברכה הניתנת שלש פעמים הינה ברכה שלימה, המקנה למתברך חזקה גמורה בברכתו, שאין דרך להשיבה ממנו, וכפי שמצינו בברכת כהנים שמודגש בה שהיא 'ברכה משולשת'.

הנה כי כן, סוד נפילתו של בלק אינו טמון דווקא בתוכן ברכותיו של בלעם, אלא בכך שברכם ׳שלש פעמים׳ ועשאם מוחזקים בברכה, עד כדי שלילת האפשרות לשוב ולקללם. כי שלימות הברכה היא כאשר מברכים שלוש פעמים, שכאשר הברכה היא משולשת, יש בה ביטוי לריבוי ותוקף הברכה. ולאחר שברכם שלש פעמים, הרי לא זו בלבד שלא הוציא בלעם לפועל את מחשבת בלק להפכם למקוללים, אלא אף הגדיל לעשותם מבורכים כאלו - הנצורים מפני כל קללה שלא תבוא עליהם. ואם בתחילה היתה לו לבלק מריבה עם אומה שאינה מקוללת ואינה מבורכת, הרי מעתה קנה לו אויב מוטען בברכה שלימה, שנצחונו מובטח לו.

וזהו שאומר בלק לבלעם תוך שהוא סופק כפיו במר נפשו: ״לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים״. ומאחר שבין כך ובין כך, מול עם מוחזק בברכה, שום קללה לא תחול עליהם, על כן ״ברח לך אל מקומך״, כי אף בלעם לא יוכל לשנות עוד את אשר קבע לנצח.

וסיבב הקב"ה שבלק לא ירפה בפעם הראשונה והשניה, וכתוצאה מכך נתברכו ישראל בעטיו ברכה משולשת מברכותיו של בלעם, ובפעם השלישית ספק בלק את כפיו וגער בבלעם בגודל כעסו, ראה מה שגרמת לי שברכת אותם בברכה משולשת שיש לה תוקף ועצמה: "והנה ברכת ברך זה שלש פעמים".