מה דעת חו"ר הפורום בזה
הנה ידוע מנהג ישראל קדושים להדר מאוד שלא יהיה שום חשש קל של חמץ בבית ובמאכלים, וכבר כתב הרא"ש בפסחים פ"ג ס"ב וז"ל ...לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית... עכ"ל.
ואף חיישינן אפי' למשהו חמץ וכמו שמבוא בשו"ע דחמץ אסור בתערובת במשהו שלא כשאר רוב האיסורים, [אלא לדעת השאילתות דחמץ נמי בטל בס'] ומורגל בפי העולם שמשום כך יש להזהר הרבה שח"ו לא יבלע שלא מדעת חמץ אפי' משהו, וידוע מהאר"י זצ"ל שמי נזהר אפי במשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה, והרי בכל מקום בבית מצוי פרורי חמץ, ואם לא יהדר לבער הכל שמא יכשל ח"ו, והרבה נזהרים שאם נפל איזה מאכל בפסח לארץ נמנעים מלאכלו, ואף יש שלא אוכלים ירק או פרי בלא לקלפו, ועוד הנהגות.
ולכאורה אף שישראל קדושים וחביב להם מצווה השי"ת, מ"מ יש לברר גדר החומר בזה, האם הוא מעיקר הדין או חשש והידור, כדי לדעת את הפורפוציה לזה, שפעמים יכול לצאת שכרו בהפסדו, וחשש ממתח ועצבים, ואם ידע בדיוק מה דרגת החומר בזה, יהיה אפשר לקיימו יותר בנועם ובישוב הדעת.
והנה לענין פירורים שבריצפת הבית ליכא חשש של ב"י שהרי בודאי מבטלם בכל לבו דמאיס [וכן י"א דפחות מכזית אינו עובר וכן לא מצטרף כל הבית] וכן ליכא חשש של שמא יבוא לאכלם משום כך.
שאר פירורים קטנים ממש עד שא"א כמעט לראותם שיש בספרים או על השולחן והשיש וכדו' בעוד מקומות, מסתבר דאם אין זה נראה נמי מהני להם ביטול, ולכן כל שעובר במטלית לכאורה אין חשש, לא מצד ב"י ולא שמא ישכח ויאכלם.
ולכן אחר שבדק יפה כדין בכל ביתו שלא נשכח איזה חמץ ח"ו תו אין חשש.
אלא דיש חשש לכאורה שמא יאכל שלא מדעת את פירור חמץ בנפרד שידבק בידו או שיפול לתוך המאכל.
ולכאורה מה שנפל למאכל קודם הפסח אם הוא לח הרי הוא בטל בס', וביבש אפשר שהוא חוזר וניעור בפסח ושוב לא יהני ליה.
ומיהו יל"ע שלכאורה לאו שם אכילה עליהו דהוי מתעסק, שהרי אינו מתכוון כלל לאכלו, וזכור שדנו האחרונים [רעק"א ונתה"מ ור"י סלנטר] במי שאכל מאכל שיש בו חרק ח"ו ואינו מודע לזה כלל, אם איכא בזה איסור שהרי הוי מתעסק, ולא שיך בזה לכאורה דאין מתעסק באכילה שכן נהנה, שהרי לא שיך שכן נהנה בכזה אופן [ויש מי שאמר לי דהמושג שכן נהנה אין זה כפשוטו אלא כל שנכנס לגוף והעבירה בתוכו לא שיך מתעסק וזה הכוונה שכן נהנה, ולכאורה הטעם שאין מתעסק היכא שנהנה דלא שיך לומר מתעסק כמרגיש ונהנה שלמעשה יש רושם רב ודו"ק].
ואמנם בדבר שהוא מצוי שיש תולעים א"א לחשבו כמתעסק כל שיש סיכוי רב שיש כאן איסור כיון שיודע שיכול להיות בזה תולעת, ולכאורה כל שמנקה את השיש במטלית היטב, נראה דהחשש שיאכל פרור קטן של חמץ אין זה סיכוי רב, ואין נראה שמחשבים את הסיכוי מהרבה מעשים ואכילות, אלא בכל פעם בנפרד [יל"ע לענין פסיק רישא לענין סירוק בשבת אם דנים על כל סירוק או בסך כל הסירוק ועי' ריב"ש].
ואמנם אף אם תמצ"ל דלא חשיב מתעסק וכנ"ל, נראה שאם נפל לאוכל שלא מדעת ואף אם יש איזה סיכוי שמרוב החמץ שיש בבית בכל השנה יפול איזה פירור לאוכל, מ"מ נראה דכל מה שהחמירו חז"ל דחמץ אסור במשהו בתערובת ולא בטל בס' הוא דוקא שידוע שנפל דאז אמרינן כיון שנפל אין להתירו שיתבטל ברוב, אבל לענין חשש י"ל דלא ע"ז גזרו חז"ל ושוב הוא בטל כדין תורה, כפי הזכור בעבר מצאתי סברא זו בשד"ח.
ולפ"ז מה שמורגל בפי העולם להזהר בחמץ מאוד וכן בשם האר"י, משום שחמץ אסור במשהו, אינו מדוייק דלענין בפני עצמו - שלא בתערובת - הוא ככל איסורים, אלא דחמץ חמיר משום דהוי בכרת, ובזה הוא כמו לענין יו"כ. ולכאורה כוונת האר"י צ"ל היינו אם לא נזהר ואוכל במקום שיש חשש שהאכילה היא אכילת איסור, אבל לא אם אוכל שלא במודע כלל דאז הוי מתעסק וכנ"ל ואין לה שם אכילה.
