חודשי השנה בין הזמנים: עונה ראשונה, פרק ראשון ואחרון! (4 צופים)

[נדיב לב]

יום שני. י' באב תשפ"ה
שום כלום.

 

[נדיב לב]

יום שלישי. י"א באב תשפ"ה

"מוישיייי קום כבר! בפעם המאה!!!"
הוא הפך צד. בפעם המאתיים.

חצי שעה לאחר מכן הפלאפון רטט. לא בניגון הסטנדרטי "הנני מוכן ומזומן" כמו בישיבה, אלא משהו עליז יותר, קצת עם ניחוח חילוני, אבל היי, זה רק קאבר. לא המקור.
הוא מצמץ לעבר התקרה.
מזגן. תקרה. עין ימין. עין שמאל. בין הזמנים. פלאפון. הודעה.

מישהו שלח לו קליפ.
"אבל למה עכשיו?" מחה בליבו. "זה עוד מוקדם... רק עשר ורבע. או עשר שלושים ואחת, ליתר דיוק".
וכמו תמיד - הסקרנות ניצחה.
אפילו את השינה המתוקה של בין הזמנים היבשושי, שצריך להרטיב מדי פעם בטיפת ריגוש ויזואלי - היא הכריעה. ואולי דווקא בגלל.

הצצה על המסך. גיחוך. צחקוק. גלגול תפילין, וקדימה לחבר'ה.
הוא באיחור של יותר משעה, לכולל "שטייגען על הבוקר" שייסד ארגן והקים - שלומי החברמן הגדול מהישיבה יחד עם עשרה בחורים חברמנים לא פחות - גם הם מהישיבה, ועוד כמה חברמנים מסביב שיודעים להתמזג בהווי "החברונאי..", אילו באמת היו מגיעים. ולא הגיעו.

אתמול הוא בחר להמיר את 'השטייגען על הבוקר', במשיכת שמיכה מכאן וליפוף הכרית משם.
ואל תטעו, מוישי לא נגד לימוד בבין הזמנים. חלילה. הוא בעד שטייגען, וגם בעד בין הזמנים. ובין לבין - הוא גם בעד לישון, וקצת קליפים למה לא?
אבל היום, הוא החליט ללכת. למה? לא ברור. אולי כי אבא שלו צעק "מוישיייי קום כבר!" (זאת לא הייתה אמא?), אולי כי שלומי הבטיח שיהיה קפה ועוגיות חופשי על הבר.., ואולי כי שלשום הוא פגש את חיים שטרן, שעדיין טוחן סוגיות מהזמן, ויצא לו מזה טעם של קנאה. מוישי? קנאה? כן. פעם ראשונה השנה.

הוא נכנס ל'בית שני' בביהכנ"ס השכונתי. חצי אולם ריק. ואת החצי השני ממלאים שלומי וחבריו, כלומר חיים ודודי - החברותא הנצחית, החל מהחיידר עובר בישיבה קטנה וכלה בישיבה הגדולה - צמד בחורים שמיום בואם לעולם נולדו להתווכח, פעם על זוטות, וכעת על דברים ברומו של עולם - "האם ספק ספיקא דאיכא לברורי הפשט דחשיב שלא נולד לגמרי הספק או דכל שיש כאן חובת זהירות שלא לסמוך על הס"ס שמא יפגע באיסור", זה מניף אגודל לעומת רעהו והשני מצקצק כנגדו "נו נו". אבל מוישי לא בעניין לברר. לא עכשיו, קודם קפה. אולי גם בורקסים שנשארו מליל אמש. שיחה מקדימה עם החברותא לבטלה על הא ועל דא, ואז בכוחות רעננים.. יתחיל להשטייגען... נו נו...

אך למזלו, חברותא לשיחה לא מצא, גם פירורי ברוקס לא העלה בחיכו (בגלל ההבדלה לא חלקו), אז התיישב בפינה עם כוס קפה קרירה (שלומי שכח להרתיח את המים..) ומסכת כתובות דהויה, ניגן ביובש כמה שורות מ"פתח פתוח". פתח, סגר, פתח שוב, ולאחר כמה דקות של מאמץ כושל, טרוק טרק את הגמרא.

