מסעי ביאורי הגר"ל מינצברג על פרשת השבוע - פרשת מסעי

[אחד יחיד]

והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם; את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה.

מספר 'שש' שבערי המקלט, נראה שאינו מוגדר מצד עצמו, שאין כוונה מיוחדת במנין 'שש' כמספר הראוי לערי המקלט. אלא עניינו 'שלש' ערים בכל חבל ארץ, כפי שמפרש הכתוב - שלש ערים מעבר לירדן ושלש ערים בארץ כנען. ולא נאמר שש אלא כדי לסכם את סך הערים, הכולל את ערי המקלט שנקבעו בשני המחוזות הקיימים - שלש בכל אחד (מספר שלש - גדרו 'הרבה'. ויבואר עוד בעז"ה במקום אחר בארוכה).

ואכן בפרשת ערי המקלט שבספר דברים, לא חש הכתוב להזכיר את סך מניינם הכולל, אלא נאמר (יט, ב) - "שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך". מלבד זאת ציוותה תורה (יט, ח-ט) - "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך... ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה". ופירש"י: ואם ירחיב - כאשר נשבע לתת לך ארץ קיני וקניזי וקדמוני. ויספת לך עוד שלש - הרי תשע, שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען ושלש לעתיד לבא. ע"כ.

אכן, כללו של דבר הוא שלעולם יהיו שלש ערים בכל חבל ארץ, וכשם שמעבר לירדן נקבעו שלש, ובארץ כנען שלש, כך כאשר יורחבו הגבולות ויתוספו עליהם מחוזות חדשים, יש לקבוע גם בתחומם שלש ערים למקלט.

 

[אחד יחיד]

ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים.

סדר שמותן של בנות צלפחד שונה בפרשה זו מסדרן הקבוע בתורה. ופירש רש"י: כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאוכסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן, ומגיד ששקולות זו כזו. ומקור הדברים הוא בגמרא בבא בתרא ק"כ ע"א: להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן מסייעא ליה לרבי אמי דא"ר אמי בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה וכו', תנא דבי רבי ישמעאל בנות צלפחד שקולות היו. ופירש הרשב"ם וז"ל: שקולות היו - ולכך פעמים שהקדים זו לזו ופעמים איפכא כדדרשינן נמי הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן מלמד ששקולין היו ולא תסייעיה לר' אמי. ע"כ.

הנה דעת הרשב"ם מפורשת, ששני טעמים אלו חלוקים הם, ומאן דמתני הא לא מתני הא, וא"כ לדברי האומר ששינוי סדר שמותן בא ללמד ששקולות היו, באמת לא הקפידה תורה לנקוט סדר מסוים ולהקדים זו לזו דווקא, ושלא כמ"ד להלן מנאן דרך גדולתן וכאן מנאן דרך חכמתן.

אמנם רש"י בפרשתנו שנה שני הטעמים כאחד, ויש לתמוה לכאורה כיצד מתקיימים שניהם זה לצד זה. כי הנה לדברי האומרשבנשואיהן מנאן לפי גדולתן ובכל מקום מנאן לפי חכמתן, הרי ישנה סיבה ברורה ומבוארת מדוע נקט הכתוב סדר זה דייקא, וא"כ כיצד מלמדנו הדבר ששקולות הן, והרי כל סדר וסדר - טעמו ונימוקו עמו.

ונראה בביאור דעת רש"י, שאכן אין חולק על כך שלא נקט הכתוב סדר אקראי בעלמא, ובוודאי יש טעם וסיבה לכך שמנאן הכתוב בסדר מסוים דווקא, והיינו שבנישואיהן מנאן לפי סדר גדולתן כראוי וכנכון, ובכל מקום מנאן לפי סדר חכמתן. אך עם זאת, אילו היתה אחת מהן חשובה בצדקותה מאחותה, לעולם לא היה הכתוב מונה אותן אלא לפי סדר חשיבותן, שמעלת החשיבות קודמת תמיד ועדיפה על פני כל סדר אחר, ומאחר שמוצאים אנו לפנינו, שנקט הכתוב סדר שונה בכל מקום על פי עניינו - מוכח אפוא שסדר חשיבות אין כאן, משמע ששקולות הן.

כענין זה יש לבאר גם מאמר חז"ל (המובא ברשב"ם לעיל, והוא בתוספתא סוף כריתות ובמדרש) הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן מלמד ששקולין היו. גם בדרשה זו יש לעיין כיצד מלמדנו הדבר ששקולין היו, והרי לא הקדימה תורה את אהרן למשה אלא בסדר תולדותם, אבל בכל המקרא כולו לא מצאנו קדימה זו.