הנה ידוע מנהג ישראל קדושים להדר מאוד שלא יהיה שום חשש קל של חמץ בבית ובמאכלים, וכבר כתב הרא"ש בפסחים פ"ג ס"ב וז"ל ...לפי שישראל קדושים הם וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא אפילו כל שהוא ואפילו אם נדבק בכותלי הבית... עכ"ל.
ואף חיישינן אפי' למשהו חמץ וכמו שמבוא בשו"ע דחמץ אסור בתערובת במשהו שלא כשאר רוב האיסורים, [אלא לדעת השאילתות דחמץ נמי בטל בס'] ומורגל בפי העולם שמשום כך יש להזהר הרבה שח"ו לא יבלע שלא מדעת חמץ אפי' משהו, וידוע מהאר"י זצ"ל שמי נזהר אפי במשהו חמץ מובטח לו שלא יחטא כל השנה, והרי בכל מקום בבית מצוי פרורי חמץ, ואם לא יהדר לבער הכל שמא יכשל ח"ו, והרבה נזהרים שאם נפל איזה מאכל בפסח לארץ נמנעים מלאכלו, ואף יש שלא אוכלים ירק או פרי בלא לקלפו, ועוד הנהגות.
ולכאורה אף שישראל קדושים וחביב להם מצווה השי"ת, מ"מ יש לברר גדר החומר בזה, האם הוא מעיקר הדין או חשש והידור, כדי לדעת את הפורפוציה לזה, שפעמים יכול לצאת שכרו בהפסדו, וחשש ממתח ועצבים, ואם ידע בדיוק מה דרגת החומר בזה, יהיה אפשר לקיימו יותר בנועם ובישוב הדעת.
והנה לענין פירורים שבריצפת הבית ליכא חשש של ב"י שהרי בודאי מבטלם בכל לבו דמאיס [וכן י"א דפחות מכזית אינו עובר וכן לא מצטרף כל הבית] וכן ליכא חשש של שמא יבוא לאכלם משום כך.
שאר פירורים קטנים ממש עד שא"א כמעט לראותם שיש בספרים או על השולחן והשיש וכדו' בעוד מקומות, מסתבר דאם אין זה נראה נמי מהני להם ביטול, ולכן כל שעובר במטלית לכאורה אין חשש, לא מצד ב"י ולא שמא ישכח ויאכלם.
ולכן אחר שבדק יפה כדין בכל ביתו שלא נשכח איזה חמץ ח"ו תו אין חשש.
אלא דיש חשש לכאורה שמא יאכל שלא מדעת את פירור חמץ בנפרד שידבק בידו או שיפול לתוך המאכל.
ולכאורה מה שנפל למאכל קודם הפסח אם הוא לח הרי הוא בטל בס', וביבש אפשר שהוא חוזר וניעור בפסח ושוב לא יהני ליה.
ומיהו יל"ע שלכאורה לאו שם אכילה עליהו דהוי מתעסק, שהרי אינו מתכוון כלל לאכלו, וזכור שדנו האחרונים [רעק"א ונתה"מ ור"י סלנטר] במי שאכל מאכל שיש בו חרק ח"ו ואינו מודע לזה כלל, אם איכא בזה איסור שהרי הוי מתעסק, ולא שיך בזה לכאורה דאין מתעסק באכילה שכן נהנה, שהרי לא שיך שכן נהנה בכזה אופן [ויש מי שאמר לי דהמושג שכן נהנה אין זה כפשוטו אלא כל שנכנס לגוף והעבירה בתוכו לא שיך מתעסק וזה הכוונה שכן נהנה, ולכאורה הטעם שאין מתעסק היכא שנהנה דלא שיך לומר מתעסק כמרגיש ונהנה שלמעשה יש רושם רב ודו"ק].
ואמנם בדבר שהוא מצוי שיש תולעים א"א לחשבו כמתעסק כל שיש סיכוי רב שיש כאן איסור כיון שיודע שיכול להיות בזה תולעת, ולכאורה כל שמנקה את השיש במטלית היטב, נראה דהחשש שיאכל פרור קטן של חמץ אין זה סיכוי רב, ואין נראה שמחשבים את הסיכוי מהרבה מעשים ואכילות, אלא בכל פעם בנפרד [יל"ע לענין פסיק רישא לענין סירוק בשבת אם דנים על כל סירוק או בסך כל הסירוק ועי' ריב"ש].
ואמנם אף אם תמצ"ל דלא חשיב מתעסק וכנ"ל, נראה שאם נפל לאוכל שלא מדעת ואף אם יש איזה סיכוי שמרוב החמץ שיש בבית בכל השנה יפול איזה פירור לאוכל, מ"מ נראה דכל מה שהחמירו חז"ל דחמץ אסור במשהו בתערובת ולא בטל בס' הוא דוקא שידוע שנפל דאז אמרינן כיון שנפל אין להתירו שיתבטל ברוב, אבל לענין חשש י"ל דלא ע"ז גזרו חז"ל ושוב הוא בטל כדין תורה, כפי הזכור בעבר מצאתי סברא זו בשד"ח.
ולפ"ז מה שמורגל בפי העולם להזהר בחמץ מאוד וכן בשם האר"י, משום שחמץ אסור במשהו, אינו מדוייק דלענין בפני עצמו - שלא בתערובת - הוא ככל איסורים, אלא דחמץ חמיר משום דהוי בכרת, ובזה הוא כמו לענין יו"כ. ולכאורה כוונת האר"י צ"ל היינו אם לא נזהר ואוכל במקום שיש חשש שהאכילה היא אכילת איסור, אבל לא אם אוכל שלא במודע כלל דאז הוי מתעסק וכנ"ל ואין לה שם אכילה.
נערך לאחרונה: