כי תבוא בל תאחר במעשרות האם מעכב את הוידוי (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
בערתי הקדש מן הבית (כו יג)

פירש רש"י "בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי, ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים, שצריך להעלותם עכשיו". וכעין זה פירש רש"י בפרשת ראה (יד כט), "ואתה הולך לירושלים למעשר של שנה ראשונה ושנייה שהשהית, ומתודה בערתי הקדש מן הבית".

והנה בראש השנה ד. מבואר דעל עיכוב הפרשת תרומות ומעשרות איכא לאו דבל תאחר, ובתוס' שם (ד"ה ומעשרות) כתבו דלפי"ז מצות ביעור היא לעבור עליו בשני לאוים, דבלא"ה הא איכא לאו דבל תאחר. והקשו בהגהות החת"ס שם ובחידושים שבסו"ס הפלאה (מבן המחבר בעל המחנה לוי) כשמקיים מצות ביעור איך יתוודה ויאמר "עשיתי ככל אשר ציויתני", הרי כבר עבר על בל תאחר.

ובחזו"א דמאי סי' ב' סק"ד כתב, דבאמת אם עבר בבל תאחר אינו מתודה, ואפילו אם עבר בעשה דרגל ראשון לחוד, כגון שלא נתן ללוי ולכהן ברגל ראשון או שלא אכל את המעשר, עי"ש. אמנם בדברי רש"י בפרשת ראה הנ"ל נראה, שאם שהה מעשרותיו שתי שנים הרי הוא מעלה אותם עכשיו ומתוודה, ושלא כדברי החזו"א, וקשה כנ"ל הרי עבר על בל תאחר.

ולכאורה נראה לומר, דהנה נחלקו בירושלמי מע"ש פ"ה ה"ה איזה מצות מעכבות את הוידוי, וז"ל שם "אית תניי תני כל המצות שבתורה מעכבות, ואית תניי תני כל המצות שבפרשה מעכבות". ובפשטות קי"ל כהך מאן דאמר דרק המצות שבפרשה מעכבות את הוידוי. ומעתה י"ל, דבל תאחר אינו נחשב מצות שבפרשה של הפרשת תרומות ומעשרות, כיון שהיא מצות כוללת בהקדשות וצדקות וכל חוב לגבוה, ואינה דין פרטי רק בתרומות ומעשרות.

אלא שיש להעיר על זה, דבמשנה מע"ש (פ"ה מי"א) איתא "ולא שכחתי, מלברכך ולהזכיר שמך עליו", ופי' רש"י בברכות מ: והריבמ"ץ והר"ש מע"ש שם, דמיירי בברכת המצוות, ולפי מה שנתבאר א"כ ברכת המצות אינה מן המצוות שבפרשה, שהרי היא דין כללי בכל המצוות, ואעפ"כ חזינן שהיא בכלל הוידוי.

ונראה לומר, דהנה בשיטמ"ק ברכות מ: פירש, ד"לא שכחתי מלברכך" קאי על ברכה אחרונה דהיינו ברכת המזון על אכילת המעשר, והקשו במנחת קנאות על מסכת סוטה (דף מח.) ובדרך אמונה (מע"ש פי"א הט"ו בביאור ההלכה), הרי קי"ל דרק המצות שבפרשה מעכבות, וברכת המזון אי"ז מצות שבפרשה. ואמנם קאי על ברכת המזון באכילת המעשר, אבל מ"מ אי"ז נחשב מצות שבפרשה.