אלא הביאור גם בזה הוא, שבוודאי כל סדר שנקט הכתוב יש בו טעם וענין, ואכן מה שהקדים הכתוב משה לאהרן כל מקום, הוא מפני כבודו של משה שהוא המנהיג את העם, ולעומת זה בסדר תולדותם נכון להקדים את אהרן מחמת גדולתו בשנים, אך עם זאת, אילו היה אחד מהם חשוב בצדקותו יותר מאחיו, לעולם לא היה הכתוב מקדים את השני בחשיבותו לפני הראשון, כי סדר החשיבות הוא הראשון במעלה, ועדיף על פני כל סדר אחר. ומעתה, אם מצאנו שהקדים הכתוב בענין אחד את אהרן לפני משה - מוכח מכאן ששקולים היו בחשיבותם.

 

[אחד יחיד]

ויסעו מקדש ויחנו בהור ההר בקצה ארץ אדום. ויעל אהרן הכהן אל הור ההר על פי ה', וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחודש החמישי באחד לחודש. ואהרן בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהור ההר. - ]ס[ - וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבוא בני ישראל. ויסעו מהור ההר ויחנו בצלמונה.

כבר ביארנו שלא נזכרו כל המאורעות שאירעו במסעות, כי אם אלו המאורעות שהיה להם קשר ישיר למסעות, מאורעות שבגינם חנו במקום, או מאורעות שאירעו בגין חנייתם במקום. וצריך לדעת מדוע כאן הפסיק הכתוב באמצע מניין המסעות בסיפור מיתת אהרן, ומלחמת הכנעני מלך ערד, ומה עניינו למסעות.

עוד יש לתמוה, שיש כאן הפסק פרשה - סתומה - אחרי מיתת אהרן, קודם "וישמע הכנעני" אף שעדיין עומד באמצע סיפור המסעות.

וטעם מה שהזכיר מיתת אהרן בקשר למסעות, היה מקום לבאר בדרך פשוטו, שכיון שהזכיר תחילה שיצאו מארץ מצרים "ביד משה ואהרן" )פסוק א(,הוצרך לכתוב שמכאן ואילך מת אהרן, והיו המסעות רק על פי משה לבדו. אמנם עדיין צריך ביאור כל האריכות באופן מיתת אהרן וזמנה, ועניין הכנעני מלך ערד.

והנה סיפור זה נתפרש במקומו בפרשת חוקת, ושם כתיב (לעיל כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל". ומבואר שהטעם שנלחם בישראל משום ש"בא ישראל דרך האתרים", וביארנו שם, שהור ההר הוא התחלת הכניסה לארץ ישראל, וכמו שפירשו שם המפרשים ש'דרך האתרים' היינו דרך התיירים הנכנסים לארץ ישראל.

ולפי זה נראה לומר, שמסעי בני ישראל ממצרים לארץ מתחלקים לשני חלקים, חלק מסע אחד נחשב כמסע היציאה ממצרים, ואילו חלק מסע השני נחשב כבר כמסע הכניסה לארץ ישראל. שאילו היו המסעות כולם לכיוון ארץ ישראל, בלי אריכות ועקיפת דרכים, היה הכל נחשב כמסע אחד של הכניסה לארץ, אבל מאחר שנגזר עליהם שיהיו נודדים במדבר ללא תכלית ויעד, הרי החלק הראשון של המסעות נחשב עדיין כמסע היציאה ממצרים. ומעתה יש לומר, כי עד החנייה ב'הור ההר' הוא חלק היציאה ממצרים, ומ'הור ההר' ואילך מתחילה הכניסה לתוככי ארץ ישראל. וזה עצמו הטעם למיתת אהרן שם, שמכיון שנאמר לו שלא יביא את ישראל לארץ, לכן כאשר התחיל המסע בחלק הכניסה לארץ ישראל נסתלק אהרן.

ומטעם זה יש כאן הפסק פרשיות, כלומר שהחלק הראשון של המסעות תם ונשלם, ומסתיים במיתת אהרן שזמנה ומקומה היה כאן, מצד שהוא השלב של היציאה ממצרים, לפני שלב הכניסה לארץ. ונראה שזה גם הטעם שהתורה מדגישה שהיתה זאת "בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים", כלומר שכבר נסתיים שלב ההליכה במדבר, שנגזר עליהם לנוע במדבר ארבעים שנה, ומעתה ואילך הם מתכוננים להיכנס לארץ.

והחלק השני של המסעות מתחיל בסיפור המלחמה של הכנעני מלך ערד, שזה נבע כאמור, משום שכבר באו אל שער כניסתם לארץ, והיה מאורע זה ראשית מלחמתם בכנען, וממילא חניה זו מבטאת את הציון להתחלת החלק השני של המסע, דהיינו חלק הכניסה אל תוך הארץ. ואחריו מונה הכתוב את יתר המסעות שבחלק זה, עד שהגיעו לערבות מואב. וזה עצמו הטעם למיתת אהרן בעת הזאת ובמקום הזה, כי מכיון שנגזרה עליו הגזירה שלא ייכנס לארץ, הוצרך למות בהור ההר, כי בהור ההר היתה התחלת הכניסה לארץ. ולכן נכון היה להזכיר מאורע זה יחד עם המסעות.

אמנם לפי זה צריך ביאור מדוע רק אהרן הוצרך למות בטרם שהחלו ללכת לעבר ארץ ישראל, ואילו משה רבינו האריך עוד ימים.

ויתכן לבאר שמשה ואהרן נחשבים כהנהגה אחת, וכיון שהחלו ללכת לארץ ישראל ועדיין לא נשלם הדבר עד שבאו לערבות מואב, לא נתחייבו עדיין שימותו שניהם, אלא די שגזירת מיתתם תתחיל בפטירת אחד מהם, ובכך נסתלקה חלק מההנהגה של עם ישראל. וכשמת אהרן משמעות הדבר שהחלה מיתת שניהם, ואחר כך כשבאו לכניסתם לארץ כנען ממש, נשלמה הסתלקות ההנהגה במיתת משה רבינו ע"ה.

 

[אחד יחיד]

לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים.

פשוטו של מקרא הוא, שמתוך משפחת מטה אביהם - ינשאו לטוב בעיניהם, אך לא לבני שבט אחר שאינו ממשפחת מטה אביהם. ולפום ריהטא נראה שדינם של בנות צלפחד כדין כל בת יורשת בישראל, וכענין הכתובים הבאים אחריהם: ״וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל".

אך מקרא זה דרשוהו חכמים בענין אחר: 'אמר רב יהודה אמר שמואל, בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים - עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן' (בבא בתרא קכ.).

ודרשה זו צריכה תלמוד ועיון רב, כי לכאורה מאחר שכל בת יורשת נחלה אינה רשאית לעבור משבט לשבט, כיצד יצאו בנות צלפחד מן הכלל והותרו להינשא לכל השבטים. וביותר יש לתמוה, מאחר שכל יסודה של פרשה זו באה מכוח טענת בני יוסף על אודות נחלתם של בנות צלפחד, אם כן כיצד יתכן שדווקא הן עצמן, שמשפט נחלתן מהווה יסוד ומקור לפרשה זו, לא יהיו כלולים בה.

ונראה לבאר, כי אזהרה זו שלא תנשא בת יורשת לבן שבט אחר, הינה תנאי שזכיית הנחלה תלויה בו. כלומר, כשתבוא הבת לרשת את נחלת אביה, זכייתה מותנית בכך שתינשא למשפחת מטה אביה. ומאחר שבהעמדת תנאי לירושה עסקינן - בכך נשתנו בנות צלפחד משאר הבנות היורשות, כי בנות צלפחד נחלו כבר את אחוזת אביהן בטרם נשנתה פרשה זו שהציבה את התנאי בפני הבת היורשת. וכיון שכך, למרות שמצד גדר עניינם אין כל הבדל ביניהן לבין כל בת בישראל, מכל מקום, כיון שכבר עמדו וירשו קודם לכן, הרי שאין תנאי מאוחר זה תקף לגביהן, ולכן לא בא הכתוב אלא להשיאן עצה טובה בלבד, שעל אף שאינן חייבות בכך - ראוי ונכון שינהגו אף הן בדרך זו, כרצון התורה ויושר משפטיה, ולא ינשאו אלא לבני משפחת מטה אביהן, למען לא תסוב הנחלה ממטה אביהן למטה אחר.

ומפרשה זו למדים אנו כלל גדול בדרך התורה, כי מלבד המצוות והחוקים המפורשים בתורה, שומה עלינו להגות ולהתבונן בכלל דברי התורה, לעמוד על סוד אורחותיה ולהבין מתוך ענייניה, מהי רוח התורה והשקפתה. וכל הנהגה ההולמת את רוח התורה ותואמת את אורח מצוותיה, אע״פ שאין האדם מחויב בה מצד הדין, מכל מקום 'עצה טובה השיאנו הכתוב' לנהוג כן, כלומר ראוי ונכון לקיימה למען קדושת הליכותינו וטוהר לבבינו, מצד עשיית הישר והטוב בעיני ה׳.