מצינו בכמה מקומות דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל (ביצה ג. ד. לט. יבמות פב. נדרים נח, נט, ב"מ נג.)
טעמי הדין: א. רש"י בביצה (ג. ד"ה אפילו) כתב: "אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול." וכ"כ בשו"ת הרא"ש כלל ב' ס"א (הובא בב"י בבדה"ב יו"ד סו"ס ק"ב) "דמאי נפ"מ להתירה בביטול בלא"ה יש לו היתר", והיינו שאמרו שלא לסמוך על היתר ביטול כשאפשר לאוכלה בלי להזדקק להיתר.[1] ב. והר"ן (בנדרים נב.) כתב דאף דרבנן ס"ל דמין במינו בטל, מ"מ מודים הם ליסוד דמין במינו לא בטל, אלא דס"ל דע"י ששונה בדין אינו מין במינו, וכאשר מותר לאחר זמן נחשב מין במינו גם בדין, ואינו בטל, ע"ש. [ובזה ביאר שם החילוק שמה שדשיל"מ לא בטל היינו דווקא במין במינו, ע"ש].
הסוברים שרש"י והר"ן חולקים: יש מרבותינו שנקטו שרש"י והר"ן נחלקו בזה, והם: המהרלב"ח בשו"ת סי' פח ד"ה והוא, והפנ"י בביצה ד. והצל"ח שם, וכן בנובי"ת יו"ד סו"ס נג (וע"ש בהג"ה מבנו שנקט שנחלקו בזה אמוראים), ורעק"א בשו"ת קפט, והפמ"ג בפתיחה לתערובת [שער התערובות ח"ג פ"ב ד"ה דשיל"מ].
קושיא על הר"ן מביצה: אמנם צ"ע דבביצה ד' אמר רב אשי דלא מקילינן בספק דרבנן בדשיל"מ משום שלא בטל אפילו בדרבנן, ולטעם הר"ן צ"ע דלא שייך הך טעמא כלל לענין ספק דרבנן, ועוד קשה דמצינו שמחמירין בדשיל"מ גם בס"ס (יו"ד ק"י ס"ח ברמ"א, ע"ש שיש מחלוקת בזה וע"ע או"ח תס"ז ס"ס ב' ברמ"א, וע"ש הג' הגר"א ושעה"צ י"ט), והר"ן עצמו בביצה ב: מד' הרי"ף הסתפק אם מקילינן בס"ס, וגם בזה צ"ע דלא שייך טעם הר"ן. (הקו' הנ"ל מביצה ד הקשה הפנ"י בביצה ד. ורעק"א בשו"ת קפט, והניחו בצ"ע).
הסוברים שהר"ן מודה לרש"י: וליישב קושיא הנ"ל כתבו הרבה אחרונים שהר"ן מודה לטעמו של רש"י ומ"מ הוצרך גם לדעתו, ויש בזה כמה דרכים ונבארם בס"ד:
א. יש אומרים שטעם הר"ן נאמר רק בלח בלח, אבל יבש ביבש מודה הר"ן לרש"י. והטעם דבלח בלח נהפך האיסור להיתר ול"ש טעמו של רש"י, וביבש ביבש האיסור עומד בעינו ולא שייך אלא הלך אחר הרוב, ולכן שייך טעמו של רש"י. (כ"כ הגרי"א ספקטור בבאר יצחק סי' י, והתורת חסד או"ח סי' יט אות ה[2], והשלמי נדרים בנדרים נב בשם כסא דהרסנא סי' ב, והמרחשת ח"א נב אות ג, והזכר יצחק ח"ב סי' מו אות ג).
ב. והחת"ס בחידושיו לביצה ג: ד"ה הוי (מהדו"ת) והקוב"ש (ביצה אות ד) כתבו שהסיבה שאמרו להחמיר בזה הוא משום סברת רש"י, ומ"מ מבאר הר"ן שהיינו משום מין במינו משום דתקון רבנן כעין דאורייתא, ובזה מבואר היאך הוא כעין דאו'. וכעין זה בפני אריה סי' א (וריש סי' ב) שהיו צריכים הסברים שלא יהיה חוכא.[3]
ג. ובחת"ס יו"ד רנ (ד"ה אך) כ': "אבל הא דאפילו ס"ס אסור ע"כ אין הטעם כמו שכתב הר"ן הנ"ל דע"כ גם הר"ן מודה דהא דמחמרינן בס"ס הוא משום עד שתאכלהו בספק המתן ואכלהו בודאי היתר, אלא בתערובת לא ניחא ליה להר"ן בהאי טעמא עד שתאכלהו בתערובת איסור אכלהו כשכולו היתר, דא"כ מין בשאינו מינו נמי, וע"כ כשנתערב הוה היתר, א"כ מין במינו נמי, אע"כ חומרא דתערובת אינו משום עד שתאכלהו וכו' אלא משום מין במינו לא בטיל וכו', אבל לענין ספיקא מודה הר"ן בטעם דעד שתאכלנו וכו'." וכן מבואר במהר"ץ חיות נדרים נב.
אמנם אכתי צ"ע דבביצה ד הביא רב אשי המקור להא דמחמירין בספק דרבנן בדשיל"מ את הדין שדשיל"מ לא בטל בדרבנן, ולהנ"ל אין טעמם שווה.
והרש"ש בביצה ד. כתב ליישב קו' זו "דה"ק מדמחמירינן בדשיל"מ אפי' בדרבנן דלא בטיל, א"כ מוכח דספיקה אסורה, דאל"כ נהי דאינה בטילה מ"מ כל חדא וחדא נשתרי מספיקא, דלמא לא זו היא שנתערבה."[4]
אם חמץ הוי דשיל"מ: נחלקו בזה הראשונים: ע' במלחמות ובר"ן פסחים ז. מד' הרי"ף, ובר' דוד פסחים ל. וברמב"ם מאכלות אסורות טו ט. [וע"ע או"ח תמז ב, ובבה"ל שם]. ועיין במרדכי פסחים (פרק כ"ש תקעג) דחמץ אינו דשיל"מ משום שחוזר להיאסר בשנה הבאה. והובא בב"י וברמ"א ביו"ד סו"ס קב. ולכאורה לא שייך סברא זו אלא לפי סברת הר"ן, וכ"כ בנובי"ת או"ח סו"ס צא (מבן המחבר).[5]
אם חומרת דשיל"מ מדאו': לכאורה נראה דלדעת הר"ן דין דשיל"מ לא בטיל הוא מדאורייתא, אבל באמת גם הר"ן מודה דהוא דין דרבנן, כמש"כ הר"ן בפסחים ז: בדפי הרי"ף, ובחי' הר"ן שם ד' ל. וכן דייק המהר"ץ חיות בב"מ נג מד' הר"ן בנדרים נב. ולטעם רש"י יותר פשוט שהוא מדרבנן. ובאמת כן מבואר בב"מ נג. לפי פירש"י שם. וע"ע בתוס' ב"ק סט. ובשדי חמד הביא הרבה ראשונים דס"ל שהוא מדרבנן. ובמהר"ץ חיות (בב"מ נג.) הביא כס"מ (מעילה פ"ז ה"ו) דמשמע שהוא מדאורייתא, ותמה ע"ז בשם פר"ח (ביו"ד ק סק"ג), והביא מתוס' מעילה כ"ב. דהוא מדרבנן. וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ב קס כ. [שו"ר בר"ן בנדרים נח ד"ה אכל שכ' חומרא בעלמא הוא, אמנם יש לדחות, ואכמ"ל.]
אם בהלך אחר הרוב נאמרה חומרת דשיל"מ: ע' מל"מ מעילה פ"ז ה"ו ובס' המפתח שם.
אם בס"ס נאמרה חומרת דשיל"מ: מח' ביו"ד קי ס"ח ברמ"א, וע' או"ח תסז סוף ס"ב ברמ"א ובביאור הגר"א ושעה"צ יט.
[1] וז"ל רבינו דוד (בחידושיו לפסחים ל.) "דהטעם שאמרו דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל, הוא מפני שלא ראו חכמים לבטל את האיסורים [אלא] מפני שחסו על ממונם של ישראל, שלא ילך לאיבוד [וביאר שם המגיה: כלומר אלמלא שחסו היו גוזרים שלא יתבטלו], ודשיל"מ כיון דלמחר וליומא אחרא יהא מותר מאליו לא ראו לבטל האיסור שבו שיכול הוא להשהותו ולאכלו".
[2] ועי"ש דביבש ביבש שייך רק סברת רש"י ובלח בלח מחמת טעמו של רש"י החמירו אבל הוצרכו לסברת הר"ן כדי שיהיה דמיא לדאורייתא וכעין דברי הקוב"ש דלהלן.
[3] וע' בהע' על המרדכי דלהלן גבי חמץ מש"כ להקשות על מהלך זה, וכן על המהלך הג' דלהלן.
[4] וצ"ע דלפ"ז מחדש כאן רב אשי יסוד חדש, דאין לו מקור מעצם דין דשיל"מ, ולא הביא מקור להא דגם בדרבנן לא בטיל, וגם לא ביאר הסברא, עוד ראיתי בברכת אברהם (לר"א ארלנגר) בביצה שהקשה על הרש"ש ממש"כ הש"ך בכללי ס"ס (שבסו"ס קי ביו"ד, אות כא) שכשיש ודאי איסור והשאלה היא רק איזה הוא ל"א ספק דרבנן לקולא.
ולכן נראה כדברי הברכת אברהם שפירש שבכל ביטול (ביבש ביבש) יש מקום להקל אף מדין הלך אחר הרוב, דמלבד הדין שהאיסור נהפך להיתר, דהיינו ביטול, יש מקום אף לסמוך על כל חתיכה שהיא מהרוב, (אם אינו אוכל כולם ועכ"פ לא כולם כאחד). וע"כ בכל דשיל"מ אף שביאר הר"ן מדוע לא שייך ביטול מ"מ עדיין צריך להבין מדוע לא נאמר שנסמוך על רוב לסמוך על כל חתיכה שהיא מהרוב, וע"ז צריכים אנו לסברת רש"י, (ובזה שייכת סברת רש"י גם להר"ן דאינו היתר ודאי, ואינו כביטול שנהפך להיתר). ולכן מעיקר דין דשיל"מ מוכחות ב' הסברות, ורב אשי רק חידש שגם בדרבנן חוששים לסברת רש"י, ולכן דשיל"מ לא בטל אפילו בדרבנן, ומש"ה אפילו בספק דרבנן מחמירים. [אמנם זה רק אם נאמר שגם ברוב שייך חומרת דשיל"מ. (ע' להלן).]