ויש ליישב, דהמחלוקת האם כל המצות שבפרשה או כל המצות שבתורה מעכבין, היא איך לפרש תיבות "לא עברתי ממצותיך", ו"עשיתי ככל אשר ציויתני", האם קאי על מצות שבפרשה או על כל המצות, אבל מלבד זה כתיב "ולא שכחתי" מלהזכיר שמך, וזה אינו מדין לא עברתי ממצותיך ובגדריו, אלא לימוד מיוחד שלא שכחתי מלהזכיר שמך, ואדרבה מדהוצרך ללימוד מיוחד לזה ש"מ שאינו בכלל "לא עברתי ממצותיך", ועל כן אפילו אם הברכה אינה מן המצות שבפרשה ואינה בכלל "לא עברתי ממצותיך", מ"מ היא בכלל הוידוי מ"לא שכחתי". ומיושב הקושיא על השיטמ"ק, וגם לפי"ז ל"ק מברכת המצות על מה שכתבנו דמצוה כללית בכל המצות אינה נחשבת מצוה שבפרשה.
​

◆ ◆ ◆​

ובאופן אחר יש ליישב את קושיית האחרונים הנ"ל, דהנה בדעת הך מאן דאמר שרק המצות שבפרשה מעכבות, יל"ע האם הכוונה המצות שבפרשת תרומות ומעשרות, או שבפרשת ביעור. ולכאורה יש לפרש, דהוידוי הוא רק על המצות שבפרשת ביעור, שהרי הוידוי נסמך לביעור, שלאחר הביעור הוא מתודה שקיים את הביעור ככל פרטי המצוה שנצטוה [ולשון הגר"א בביאורו להירושלמי, שהמצות שבפרשה היינו בפרשת וידוי].

והנה לא מצינו שזר שאכל תרומה הרי זה מעכב את הוידוי. ולהנ"ל מבואר, משום שמצות ביעור כוללת להפריש את התרומות ומעשרות, ולתת את התרומות והמעשרות לכהן ללוי ולעני, ולאכול את המעשר שני. אבל אכילת התרומות אינה בכלל ביעור, כמו שכתבו הראשונים דביעור דתרומה נגמר בנתינה לכהן, דרק זה הוא מצות הבעלים, ומצות הכהן לאכול אין על זה ביעור.

ומעתה כל מה שמצינו שהמצות מעכבות, היינו מצות בהפרשת תרומות ומעשרות שלא עשאן כדין, כגון שהקדים מעשר שני לראשון, או באכילת המעשר, כגון שאכל ממנו באנינות או הוציא אותו בדבר שלא ניתן להוציאו כגון למת וכיוצא בזה, וכן בנתינת המעשר ראשון ללוי, דיוחנן כהן גדול ביטלו כיון שלא נתנוהו ללויים כדין. אבל אכילת התרומה שאינה מחוייבת מצד הביעור, גם הוידוי לא קאי על זה. ואפילו אם עבר על דיני התרומה, אינו מעכב.

וביותר יש לדון, דהנה בחזו"א (סי' ב' סק"ו) כתב שמי שאכל טבל של חבירו שהזמינו לאכול על שולחנו, ג"כ אינו יכול להתוודות, ולפי"ז הוא הדין אם אכל באנינות מעשר שני שהפריש חבירו, וכן כתב בעטרת ראש על המשניות מע"ש פ"ה מי"ב. אמנם לפי דברינו יש לדון בזה, דהוידוי הוא רק על מעשר שני שלו, אבל אם אכל מעשר של אחרים, נהי דעבר על מצות שבפרשת תרומות ומעשרות, אבל את הביעור שהוא חייב בפירותיו קיים כדין, ושפיר מתוודה.

ולפי זה י"ל, דכיון דכל הוידוי הוא רק על עשיית הביעור כדין, ורק על מה שהביעור מחייב, הרי אין זה שייך אלא אם עבר על דינים בהפרשה שהביעור מחייב הפרשה, או בנתינה ובאכילת המע"ש וכנ"ל, אבל בל תאחר הרי לעולם אינו מתחייב על ידי הביעור, דחיוב הביעור הוא רק מזמן הביעור, ולכן אין זה נחשב מן המצות שבפרשה.

אמנם יש לעיין בזה, דהנה בדמאי פ"א מ"ד תנן, שאם הקדים מעשר שני לראשון בדמאי אין בכך כלום. ובירושלמי איכא למ"ד דדוקא בדיעבד, וביאר הר"ש שם דהיינו שאינו מעכב את הוידוי. ומזה נראה, דדוקא הקדמת מע"ש לראשון אינה מעכבת בדמאי, אבל אם אכל דמאי או לא הפרישו כלל מעכב את הוידוי. וקשה, הרי דמאי אין לו ביעור כמבואר שם משנה ב', ואע"פ שאינו חייב בביעור מ"מ אם עבר על דיניו מעכב את הוידוי משום שעבר על מצוות שבפרשה. וא"כ מבואר דמצוות שבפרשה היינו פרשת תרומות ומעשרות ולא פרשת ביעור, דהא דמאי אינו חייב בביעור, ואע"פ כן משום שעבר על דין מדיני תרו"מ אינו יכול להתוודות.
​

◆ ◆ ◆​

העולה מכל מה שנתבאר, דיש לדון ליישב דברי רש"י הנ"ל דהעובר בבל תאחר אינו מעכב את הוידוי, בב' אופנים, או דלא הוי במצוות שבפרשה משום דבל תאחר הוא כולל גם דברים אחרים חוץ מתרומות מומעשרות, או משום דאינו מחוייב מצד הביעור.

אמנם רש"י בסוכה מ: (ד"ה שמא יגדל) לגבי האיסור לקנות בהמה מדמי מע"ש שמא יגדל מהם עדרים, כתב וז"ל, "ונמצא משהה מעשרותיו, והתורה אמרה שנה שנה ואכלת, ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו בסוף שנה שלישית מן הבית, ולהתוודות", מבואר בדברי רש"י שיש חיוב לאכול את המע"ש באותה שנה. ואעפ"כ אם עבר על דין זה חייב לבער ולהתוודות. וקשה כנ"ל, איך יאמר עשיתי ככל מצוותך אשר ציויתני.

ובזה אין ליישב שאי"ז מן המצוות שבפרשה כיון שהוא דין כללי, דהרי דין זה הוא מיוחד במעשר. אך עדיין שייך בזה התירוץ השני הנ"ל, דאכילה במועד זה אינה מחוייבת מצד הביעור. [אך יש לעיין בסברא הנ"ל, דסוף סוף כיון דהאכילה עצמה מחוייבת מצד הביעור שוב צריך לעשותה כדין, ואם לא אכלה בתוך שנה לא קיים את האכילה כמצוותה, והעשיה כדין מעכבת את הוידוי, כמו שאת ההפרשה צריך לעשות כדין מבלי להקדים את המאוחר, ובלא זה אינו יכול להתוודות, ויש לחלק].​

 

[גרינפלד]

אמנם בדברי רש"י בפרשת ראה הנ"ל נראה, שאם שהה מעשרותיו שתי שנים הרי הוא מעלה אותם עכשיו ומתוודה, ושלא כדברי החזו"א,​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולכאורה יש מקום לומר דליכא בל תאחר על אכילת מעשר שני, וכן צידד בחזו"א שם, ובטעם הדבר יש לומר דרק על מצוות שהם נתינה לגבוה יש בל תאחר, כגון הקדשות וקרבנות, וגם נתינה ללוי ולעני כגון צדקות ומעשרות בהפרשתן ובנתינתן חשיבה נתינה לגבוה. אבל אכילת המעשר שני אין בה נתינה לגבוה ואינה אלא מצוה ככל המצוות, שאין בה בל תאחר.

ובחזו"א (דמאי סי' ב' סק"ד ד"ה ונראה דאם) כתב להוכיח מדברי רש"י עצמו בב"מ מה. דליכא בל תאחר באכילת מע"ש, שכתב שם לגבי הפורט סלע של מע"ש בירושלים ומחליפו בפרוטות כדי להוציאם בירושלים, שב"ה אומרים שלא יחליף אלא חציין, "דשמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקידן בעיר עד רגל אחר, והפרוטות מתעפשות", עכ"ד. ומשמע שמותר להשהותן בעיר לרגל אחר, ומדוע אינו עובר בעשה של רגל ראשון. ומוכח כנ"ל, דבאכילת מע"ש ליכא בל תאחר [אמנם החזו"א כתב שם דעכ"פ בהעלאתן לירושלים איכא בל תאחר, אך לפי מש"נ י"ל דגם בהעלאתן ליכא בל תאחר, ובאמת דברי החזו"א צ"ב, דלכאורה אין קיום מצוה בעצם העלאתן בלא אכילה, ואם אין בל תאחר באכילה מהיכי תיתי שיהיה בל תאחר על העלאה ומה מועיל שמעלה לירושלים, ועי' בדברינו לקמן].

אמנם לכאורה יש לדחות הראיה מרש"י הנ"ל, לפי מה שאמרו בראש השנה ה: שאם הומם הקרבן וחיללו בתוך הרגל, אע"פ שהשני מכח הראשון הוא בא, אי"ז נחשב שעבר עליו רגל שלם, ואם השהה אותו אינו עובר בעשה. א"כ י"ל דבאופן שברגל זה חילל את הסלעים על פרוטות, אינו עובר אם משהה את הפרוטות לרגל הבא, כיון שעל הפרוטות לא עבר רגל שלם, אלא ברגל חילל את הסלעים עליהם. [אך יל"ע בזה, דאפשר דרק בקרבן הקדוש בקדושת הגוף אמרינן דאם הומם וחיללו על אחר אין זה אותו קרבן הראשון, דהוי קדושה אחרת, דהראשון קדוש להקרבת גופו של הראשון והשני להקרבת גופו של שני, אבל בקדושת דמים אין שייך חילוק, ותדע דאל"כ בכל קדשי בדק הבית הרוצה להמלט מבל תאחר יחלל אותם כל רגל על דבר אחר, וצ"ע].

ועוד יש לדחות, דהנה בתוס' ישנים ראש השנה ד. כתב וז"ל "דבמעשר שני לא שייך בל תאחר אלא כשמאחר להוליכו לירושלים, אבל אם הוליכן בירושלים ואוכלו כל שעה ושעה, מה יש לו לעשות יותר, ואפילו לא הספיק לאוכלו כולו עד לאחר ג' רגלים אינו עובר, שכל שעה הוא עוסק במצותו, וכשהגיע זמן ביעור ודאי שהוא חייב לבערו". והיינו דבאמת איכא בל תאחר על אכילת מע"ש, אבל אם העלהו והיה אוכל והולך אינו מחוייב לעשות יותר. וא"כ י"ל דזהו סברת רש"י הנ"ל, ולפי"ז דוקא באכילה ליכא בל תאחר, אבל אם לא העלה לירושלים עובר [ואולי זו גם כוונת החזו"א המובא לעיל, ולא משום דאין דין בל תאחר באכילה, אלא שעל יותר מזה הוא נחשב כאונס].

עכ"פ לפי"ז הדרא קושיא לדוכתא בדברי רש"י הנ"ל, דמבואר בדבריו שלא העלה כלל המעשרות לירושלים עד זמן הביעור, ואעפ"כ הוא מתודה, וצ"ע. ואפשר דמ"מ רש"י סובר דליכא בל תאחר באכילת מע"ש, ואע"פ שאין לזה הוכחה מדבריו בב"מ הנ"ל.

ולקמן נביא מדברי רש"י סוכה מ: שאין להשהות מע"ש משום שמצוה לאכלו שאותה שנה מדכתיב שנה שנה ואכלת, ובמצפה איתן ב"מ מה: הקשה למה לא פירש רש"י משום בל תאחר, ולהנ"ל י"ל דרש"י סובר דאין בל תאחר באכילת מע"ש, שאינה אלא ככל המצות, וכמו שנתבאר.​