מטות בעניין המכשיל את חבירו (1 צופה)

[גרינפלד]

הקשה החמדת שלמה (יבמות מז, א) מה כוונת הגמ' (לפי' התוס') שאדם האומר על עצמו שהוא גוי נאמן לאסור עצמו בבת ישראל מדין שוויה אנפשיה חתכיה דאיסורא, והרי לכאורה כל האיסור הוא על הבת ישראל, ולגוי אין איסור. ותירץ וז"ל:

ורציתי לומר דוקא היכא שחבירו יודע שהוא אסור ואפ"ה רוצה לאכלו, דבכגון זה צותה התורה לא תתן מכשול, י"ל דלדידיה לא שייך זה ולא לו באה האזהרה, אבל היכא שחבירו אינו יודע כלל רק הוא יודע שהוא אסור ונותן לחבירו, זהו אינו נכנס בסוג לפני עור ומצד הסברא אסור, מעתה אין חילוק בינו לבין אחר ואף מי שלא הוזהר ב'לפני עור לא תתן מכשול' מ"מ אסור בזה. וראיה לזה ממאי דכתיב בפרשת נדרים (במדבר ל) ואם אחרי שמוע אישה יניא אותה ונשא עונה, וכ' רש"י דהמכשיל חבירו נענש עליו כאילו עשאה, ולכאורה קשה הא הוי בכלל לפני עור, וצ"ל כיון דהיא סבורה שהפרה שלו מהני ע"כ הוא עיקר הגורם, ולזה יש לו נשיאת עון כאילו היה הוא עושה האיסור, וחמור מ'לפני עור', דשם עשה השני האיסור כיון שידע שאסור לעשות הדבר הזה, וזה גלי לן רחמנא במ"ש ונשא עונה דהסברא כך הוא.

והוא הדין כאן, כיון שהגוי מכשיל את הבת ישראל – גם לגוי אסור, עכ"ד.

והנה אי אמרינן שגם כשהישראל יודע אבל הגוי משתתף בגוף מעשה האיסור – גם אסור מסברא, היה ניחא טפי מדוע הנכרית נהרגת [כדמוכיח הרמב"ם מפרשתינו], והיה גם אפשר לומר שמסיבה זו נסמך נקמת ישראל במדין ל"ונשא את עוונה".

אכן בסוף דבריו חזר בו החמדת שלמה.

ואשמח אם יוסיפו בזה.​

 

[לחושבי שמו]

לכאורה י''ל דנאמן גם שהאשה לא תוכל להתחתן איתו ומדין שוי' דהוא נאמנות וכאן אולי לא יגידו פלגינן