דברי מוסר מהגר"ל מינצברג על שמירת צלם האנוש גם בימי בין הזמנים (2 צופים)

[אחד יחיד]

בתשעה באב בכל שנה מתחילה תקופת החופש "בין הזמנים" של חודש אב. יוצאים מהיכלי הישיבות ובתי המדרש, והולכים לגלות. יוצאים מאוירת בית המקדש והשראת השכינה, מאוירת התורה, והולכים לגלות באוירת ארץ העמים, אוירה של חולין והתפרקות. מתחילה היה הזמן הזה עשוי ומיוחד למנוחה, ונקרא "בין הזמנים".

אך במשך הזמן כאשר התיצבה מסגרת זמן זו לקביעות של חופש, נתגלגל הדבר והתדרדר, רוח וסגנון של הרחוב השתלטו על פניו של החופש. זה נעשה זמן, בו יוצאים לגמרי ממסגרת החיים הרגילה של היהודי. גם בחורים ואברכים שבכל השנה מדקדקים בדקדוקי קלה כבחמורה, לפתע מקילים על עצמם.

אמנם אין פגם, בהנאה ארעית ומדודה מן העולם הזה. אולם מאידך, הרי יצירת קביעות בזה, לייחד זמן מיוחד לבילויים, ובזמן זה הכל מותר, כי זה "חג העוה"ז", זה פסול. זה נוגד את רוח היהדות. קורה לעיתים שלאדם נופל רצון להתענג, ואז במידה מסוימת ניתן להשלים עם כך. אך לייחד מראש תקופת זמן של חודש או שלשה שבועות, בהכרזה שעתה כולו עולם הזה, היא פריעת כל חוק וכל תורה.

סמלם של עסקי החופש הוא, הרחיצה בימים תחת כיפת השמים. וכל זה באופן של חוסר צניעות, ומבלים ומשחקים שעות על גבי שעות, בבילויים ומשחקים שונים. ואפילו אנשים מבוגרים מורידים את ערכם, כילדים קטנים. לבושים בחוסר צניעות, ומשתוללים ומשתכשכים במימות בימים ובנהרות, יורדים לאוירה שאינה יהודית. אוכלים בלבוש מינימלי, בצותא ובשיחה עם חברים. וביחד מתכננים מה עוד ניתן לבלות.

אם בעבר הלכו להשתכשך בימים ובבריכות, הרי כיום נוסף עוד דבר חדש, "מגלשות מים". לא יאומן כי יסופר, אנשים מבוגרים משתגעים כתינוקות וגולשים על פני המים הזורמים. ממש, כזאטוטי גן ילדים. רואים בחוש כיצד הכירסום האיטי והמתמשך, יכול להרגיל את האדם לכל שטות ולכל שפלות. יותר מכך, למען ההנאה הטפשית והקצרה הזו עומדים בתור על המדריגות, בלי לבוש ובלי כבוד.

ומי אחראי על התקלות והמכשולות, וכי למקומות הללו מגיעים רק צדיקים. ומי יכול לשמור על הילדים שלא יתחברו עם ילדים שלא נתחנכו על דרכינו הטהורה. אין מדובר כאן בהידורים, אלא על איבוד המהות, כל הזהות הרוחנית שלנו נטשטשת בפחיתות זו.

עבור ההתפרקות הזאת, מתרשלים בתפילה ותלמוד תורה. מזלזלים בהלכות. מבזבזים ממון. בכך מאבדים את הרגש וחוש המידה שקיים כל השנה. שוקעים בהנאות למעלה ראש. כאילו בחודש הזה, התורה מעלימה עין.

הרחוב של ימינו, הוא הרי רחוב של הפקרות וזוהמה. שצריכים להתרחק ממנו כמטחווי קשת. הנסיעה לחופי הימים כרוכה במעבר ערים ומראות שווקים, שכל הרואה תסמרנה שערות ראשו. וכיצד יתכן שבן תורה יסע למקומות הללו. אין זאת, אלא שמחמת שכולם עושים כן, יש הרגשה שבימים אלו הותרה הרצועה וניתן להקל, וזה מיקל מעט וזה מיקל הרבה. אמנם קיים צורך של מנוחה במידת מה. כי סדרים קבועים, מכבידים כאשר הם נמשכים ללא הפסק. אולם הקב"ה כבר דאג לצרכים אלו בעולמו, "אסתכל באורייתא וברא עלמא". כבר בתוך סדר העולם מוטבעת המידה הנכונה. לצורך המנוחה היומיומית נברא הלילה, "לא איברי לילא אלא לשינתא". ולצורך המנוחה השלוה והעונג, החשובה לנפש, נבראו השבתות.

כמו כן קיים הצורך של זמן שמחה, הנפש זקוקה מדי פעם לשמחה יתירה. ולשם כך די לו להאדם במועדים הטובים, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון. פורים ויומי דפגרא ושמחות בישראל, זהו ה"חופש" של היהודי. אך גם מי שאין די לו בזמני השמחה והמנוחה הללו, ועדיין מרגיש עייפות ולחץ מסדרי השנה, יכול לקחת פסק זמן של רגיעה, למתן את סדריו. ובעת ההיא ילמד בשובה ונחת, ויגוון בלימודים שונים, לימוד קל יותר. מנוחה של יהודי נראית בתפארת המעלה.

כל התופעה הזאת חדרה למחנינו, אט אט. וכירסמה את העקרונות החזקים שהיו תמיד. זהו כוחו של הרגל, שמשבש את שיקול הדעת. וכבר נכנסו הדברים, לסדר של לכתחילה. כל מי שיעיין בדבר יראה כמה עלוב ומכוער, עצוב ומשפיל הוא החזיון.

אשרי חלקם של בני ירושלים, ששמרו על עצמם, שלא להיסחף. וממילא מרגישים, עד כמה זרה לרוחינו אוירת החופש. בכלל, יש בהם בבני ירושלים את המידה הזו, לשמור מסורת בית אבות, ובפרט בענינים של קדושה וצניעות. הקדושה של ארץ הקודש ועיר הקודש, היא שהחזיקה את בני ירושלים בקדושתם. בירושלים ישנה זהירות גדולה שלא לזוז כמלוא נימה, מהידורי הקדושה ומנהגי הצניעות הקדמונים.