רש"ר הירש פרשת נח
(ט) אלה תולדת נח - כדרך שאמר לעיל (ב, ד) "אלה תולדות השמים והארץ". שם פתח סדר חדש של התפתחות הבריאה; ואילו כאן - סדר חדש של התפתחות האדם. האנושות נדונה לכליה. נח היה בבחינת "אדם" שני, והוא עמד בראש האנושות החדשה.
והנה, אין הוא מונה את בניו מיד, אלא, כביכול, הוא עצמו הרי הוא תולדתו הראשונה. ומכאן למדו רבותינו (בראשית רבה ל, ו), שעיקר תולדותיו של אדם, ראשית פרי עמלו, הרי הוא אפיו שלו. דברים אלה מכוונים יפה לנח ולתקופתו; בדור זה היה צורך בגבורה עילאית כדי להינצל מהשחתת הדור ולשמור על טהרת הלב. אין ספק, שבזמן כזה "עיקר תולדותיהם של הצדיקים הם מעשיהם הטובים". איש צדיק תמים - אלה הם קוי האופי, שבזכותם מצא נח חן בעיני ה'; הם הם שנבחרו על ידי ה' להשתית עליהם את האנושות החדשה:
איש. לדעת חז"ל אין המקרא נוקט בכדי את התואר "איש". כל הנקרא "איש" בתנ"ך, היה לאיש, ואפיו עמד במבחן: "צדיק ומומחה" (בראשית רבה ל, ז). ואכן, נח עמד במבחן, באומץ וגבורת איש, - עת התהלך לפני ה' שש מאות שנה בקרב הדורות המתחלפים! "השחתת דרך" ו"חמס", - חטא מוסרי ופשע סוציאלי, - אלה היו סימני הדור; לעומתם היה נח "צדיק" ו"תמים", - "צדיק" בניגוד ל"חמס" ו"תמים" בניגוד ל"השחתת דרך". מי שנותן לכל את המגיע לו, הרי הוא "צדיק". מבחינה זו קרוב "צדק" ל"שדך": לספק, לתת את המגיע. הצדיק הוא אובייקטיבי לכל; הוא רואה כל דבר מבחינת חובתו, ולא מבחינת עניינו האישי. עיקר הוראת "צדק" היא צדק סוציאלי, והוא קשור בדרך כלל עם "פעל" ו"עשה", - לשונות המעשה והפעולה: "פעולת צדיק", "עשה צדקה" וכו'. ואילו "תמים" קשור בדרך כלל עם "הלך" ו"דרך". וזו עיקר הוראת "דרך": התפתחות האדם להשלמת אישיותו הוא, התקדמותו ההדרגתית משלב אל שלב קרוב ל"דרג", "מדרגה". מי שפועל ועושה, איננו שם לב לאישיותו הוא; ואילו מטרת ה"דרך" היא סיפוק האישיות והשלמתה, והיא כוללת אפוא גם את הרצונות הגשמיים. מי ששומר על טהרתו גם בסיפוק הרצונות הגשמיים, הרי הוא "תמים דרך". "תמם" קרוב אל "דמם": להימנע מכל דיבור ותנועה; והוא קרוב גם אל "טמם" בארמית: להיות סגור. ומכאן הוראת היסוד של "תמם": שליטה עצמית. התמים מאחד את כל שאיפותיו ושולט בהן מלבו פנימה: רצון מוסרי אחד שולט בכל שאיפותיו; פיתוי חיצוני לא יפקיע אותן משלטונו, ושלמותו המוסרית לא תיפגם:
בדרתיו. שני פירושים נאמרו כאן: הוא היה צדיק תמים ביחס לדורו; או: אפילו בדורו היה צדיק תמים. דומה, ששני הפירושים נכונים. מאבק מעין זה שהוטל על נח, בודאי פוגם בשלמות הנפשית; אך מאידך: גם אם נפגמה מידת היושר והמוסריות, הרי היא שקולה בעיני ה' כנגד שלמות נפשית, הנרכשת בדור מעולה. ויש משמעות לכך, שהוא אומר "בדרתיו" אצל "תמים" ולא אצל "צדיק". הרבה יותר קשה לשמור על צדק ויושר - בדור של אנשי חמס - מלשמור על תמימות מוסרית - בדור של משחיתי דרך.
מידת "איש צדיק" ינקה מהתמימות המוסרית; והתמימות המוסרית ינקה מיסוד הכל, - ממידת את האלהים התהלך נח. גדולי הדורות שלאחר מכן התהלכו לפני ה' והיו שלוחיו; ואילו על נח הוא אומר, שהתהלך את האלהים: בני דורו לעגו לו, והוא ויתר על חברתם - ונלוה רק אל ה'. כך הוא היה ראוי לשם "נח", וכך נתן עתיד לאנושות, אחרי שקיפחה את עתידה.
