לכאו' כמה מדיני החזקות שבתלמוד (כגון: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו") נראים כנובעים מהבנה פסיכולוגית של טבע האדם והתנהגותו.
האם יש לראות בהם ביטוי להנהגות פסיכולוגיות חולפות שתלויות בהקשר חברתי-תרבותי מסוים (ולכן עשויות להשתנות)?
או שמא מדובר בעקרונות קבועים ועמוקים שמושרשים במבנה הנפש האנושית?
התשובה הפשוטה נראית ברורה, חזקה זו נקבעה משום שהיא משקפת את טבע האדם. אך מצד שני, נראה שהזמנים השתנו, והיום יש גידול נרחב בתופעת נשים שאינן מעוניינות כלל להינשא, לעיתים מבחירה מודעת.
האם שינוי מציאותי זה אינו אמור להשפיע על תוקפה של החזקה ההלכתית?
ואם כן, כיצד אמורים חז"ל לדון בנתון שנראה תלוי-זמן בתוך מסגרת הלכתית נצחית?
אשמח מאוד לשמוע מקורות, עיונים, וכן אם מישהו ראה התייחסות לכך בדברי ראשונים או אחרונים.
אכן
@מחשבה מענינת,
לענ"ד הדברים הם פשוטים, והיינו שהנה זה וודאי כשנבוא לדון במעלת האדם, בין שלל מרכיביו הנצרכים והייחודיים תופסת לה מקום של כבוד הנפש שזה בעצם מהות האדם, והיינו מה שהופך את ראובן להיות ראובן ולא שמעון אינו מחמת שהם שני גופים או שאינם דומים כיוון שזה אינו אלא חילוק חיצוני, אלא וודאי שהדבר שמקיים אותו כראובן הינה הנפש הייחודית אשר יש רק לו [יש להאריך בזה רבות, ואכמ"ל],
ברם, כשנבוא לדון במערכת הפעלת הנפש הרי וודאי שעיקרי הדברים דומים למאד, ותמיד עמלו גדולי תורת הפסיכולוגיה למצוא את המכנה המשותף שבו מאוחדים הם שלל נפשות האנשים, והיינו שזה וודאי שרעיון הנפש הינו מאוחד ברעיונותיו אצל כלל בנ"א, אלא שבכל אחד יש את הגוון המיוחד שלו שג"כ מורכב ממכלול של כמה דברים,
ועכ"פ ישנם דברים עיקריים ויסודיים אשר בזה אין מחלוקת כלל שזה דבר שהינו טבוע בעומק הנפש והוא אינו רק חלק אינטגרלי בלחוד, אלא הרבה מעבר לזה - שכשנבוא לדון מה היא הנפש נאמר שהיא א' ב' וג' שאלו דברים הטבועים עמוק במהות הנפש, ובמילים אחרות: אלו דברים שהנפש מחייבתם בעצם קיומה,
ואע"פ שנראה אדם שאינו מחוייב לעיקרון הלזה וא"כ לכאו' נפשו היא אינה ככל הנפשות,
וודאי שהתשובה לזה שנפשו היא ככל נפשות האדם אשר כן מחויבים לאותו העיקרון שהוא אינו מחוייב, והטעם שהוא אינו מחוייב כיוון שיש לו סיבה חיצונית כל שהי, אשר מונעתו להיות חלק מאותו העיקרון, אך וודאי שעצמות הנפש הייתה מחויבת לאותו עיקרון ועדיין מחויבת לזה, אלא שמה שלמעשה אינו פועל כך היא מחמת סיבה חיצונית, [וכגון מה שהנפש מחייבת את האדם לכסות ערוותו, וזה דבר שטבוע בעצמות הנפש ממש, ואע"פ שהא חזינן בנ"א שאינם מכסים ערוותם, וודאי וודאי שאינו אלא מחמת סיבה חיצונית כגון רדיקליזם או פרוגרסיבם וזה מונעו מלהיות נכפף למה שנפשו רוצה],
ולעניינו, חז"ל ברוב חכמתם ובהכירם את נפש האדם, קבעו בצורה ברורה שנפש האשה מחפשת לישב יחדיו ונפשה נוקעת מלישב בדד, וזהו דבר ברור שנפש האשה מחייבתו, [כיוון שנפש האשה מחפש נפש תאומה וכו' מאז נחלקה האשה צלע מאדם הראשון, וכל הגדרתה אינו אלא צלע וכיוון שכך איננה אדם אלא רק ע"י שתתחבר לאדם, ואיני מתכוון להגדרת מעמד האשה, אלא הגדרת נפשה ותו לא] , ואע"פ שמצינו נשים שאינם מעונינות להתחתן זה אינו אלא מחמת סיבה חיצונית כגון פחד מלהיות מחוייב או משום רדיקליזם של מעמד האשה וכו', אך וודאי שהנפש מחייבתה להינשא, אלא שלמעשה אינה עושה זאת,
ואם כנים הדברים א"ש היטב, שהרי חזקה אינה מכריחה שכך המצב אלא סה"כ הנהגה פשוטה של המצב הקיים, והיינו שחזקה ענינה הוא לנקוט את המצב הפשוט, והמצב הפשוט הוא כפי איך שתחילת הדבר עומד להיות, וכיוון שתחילת כל אשה הוא וודאי להינשא כי זה המצב הפשוט, אע"פ שאולי יהיה לה סיבה לא להינשא, זה אינו סותר כלל את החזקה שהיא נקיטת המצב הפשוט, שהוא וודאי זה שאשה מעונינת להינשא, ולכך וודאי שזה אינו סתירה לחזקה כלל כפי שנתבאר באריכות שיש את עצם הדבר ויש את הסיבות החיצוניות שג"כ גורמים לכל מיני ענינים לא להתקיים,
ואקווה שינעמו דברי באוזני מר
