אפילו בקריאת שמע, שאמרו בה להדיא שצריך לדקדק באותיותיה, קיימא לן דיצא ידי חובתו גם אם לא דקדק.
אבל בשאר מצוות לא נתפרש בדברי חז"ל שצריך לדקדק באותיותיהן, (חוץ מירושלמי ברכות ב,ד שצריך להתיז כי לעולם 'חסדו' שלא יישמע כ'חזדו', ואפשר לפרש דאיירי בכי לעולם חסדו של ברכת יוצר, ודינו כקריאת שמע).
ומה שכתב שו"ע או"ח סי' סא סכ"ב עיי"ש, הוא חומרא יתירה מספר היראה לרבינו יונה, ולאו עיקר הדין הוא מדברי חז"ל.
יש לחלק בין דקדוק שלא בעי' בשאר מצוות כי סו"ס אמר את המילה [והספר חסידים בסי' יח כתב, שהכל לפי מנהג המדינה בענין הזה] לבין היכא שמשמיט אותיות, שחסר לו בגוף הברכה. ורק למי שלא יכול אמרו במדרש, ודילוגו עלי אהבה. דהכי איתא התם (שיה"ש רבה פ"ב פיסקא ד) אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת, ואייבת - אמר הקב"ה: "ודילוגו עלי אהבה". אמר ר' יששכר: תינוק שקורא לְמשֶׁה מַשֶׁה, לְאַהֲרן אַהֲרַן, לְעֶפְרן עֶפְרַן - אמר הקדוש ברוך הוא: "וליגלוגו עלי אהבה". וכו'. ורבנן אמרי: אפילו התינוק מדלג על האזכרה כמה פעמים ואינו נזוק. ולא עוד, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: "ודילוגו עלי אהבה". ע"כ. ש"מ שרק בע"ה ותינוק דיברו. וש"מ שרק שם זה אהבה, הלא"ה הוי שנאה. וגם משמע דלא מיירי בתפלה, אלא בלימוד, ואפ"ה היה הו"א שיהיה שנאה, וקמ"ל דליתא. (וראה גם בזוהר הידוע קדושים פה: ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא "ולא אשכח מאן דיוליף ליה", והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע - כל מלה ומלה סלקא, וקב"ה חדי בההיא מלה וקביל לה, ונטע לה סחרניה דההוא נחלא, ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל. הדא הוא דכתיב "באהבתה תשגה תמיד"). אכן הס"ח הנ"ל מדבר בהדיא על תפלה. וראה גם טורי אבן מגילה כד: בנ"ד שגם ס"ל לקולא, לעומת הרדב"ז ח"א שצד שאפי' בע"ה לא משמע שהיקל לגבי דידיה. ומ"מ גם אם נאמר התם דשפיר - לא קרב זה אל זה - בין היכא שזה צורת דיבורו ולא חשיב עילג כלפי מעלה ואחר כוונת הלב הן הן הדברים (כלשון מגילה כ רע"א) לבין היכא מחמת עצלות וזלזול (לדאוג שיהיו כמה בחורים שיוציאו יד"ח - אגודות אגודות לטיבותא) לא מדקדק. ושים לב גם ללשון הזוהר לעיל אפי' בתורה דרק היכא דלא אשכח מאן דיוליף ליה.
ויתירה מזו נראה, שמה שהציבור שומע כעונה, לא הזהירו בשום מקום שצריך לשמוע כל אות.
לפי שכן הוא דרכו של עולם שאין שומעים כל אות, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת. ויכול לכתחילה לצאת ידי חובתו באופן כזה.
במגילה אפי' שזה פרסום הנס ואף שיש מילים שלא מבינים ידוע מתשו' הרשב"א (בפשט דבריו כפי שכמה אח' הבינוהו)
שאף אות אחת לעיכובא. וכ"ש במקום שלא הוי פרסום הנס. [ויש להעיר מתוס' ברכות מה: שכתבו: ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ"ב, יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו. עכ"ל].
ומה גם שמי אמר שהיה דרכו של עולם אז, שאין שומעים הכל, עד שהיו צריכים להתריע ע"ז. ואחד היה (לכיוון הקיצוני) ופירסמו בסוכה נא: על אלכסנדריא וכו'.
ואעיקרא י"ל שלא היו צריכים להזהיר, כיון שדיו לבא מן הדין, להיות כנידון. ואטו מי שדילג על אותיות לכתחילה ש"ד? ואיך מי שבא מכחו בגדר ידות הכלים - וכלי שני - יועדף עליו?