(י) נח היה בן חמש מאות שנה, שעה שהוליד בנים. הדורות שקדמו לו וגם בני דורו היו לאבות בגיל מוקדם יותר. קרוב לשער, שנח לא העז עד כה לשאת אשה ולהוליד בנים; הוא לא האמין, שיוכל לבנות בית טהור ולחנך בנים צדיקים ותמימים - בדור של אנשי חמס ומשחיתי דרך. רק עשרים שנה אחרי שנגזר הקץ, - אחרי שאימן את נפשו זה חמש מאות שנה להתהלך עם ה' ללא בית וללא משפחה, - רק אז העז להיות אב לבנים. והכתוב חוזר כאן על שם "נח"; כביכול, ביקש נח לקיים את ייעודו ולהיות ראוי לשם "נח", - ומשום כך עשה את הצעד הזה:
שלשה בנים: האנושות החדשה מתייחסת לשלושה אבות. אם נתבונן בשמות אלה, נמצא בהם רמז להבדלי אופי, - והרי מכאן נחמה גדולה: שבטי האדם שונים זה מזה, אך שוני זה היה קיים כבר לפני המבול, - והוא ניצל בעצת ה'. אכן, עתיד הקדוש ברוך הוא להגשים את תכלית האנושות - למרות כל הבדלי הלאומים, תוך כדי שיתוף פעולה ביניהם. שכן, גם שם וגם חם וגם יפת ניצלו בתיבת נח.
נתבונן בשמות אלה: שלושה כיוונים שונים מיוצגים בבניו של "איש צדיק תמים":
שם: השם והמושג של עצם. ראשית חכמת האדם היתה, - ולאמתו של דבר עודנה גם היום, - לקרא שם לדברים; הוה אומר: האדם מבטא את מושג הדברים וכך קובע להם את "מקומם הרוחני". קריאת השם היא קביעת "מְקום - שָם". אמור מעתה: השם מורה על פעולה רוחנית של הכרה; הקורא שם, קובע מושג רוחני:
חם משורש "חמם", קרוב אל "אמם", "המם", "עמם". - "אמם" הוא השורש של "אֵם" ו"אִם". האם נושאת בחובה את תנאי הקיום של הולד; ו"אִם" היא מלת התנאי. נמצאת זו הוראת "אמם": תנאי קיומו של זה חבויים בקרבו של זה. "המם": תנועה של תסיסה; היא מפתחת את מה שעודנו בלתי מפותח, ומוציאה אל הפועל את מה שעודנו חבוי בכח. לתנועה זו יש שתי תוצאות. או "חמם": החומר מתלהט ונשרף בחומו, - ודבר חדש לא ייווצר. או "עמם": החומר מגיע לכלל יצירה, ודבר חדש נולד עמו. מכל מקום, "חם" מורה על סערת חושים לוהטת:
יפת משורש "יפת", קרוב ל"פתה". מושג היסוד: להיות פתוח. ומכאן "פתי": לבו פתוח להאמין לכל, וכל רושם חיצוני מתגבר עליו. "מופת": תופעה המתגברת על הלב ורוכשת את הלב. "יפת" קרוב גם אל "יפה": היופי מעורר את הלב. מכל מקום, "שם" מורה על כוחות הרוח, "חם" - על סערה לוהטת של חושניות; ואילו "יפת" מציין את הנפש והדמיון, הנמשכים אחרי היופי. ייתכן, ש"יפת" נגזר משורש "יפה", - כדרך ש"צפת" (הציפוי לראש העמוד בדה"ב ג, טו) נגזר משורש "צפה", ו"דלת" - משורש "דלה": לקלוט ולשפוך. הדלת "דולה" את כל אשר בבית; כל הבא אל הבית וכל היוצא מן הבית, חייב לעבור בדלת.
עלו בידינו שלושה כיוונים, הממצים את כל חייו הפנימיים של האדם. אם נפשו של אדם בריאה, הרי שלשתם משתעבדים ליסוד נעלה, - כדרך שהיה הדבר בנח. הרוח מתעלה במידת "התהלך את האלהים", החושניות מתעלה במידת "תמים", הרצונות והשאיפות - במידת "צדיק". בהיפרדם, הרי שם הוא ההוגה, חם הוא החושני, ויפת - השואף אל היופי. תפקידו של שם "להתהלך את האלהים", תפקידו של חם להיות "תמים", תפקידו של יפת להיות "צדיק", - להיות מודרך על ידי אידיאל הטוב, ולא על ידי אידיאל היופי. אמת, גם מידת "יפת" מגינה על האדם מפני גסות יתרה של חושיו; "נימוסי" יפת הם סייג לחושניות; אך קנה המידה למעשי האדם יהיה תמיד סובייקטיבי בלבד.
