- הודעות
- 787
- תודות
- 2,243
- נקודות
- 306
בשו"ת חת"ס או"ח סקנ"א הק' דאמרו בש"ס מגילה ד"כ דלילה לאו זמן הלל הוא מדכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', וא"כ כיצד אומרים בהגדה ההלל על אף שהוא בלילה [וזה צ"ע אף על ההלל שאחר תפילת ערבית וכאן לא באנו אלא על ההלל דהגש"פ].[ונתעוררתי ליישב בזה עפי"מ שמפורסם מהגר"א אשר הובאו באורות הגר"א דליל הסדר לא חשיב לילה, כ"א דהו"ל יום, וכדכתיב לילה כיום יאיר עיי"ש, ומעתה י"ל דמכיון דהוי יום שרי למגמר בו את ההלל].
והנראה בזה, ובהקדים קושיית הט"ז ס' תכ"ב סק"ד דאיך קורין את ההלל מיושב וזהו שלא כדין ההלל לקרותו מעומד כדפסק השו"ע.
ומתבאר דחלוק דין ההלל דהגש"פ משאר הלל[1] דכל השנה כולה, והיינו, דהלל דכל השנה הוא מדין "הלל", משא"כ הלל דליל הסדר הוא אינו מדין הלל כ"א מדין "סיפור יציא"מ" והיינו לפי מה ששמעתי מאאמו"ר שליט"א דיסוד הדין סיפור יציא"מ הוא "הודאה" על הנס [ובזה הוא דחלוק יסוד דין הזכירה מדין הסיפור] ובמק"א אף הבאנו יסוד לזה ממש"כ הרמב"ם בסהמ"צ עשה קנ"ז "ובהודות לו יתברך על מה שגמלנו בחסדיו יהיה יותר טוב כמו שאמרו כל המרבה לספר ביציא"מ ה"ז משובח", ובזה ביאר הסוגייא בברכות די"ב-ג עיי"ש. ואחר שנתבאר כן הרי שההלל הוא מדין "סיפור יציא"מ" [והוא מלבד מה שראיתי בהגש"פ ברכ"מ שכתב דמכיון דבהלל מזכירים הרבה את יציא"מ חשיב סיפור יציא"מ] ובסיפור יציא"מ לא נתחדשו הנך דינים שיהיה מעומד וביום. וא"ש.
וסיעתא לזה ממש"כ רש"י פסחים דל"ו דלחם שעונין עליו דברים הרבה – הגש"פ והלל [ועיי"ש בר"ח], הרי שהביא שניהם כ"דברים הרבה" שאומרים על המצה. והדברים מסתברים מאוד אי נימא דההלל הוא מדינא דסיפור יציא"מ הרי שיש דין שסיפור יציא"מ איננו אלא בשעה שמצו"מ מונחי"ל, משא"כ אי נימא דזהו דין הלל ככל ההללים מהיכ"ת לרש"י דזהו צריך להאמר על המצה. ויש ליישב.
ונראה ברור דזהו הכוונה במש"כ הראשו' דיש להקדים ההלל ולקרותו קודם חצות. והיינו, משום דההלל חשיב סיפור יציא"מ, והלא בדיני סיפור יציא"מ נאמר דלא אמרתי אלא בשעה שמצו"מ מונחי"ל.
ואף שאי"ז מעכב, נראה, דהלל איננו בא רק מדין "סיפור יציא"מ", כי אם דבא אף מחמת הודאה והלל וכמו שהבאנו לעיל מהעמק ברכה.
עוד נראה ליישב מה דאין החצות מעכב ההלל, דההלל לא בא מחמת סיפור יציא"מ הרגיל, אלא דבא מחמת דינא ד"כל המרבה לספר ביציא"מ ה"ז משובח", דבדין זה לא נאמר דשעה שמצו"מ מונחי"ל, ומחמת דין זה יוצא בדיעבד. [ועי' קה"י ברכות סי' ד' שמוכח שלא כן.] ומש"כ רש"י פסחים דל"ו דלחם שעונין עליו דברי"ה היינו הלל, יתכן דזהו מיירי אלכתחילה דקוראה קודם חצות, שאזי חשיב שעונין עליו את ההלל, ועי' לעיל [על מש"כ בהגש"פ "אלא בשעה שמצו"מ מונחי"ל] מה שהבאנו בזה ממרנא הגרמ"ד הלוי.
עוד נראה ליישב הא דאין החצות מעכב ההלל, עפי"מ דחדית לן העמק ברכה דדינא דשעה שמצו"מ מונחי"ל הוא לעניין החיוב. אך קיום מצוה יש אף אח"ז. וההלל אינו בא [עכ"פ לכתחילה] בתורת "חובה" דסיפור יציא"מ, כ"א "קיום" מצוות סיפור היציאה. דו"ק בזה.
והדברים מבוארים כמעט להדיא במרדכי פסחים דקי"ז שכ' וז"ל עד חלמיש למעינו מים, ולכך אנו חולקים האגדה חציה קודם הסעודה וחציה לאחר הסעודה וכו', ומבואר שקרא להלל "אגדה", וחולקים האגדה חציה קודם הסעודה וחציה אחר.
[1] מלבד מה שחילק הגרי"ז בסטנסיל ריש מסכת ערכין בדעת הב"ג דהלל דפסח הוא איננו מתורת "קוראין" אלא מתורת "שירה".