פנחס בשל מה זכה פנחס לכהונה (1 צופה)

[אחד יחיד]

התורה משבחת את מעשה של פנחס, ומסיימת בכך שבשכר מעשהו, יזכה לכהונה – "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

והנה, מלשון הפסוקים משמע, שעיקר זכייתו של פנחס בכהונה, אינה נובעת מעצם המצווה ומסירות נפשו, אלא רק מהתוצאה הנלווית, שהיא הצלת העם מכיליון (שהרי כך לשון הפסוקים: "השיב את חמתי מעל בני ישראל… ולא כליתי את בני ישראל… לכן אמור… והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". כלומר, מאחר ש"לא כיליתי", "לכן אמור").

ומסביר זאת בעל הקהילות יעקב ("הסטייפלער"), בספרו "ברכת פרץ", כך:

על עצם קיום המצוות, אין אדם מקבל את שכרו בעולם הזה, אלא בעולם הבא. ולכן עצם הריגת זמרי אינה מביאה לשכר בעולם הזה. לעומת זאת, התוצאה הנלווית של הצלת בני ישראל היא כבר במישור שבין אדם לחברו, ועל מצות שבין אדם לחברו הכלל הוא ש"אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה" (היינו, אמנם עיקר השכר שמור לעולם הבא, אך אדם נהנה מפרי המעשה גם בעולם הזה). לכן, שכר הכהונה הובטח לפנחס לא מחמת עצם המצווה אלא מחמת הצלת בני ישראל שנבעה ממנה.

ואילו בעל חידושי הרי"ם, מבאר באופן אחר מדוע הפסוק מדגיש דווקא את הצלת בני ישראל (ולא את עצם מעשה המצווה ומסירות הנפש) כסיבה לשכר הכהונה:

כידוע, הכלל הוא שכהן שהרג אדם, נפסל מלברך ברכת כהנים (ברכות דף לב – "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו"; וכך נפסק בשו"ע או"ח קכח, לה) ואם כן נמצא שעל דרך הכלל, הריגת אדם היא דווקא דבר השולל מן הכהן את מעלות הכהונה שלו; ואם כן, לכאורה מעשה פנחס, שהוא מעשה הריגה, אמור היה דווקא לשלול ממנו כהונה. על כך משיב הפסוק, לא כן הדבר, כי פנחס אמנם הרג נפש, אך פעולתו הייתה פעולת הצלה ממוות, שהרי הציל ממוות את בני ישראל; ואדרבה, כל הסיבה שאנו פוסלים כהן שהרג את הנפש מלברך ברכת כהנים, נעוצה בכך שהריגה היא פעולת דין, ונשיאת כפים היא פעולת רחמים (ולכן אין ראוי שמי שהרג ישא כפיו, כי אין הדברים מתיישבים); אך כאן, שמעשה פנחס כיפר על בני ישראל ומנע מגיפה והציל חיים, נמצא שפעולתו הייתה פעולת רחמים (וממילא לא שייך כאן הכלל "כהן שהרג את הנפש וכו'", אלא להיפך), ולכן אדרבה, "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". ועל פי זה כאמור מובן היטב מדוע מדגיש הפסוק את עניין הצלת בני ישראל, כי עניין זה הוא שהופך את מעשה פנחס ל"רחמים". (לימוד יומי)