עתידים אנחנו לראות במישרין את הבדלי האופי של ראשי האומות החדשות; אך הזכרנו אותם כבר כאן כדי להדגיש, - שההבדלים הלאומיים, המתגלים אחר כך, אינם בבחינת ירידה, אלא הובאו כבר לתיבת נח. נמצינו למדים: אם נראה בהיסטוריה עמים שונים, בעלי תכונות שונות זו מזו, - כשרון רוח או עידון נפש בצד חושניות לוהטת, - אל נתייאש מתוך כך מעתיד האנושות; נאמין באמונת אומן, - שכל הגזעים השונים של מין האדם נבראו למען אידיאל אנושי אחד ומבשילים לקראת תכלית אחת: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
(יא) "שחת" מורה על קלקול, ולא על השמדה. המשחית הורס מצב מתוקן. הוא מעכב עצם שנועד להצליח, והופך הצלחה לכשלון. הוראת היסוד של "שחת": בור. אולם, הכורה שחת איננו מתכוון לטובה, - לצורכי שמירה ואחסנה, - אלא רצונו לתת מכשול לפני הולך בדרך, לעצור אותו בדרכו אל מטרתו ולהביא עליו אבדון. "שחת" קרוב ל"שחד". הנותן שוחד, כורה שוחה לדיין - בדרכו לשפוט צדק; הוא מעוור את עיניו ועוצר אותו בדרכו, מרחיקו מן המטרה, ושם לפניו מכשול. וזו גם הוראת "שחט" - מבחינת המעשה ומבחינת התוצאה. תהליך החיים התפתח עד כה ללא תקלה; השחיטה מפסיקה את הדרך, הקושרת את הגוף עם העולם החיצוני, ומספקת לו אויר ומזון. והחותך קנה וושט, כורה שוחה בדרך השחיטה. כך יובן, ש"שחת" קשור על פי רוב עם "דרך". הוראת "הִשָחת" בדרך כלל: להיעצר וליפול בדרך אל הישע. הביטוי "השחית דרך" מוכיח, שכל דרך החיים, - גם המגמה הפונה אל החושניות, - מוליכה, כשהיא לעצמה, רק אל הישע המוסרי; השחתה מוסרית היא שוחה, הכרויה בדרך אל הישע:
חמס הוא גזל, שאיננו יוצא בדיינים. איש חמס איננו חייב בידי אדם; אך הוא הורס את חברו לאט לאט - בחמס חוזר ונשנה (עי' בראשית רבה לא, ה). כך: "ויחמס כגן סכו" (איכה ב, ו); "יחמס כגפן בסרו" (איוב טו, לג). אם הגפן משירה פרי בוסר, היא עשהת "חמס" לפרי; ה"חמס" לא נעשה בבת אחת; אך לאט לאט הופסקה היניקה, - עד שהפרי נשר. וכן הגן ביחס למסוכתו. "חמס" קרוב ל"חמץ": אין היין מתקלקל בבת אחת, אך לאט לאט הוא נעשה חומץ. והנה הוא אומר כאן: ותשחת הארץ לפני האלהים - ותמלא הארץ חמס. תחילה היתה זו השחתה מוסרית, - פשעים, שאין החברה האזרחית חוששת להם. אם הנוער פרוץ, וחיי הנישואין רקובים, עדיין, - כך סבורים הבריות, - יכול המסחר לשגשג, ומשא ומתן יתנהל ביושר. אולם, משנשחתה הארץ לפני האלהים, לא יועילו כל תקנות הציבור להציל את החברה מאבדון. לעולם לא תימלא הארץ גזל; החברה תתגונן מפני גזלנים בכח ענשים ומאסר. אך החברה תאבד בחמס, בעוול הנעזר בערמה. אין הגנה מפני חמס, אם אין מצפון האדם מייסרו לפני ה'. ההשחתה המוסרית הורסת את המצפון, - ועמו נהרס גם השלום האזרחי. וכן הוא אומר ביחזקאל (ז, יא): "החמס קם למטה רשע": חוסר מוסר מביא לידי חוסר מצפון, - והוא המייסר את הרשע במטהו; "לא מהם": אין הרע נובע מטבע האדם, אף לא "מהמונם" וריבויים, אף לא "מֵהֱמֵהֶם", מיחסי החברה ההדדיים (="מהם" כפול), "ולא נֹהַּ בהם": מקור הרע איננו באדם עצמו, אלא בחמס תאבד החברה; בעטיו של חמס היא נעשית "חמץ", - וסופה להחמיץ ולהרקיב.
tablet.otzar.org
