סוכות, שמח"ת ושמ"ע בסוגיית ביטול, סוכה ג: העמדת המושג ביטול.

[למדן משורר]

ביטול:

בגמ' [ג:], היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט, ואע"ג דבטלינהו [לכולהו] משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, תבן ובטלו הוי מיעוט וכ"ש עפר ובטלו, כו',

ברש"י, ד"ה לא הוי מיעוט. שאין סופו להניח שם כל ז' מפני הפסד ממונו, ואע"ג דבטלינהו. לכל שבעה בטלה דעתו אצל כל אדם ואין ביטולו ביטול, תבן ובטלו. בפיו לשבעה, תבן ואין עתיד לפנותו. ולא יצטרך לפנותו כל ימי החג ומיהו לא ביטלו ממש בפיו,

מבואר דלשיטת רש"י בכדי לבטל, בעי בפה לשבעה, והחילוק בין ביטול לאין עתיד לפנותו, דביטול הוי בפה מה שא"כ אין עתיד לפנותו דלא ביטלו ממש בפיו,

והריטב"א פליג, וכתב, ולא נהירא דהא ביטול לגמרי משמע לעולם, והוכיח מטומאה דבעי ביטול לעולם, [בב"ב יט:], ותו דכיון דלא בטלינהו אלא לז' ימי החג מה לי אם אמר כן בפיו או לא אמר כן,

ויל"ע בביאור מח',

ועוד דברש"י בפסחים, מבואר בהדיא דביטול הוי בלב, ד: ד"ה בביטול בעלמא. דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.

ועוד יש לעיין לשיטת הריטב"א דמהני ביטול לשבעה, מ"ש לבטל לשבעה ימים, דע"כ שלאחר שבעה ימים דעתו שהחפץ יחזור לשימושו, א"כ כמה שמבוטל יש לו שם חפץ, [ופשיטא שבפסח לא מהני], ודו"ק,

ונראה בביאור הדברים, דנח' רש"י והריטב"א במהות הביטול, שיטת רש"י שהמכוון בביטול בסוכה, אינו לאבד את שם החפץ, אלא ליעדו לצורך מטרה אחרת, [כשם שעץ פעמים משמש לבניה ולישיבה וכמבואר בשבת וכו'],

מה שא"כ הריטב"א אוחז שביטול הפשט לבטל את הכלי, כפשוטו שיאבד שם כלי,

והנה הדברים מדויקים מאד, דברש"י כתב דהטעם שבכרים וכסתות לא הוי ביטול, שאין סופו להניח שם כל ז' מפני הפסד ממונו, והנה במאירי כתב דהטעם, שאין דעתם להניח כרים וכסתות בקרקע שבעה ימים מחשש הפסד ממון והרי הגשמים מצווים לבא ומפסידים, ונראה דיש חילוק עצום בדבריהם, דלרש"י היסוד הוא שכיוון שיש הפסד ממון אדם לא ימעט ע"י זה, ואע"ג דבטלינהו לכל שבעה בטלה דעתו אצל כל אדם, ז"א הביטול לא מתחיל כיוון של"ש לבטל, משום שזה לשבעה ימים אזי דעתו מבוטלת,

מה שא"כ המאירי תלה את עיקר הטעם בגשמים כלומר יתכן שאדם יתנה, אך כיוון שהיה גשמים אז הוא לא יניח את זה שם,

עפ"ז שיטת הריטב"א שביטול הכוונה לעקור מהדבר שם חפץ לגמרי [כמו בפסח], וע"כ בעי לעולם,

ועפ"ז אפ' לישב מדוע נח' האם צריך בפה, [דהרי ודאי שאין זה מדינא, דל"צ בלשוה"ק, ולא בעי בפני כמה וכו', והדברים פשוטים], אלא דרש"י סבר שכיוון שזה רק לשבעה ימים, וצריך לשנות את הדבר מתוכנו הרי שצריך לומר בפה, מה שא"כ שיטת הריטב"א שהדבר מאבד את שמו וע"כ סגי בלב,

ויתבאר ג"כ מדוע בפסחים כתב רש"י דמבטלו לעולם.

[ואפ' דלכך גבי טומאה סגי ביום אחד, דבהא לכו"ע היסוד שהחפץ ישמש כמחיצה, וביטול המכוון הגדרת החפץ],

וברא"ש ג"כ חזינן, ז"ל. ונראה כפירוש רש"י דביטול דהכא כל זמן מצוות סוכה, דומיא דמיעוט כותל וחריץ שבין ב' חצרות דפרק חלון דלא בעי ביטול אלא באותה שבת דקאמר התם דדבר שאינו ניטל בשבת ממעט אבל דבר הניטל אינו ממעט, חזינן שהעניין הוא היחס לחפץ וע"כ בשבת מהני ביטול רק לשבת כיוון שאסור ליטול החפץ ממילא היחס בשבת לחפץ כמבוטל ומהני,