יצא לסיבוב קצר, שמא ואולי ימצא שיה תמימה מ'המרכזי' להעביר עמה את הזמן. אבל לא מצא. חזר כלעומת שבא ל'בית שני' הכמעט דומם. אולי בכל זאת שמוליק החברמן סוף סוף נבעט מהמיטה ובא לשבור את שינתו בכולל 'שטייגען קדם צהרים'.... להפיג את בדידותו של השטייגניסט מהבוקר המאוחר...

אבל לא היה זכר לשמוליק לא בחצי אולם המלא וגם לא בריק. אבל דווקא ראה את שלומי שקוע בלימוד. מנגן את המילים, שורה ועוד שורה. הוא הביט בו בהערכה מהולה בקנאה. איך הוא עושה את זה? איך הוא מצליח לשמור על הלהט הזה גם בבין הזמנים?

שלומי הרים את עיניו. "מוישי! מה קורה? לאן נעלמת?"

"סתם... קצת עייף", מלמל מוישי. "מה אתה לומד?"
שלומי חייך. "חזרה על מסכת כתובות. אתה יודע, הזורע ואינו חורש וכוליה...".

מוישי הנהן. "אה, יפה. אני... אני סתם ניסיתי קצת דף ט. אבל פחות הולך".

והוא הלך. עזב. כמעט לא חזר.

 

[נדיב לב]

יום רביעי. י"ב באב תשפ"ה
כלום...

 

[נדיב לב]

יום חמישי. י"ג באב תשפ"ה
כולל סוף שבוע.
שום...

 

[נדיב לב]

יום ראשון ט"ז באב תשפ"ה.
כלום...

 

[נדיב לב]

יום שני י"ז באב תשפ"ה
שום...

 

[נדיב לב]

יום שלישי י"ח באב תשפ"ה
כלום...

 

[נדיב לב]

יום רביעי י"ט באב תשפ"ה
שום...

 

[נדיב לב]

יום חמישי כ' אב תשפ"ה.
כולל סוף שבוע.
כלום...

 

[נדיב לב]

יום ראשון כ"ג באב תשפ"ה.
שום כלום...

 

[נדיב לב]

יום שני כ"ד באב תשפ"ה
שום...

 

[נדיב לב]

יום שלישי כ"ה באב תשפ"ה
כלום...

 

[נדיב לב]

יום רביעי כ"ו באב תשפ"ה
שום...

 

[נדיב לב]

יום חמישי כ"ז אב תשפ"ה.

הכולל "שטייגען על הבוקר" עדיין קיים. מפתיע. אולי זה בגלל העוגיות. אולי בגלל שלומי.
מוישי פסע פנימה אחרי היעדרות בת כשלושה שבועות. כלומר, אחרי איקס אחד גדול שמרח על זמן הביניים....

בפינה ליד החלון ישב שלומי. לא מדבר. לא מעביר את הזמן. לא צוחק.
גורס. כן, גורס. כמו בישיבה.
'כתובות' עדיין פתוח לפניו, עיניו שקועות בדף, אצבעותיו משוטטות בין השיטין, ושפתיו מרחשות.

מוישי ניגש בזהירות. "נו שלומי... סיימת כבר את פרק שלישי?"
- "האמת? אני כבר בשלבי סיום של המסכת... אם כבר בין הזמנים, אז לפחות לסיים משהו כמו שצריך".

- "אתה בטוח?... כל המסכת?!"
- "כמעט. אני מתכנן לעשות את הסיום בישיבה".

מוישי הנהן. חייך. בלע רוק וביחד איתו בלע גם את הצעקה שכמעט נפלטה: "ואני מה סיימתי?"

ואז הוא הבחין גם בדודי וחיים שטרן בפינה. שקועים. עט ביד. מחברת פתוחה.

- "חיים מה אתה עושה?"

