מספר הגאון הגדול רבי יצחק אזרחי שליט"א ר"י מיר:
שהיתי באמסטרדם והוזמנתי לברית מילה, מיד כאשר נכנסתי אל בית הכנסת נזכרתי כי בעל הברית – אבי הבן, הוא תלמיד ישיבת מיר משכבר הימים.
המתנו יחדיו כולנו לבוא המוהל וכו', ואני שם לב שאבי הבן לא מזיז את עיניו מספר המונח לפניו, כולו אומר שקיעות בתורה. וכך זה נמשך לכל אורך הברית והסעודה, בכל רגע אפשרי אבי הבן צולל שוב אל תוך הספר, הדבר ממש הפליא אותי, כי הכרתי את התלמיד בישיבת מיר כתלמיד ככל התלמידים ולא ידעתי על שקדנותו המופלגת.
בסיום הברית ניגשתי לברך שוב את אבי הבן, ברכתי אותו ואת שני משפחתו בחום, והוספתי שאלה, אם אוכל לשאול מאימתי אתה שקדן כ"כ גדול, ומה גרם לך להיות כך.
אבי הבן חייך, וביקש ממני שאשב ואשמע ממנו את סיפורו, וכך עשיתי.
והוא החל לספר: אני נולדתי כאן באמסטרדם לפני שנים לא מועטות, אבי ז"ל נפטר כבר בהיותי עלם צעיר, והיינו בבית אך אני ואימי. במשך הזמן הכרתי נער ששבה את ליבי וחיזק אותי המון, והוא המתיק עלי את החלום ללכת ללמוד תורה, ולא סתם ללכת ללמוד תורה אלא ללכת ללמוד בישיבת מיר שבירושלים.
סיפרתי לאימי את חלום חיי, ולהפתעתי היא הסכימה על אתר, היא אמרה לי שווה לי הבדידות כאן בנכר כשאדע שבני מחמדי גודל בתורה, כמה היה אביך ז"ל שמח לראות ולשמוע את בנו מתעלה בתורה בישיבה.
ומדיבורים למעשים, ארגנתי את כל הנצרך, שברנו קופת חסכון כלשהיא, ועם הכרטיס בידי, מלווה באמא ודמעותיה, עליתי על המטוס לארץ ישראל. הפרידה הייתה קשה עד למאוד, לי וודאי לאימי, אך הלכנו יחדיו אל התקווה הגדולה, לגדול בתורה.
הגעתי לנמל התעופה לקחתי טקסי לישיבת מיר – ירושלים. הגעתי, הנחתי את חבילותי היכן שהוא בפתח הבניין, וביקשתי לדעת מי הוא ראש הישיבה, כמה בחורים נחמדים כיוונו אותי וחיש מהר מצאתי את עצמי בחדרו של חמיכם – רה"י מרן רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל.
ר' חיים קיבל אותי בחיוך ובחום, הושיט את ידו ושאל אותי מהיכן כבודו?, עניתי מאמסטרדם. אוהו התפעל רה"י אמסטרדם? מאמסטרדם עוד לא הגיע לכאן עדיין בחורים.
נו, ומה שמכם נערי, עניתי לו, ומי הם הוריך, סיפרתי לו כי בעצת אימי ובהנחייתה נסעתי ירושלימה ללמוד תורה.
בשמוע זאת, נמחה החיוך מפניו של ר' חיים, הוא התרצן, התכופף אלי והתקרב ושאל בתמיה רבתי, אתה מתכוון לספר לי שעזבת את אמא שלך האלמנה באמסטרדם לבדה??!.
כן רה"י, עניתי, אימי אמרה לי כי שווה לה הבדידות בכדי לזכות לבן שלומד תורה, אך ר' חיים לא נחה דעתו, ‘אז מה אם היא הסכימה, סוף סוף השארת אמא אלמנה לבד'!!
ואני שוב חוזר ומסביר כי לא ביקשתי וודאי לא אילצתי את אימי להסכים, אלא היא מעצמה שילמה מפת לחמה את כרטיס הטיסה.
ר' חיים לא רק שלא קיבל את דברי אלא החל להרעים בקול הארי שלו, ‘אז מה אתה בא לומר? שהשארת את האמא באמסטרדם לבד????'.
וכך נשנה הדבר עוד מספר פעמים, אני מסביר את העובדה, ור' חיים מרעים בקולו ‘ להשאיר אמא לבד??'.
לא ידעתי את נפשי, ממש כך, חשתי כי אשמה נוראית מטיל עלי רה"י, וחלף היחס אלי כמוסר נפש לתורה, להבין שלא פחות ממה שקשה לאמא להישאר לבד קשה גם לי להיות לבד, הראש ישיבה עוד מטיל עלי אשמה, ולא רק מטיל אשמה אלא מוכיח אותי ומייסר אותי בקול תוכחה.
ואז נעמד ר' חיים ואמר, היתר אחד יש לך נערי, לעזוב את האמא, כי ‘נסעת ללמוד תורה'.
א"כ בחור יקר, שא נא רגליך תיכף אל בית המדרש, אל תתעסק אפילו בסידור חפציך, ובמציאת חדר הלינה, להכל אדאג אני, אתה יש לך היתר אחד ויחיד לשהות כאן בירושלים, שקידה בתורה. גש תיכף ומיד לבית המדרש.
התוכחה הזו, ההבנה הזו, שהשכיל רה"י לטעת בי, סיים אותו אברך, הפכה אותי לשקדן ומיני אז איני עוזב את הספרים הקדושים.
אכן רה"י אולי לא שם לב לכך בהיותי בישיבה אבל הצעקות/שאגות הללו של ר' חיים, ‘איך משאירים אמא לבד', לא נתנו לי מנוח, והם לא נותנות לי מנוח, אני יודע כי אין לי ייעוד אחר בעולם מלבד לימוד התורה המתוקה. (הרב צבי גטקר)
www.hamichlol.org.il