"מסכם את הסוגיות של זמן קיץ, אלא מה?!", ענה חיים בגאווה לא מוסתרת...
מוישי, שלף את הנייד שלו וניגב את המסך כמו ניסה להסתיר את רגשותיו.
ודודי מצדו התחיל למנות רשימה ארוכה של סוגיות שחזר סיכם וחידד עם חברותתו הנצחית, ביניהן "סוגיות פתח פתוח", "ספק ספיקא במקום דאיכא לברורי" ועוד רבות אחרות.
ואם לא קול רועש שבקע מהפלאפון של מוישי, קליפ ששכח להנמיך וברגע השיא גלש לחלל האולם, דודי היה ממשיך למנות את הסוגיות שלמד עם חיים בזמן קיץ, חורף, ואלול של אשתקד ואשתקדי אשתקדים, אבל למרבה המזל, הרשימה הארוכה שרק הגבירה אצלו את תחושת החמיצות, נקטעה באבחת או שמא באבחות, שריקות סוערות של מעריצים פסיכופתיים למראה כדור שהתגלגל מעבר לפס לבן....

מוישי שירך את רגליו מחוץ לבית שני.
פתאום הכול נראה לו, אחר.
פתאום כל בין הזמנים שלו, עם הקליפים, הדיבורים הריקים על קבוצות כדורגל, שיחות הבטלה לתוך הלילה, התכווצו לכדי ריק אחד גדול שלא ממלא אפילו ריק אחד קטנטנן...

"מה בעצם הספקתי?"
הוא ידע לשאול. פחות ידע לענות.

הוא נזכר ביום השני, כשהגיע טיפ טיפה רענן... וישב לבד עם 'כתובות', פתח פתוח, פתח סגור.
אך מאז, שיחות, ספסלים, כדורגל, מסלולים, מטקות, קומזיץ, בירות, סיגריות, רוח וצלצולים. בלי שום 'פתח פתוח'. הכל נעול.

בדרך הביתה הוא המשיך לחשוב. פשוט לחשוב.

למה לא קבעתי זמן ללמוד כל יום ויהי מה? למה לא קבעתי לעצמי הספקים? כמה דפים הייתי יכול לחזור עליהן? כמה סוגיות לפחות לעיין בהן? למה חיכיתי ליום האחרון? למה?!

ובפעם הראשונה בחיים, מוישי קיבל החלטה. בלי דרבון. בלי משגיח. בלי 'מה יאמרו'. פשוט החלטה.
שבין הזמנים הבא, יהיה שונה.

הוא לא יהיה עבד לפלאפון, לשיחות בטלות, לטיולים שמתחילים בלי יעד ומסתיימים בלי תכלית.
הוא יכין לעצמו לוח זמנים. יקבע סדרים. יגדיר הספקים. יקום לתפילה בזמן ובמניין. ילמד. יחזור. יכתוב. יזיע.
יסנן, יתנזר, ישמור, ידבוק, יבנה, יתקדם.
כי סוף סוף, בן תורה לא יוצא לחופש. הוא רק מחליף סטנדר.
הצורה אולי משתנה - אך המהות נשארת.
וגם כשאין סדרים קבועים - יש מקום לגדול, ואדרבה, לגדול באמת.
ולא, לא כדי להרשים. ולא כי צריך. פשוט, כדי להישאר בחיים. כי מי שמפסיק ללמוד, לא נח. הוא פשוט מתייבש, רוחנית ונפשית.

ובעודו עומד על מפתן הבית, הוא הרהר במשמעות דברי חז"ל - "שלהי דקייטא קשיא מקייטא".

חבל, חבל שהמתנתי עד לשלהי דקייטא...

 

[שירת העשבים]

מדהים, נפלא ומעורר עד מאוד!!!
ולא רק לימי בין הזמנים, אלא לכל החיים (שאולי הם כבין הזמנים אחד ארוך...)

 

[נדיב לב]

מדהים, נפלא ומעורר עד מאוד!!!

לחץ כדי לכווץ...

תודה רבה!

ולא רק לימי בין הזמנים, אלא לכל החיים (שאולי הם כבין הזמנים אחד ארוך...)

לחץ כדי לכווץ...

מסתבר שלא כתבת את זה ברצינות. תאר לך אשכול עם 365 תגובות לכל יום - "שום כלום" או "כלום שום"?... :)
במחשבה שניה, אם לא שהתחשבתי במכובדנו @אחד יחיד שאין שני לו - שמלייק בשקידה כל פיפס והגיג שזז בפורמנו - מזמן הייתי הולך על זה... )