[5] וצ"ע גם על המרדכי מהגמ' בביצה הנ"ל, דכיון דצ"ל דסובר כהר"ן קשה גם עליו. ולפי מהלך ב' וג' שכתבתי לעיל ליישב את הר"ן מיושב אף המרדכי מהגמ' בביצה הנ"ל, אמנם לפי מהלך א' הנ"ל יוצא שסברת המרדכי שייכת רק בתערובת לח בלח, וזה לא משמע במרדכי ובפוסקים שלא חילקו בזה. ועי' ערוה"ש (יו"ד קב כו) שכ' דאפשר שגם לטעם רש"י י"ל דלא הוי דשיל"מ "משום דרבנן לא החמירו ליבטל רק כשההיתר נשאר לעולם ולא מה שיחזור לאיסורו". וצ"ע דמ"מ הסברא שייכת שיכול לאכול בהיתר.
ובתחילת דבריו כתב שם המרדכי "דל"ש דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל." וזה ל"ש אלא לסברת רש"י. והשתא צ"ע גם למהלך ג' הנ"ל (אא"כ נימא דמיירי באופן ששייך להתיר משום הלך אחר הרוב, כגון יבש ביבש שלא נתן טעם באחרים ולכאו' שלא יאכל הכל). ולמהלך ב' ניחא שכשאין את טעם החומרא לא מחמירים דהיינו כשמתקלקל, וגם כשיש את הטעם אבל אין את הגדר לא מחמירין - דהיינו כשחוזר ונאסר. ואולי יש לבאר מש"כ המרדכי דל"ש דשיל"מ במתקלקל גם לטעם הר"ן, דאם יתקלקל - אחרי הקלקול לא שייך לדון אם הוא מותר, ועי"ז אינו נחשב אסור רק לזמן, דכל הזמן ששיך לדון עליו הוא אסור. וצל"ע.
טעמי הדין: א. רש"י בביצה (ג. ד"ה אפילו) כתב: "אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול." וכ"כ בשו"ת הרא"ש כלל ב' ס"א (הובא בב"י בבדה"ב יו"ד סו"ס ק"ב) "דמאי נפ"מ להתירה בביטול בלא"ה יש לו היתר", והיינו שאמרו שלא לסמוך על היתר ביטול כשאפשר לאוכלה בלי להזדקק להיתר.[1] ב. והר"ן (בנדרים נב.) כתב דאף דרבנן ס"ל דמין במינו בטל, מ"מ מודים הם ליסוד דמין במינו לא בטל, אלא דס"ל דע"י ששונה בדין אינו מין במינו, וכאשר מותר לאחר זמן נחשב מין במינו גם בדין, ואינו בטל, ע"ש. [ובזה ביאר שם החילוק שמה שדשיל"מ לא בטל היינו דווקא במין במינו, ע"ש].
הסוברים שרש"י והר"ן חולקים: יש מרבותינו שנקטו שרש"י והר"ן נחלקו בזה, והם: המהרלב"ח בשו"ת סי' פח ד"ה והוא, והפנ"י בביצה ד. והצל"ח שם, וכן בנובי"ת יו"ד סו"ס נג (וע"ש בהג"ה מבנו שנקט שנחלקו בזה אמוראים), ורעק"א בשו"ת קפט, והפמ"ג בפתיחה לתערובת [שער התערובות ח"ג פ"ב ד"ה דשיל"מ].
קושיא על הר"ן מביצה: אמנם צ"ע דבביצה ד' אמר רב אשי דלא מקילינן בספק דרבנן בדשיל"מ משום שלא בטל אפילו בדרבנן, ולטעם הר"ן צ"ע דלא שייך הך טעמא כלל לענין ספק דרבנן, ועוד קשה דמצינו שמחמירין בדשיל"מ גם בס"ס (יו"ד ק"י ס"ח ברמ"א, ע"ש שיש מחלוקת בזה וע"ע או"ח תס"ז ס"ס ב' ברמ"א, וע"ש הג' הגר"א ושעה"צ י"ט), והר"ן עצמו בביצה ב: מד' הרי"ף הסתפק אם מקילינן בס"ס, וגם בזה צ"ע דלא שייך טעם הר"ן. (הקו' הנ"ל מביצה ד הקשה הפנ"י בביצה ד. ורעק"א בשו"ת קפט, והניחו בצ"ע).
הסוברים שהר"ן מודה לרש"י: וליישב קושיא הנ"ל כתבו הרבה אחרונים שהר"ן מודה לטעמו של רש"י ומ"מ הוצרך גם לדעתו, ויש בזה כמה דרכים ונבארם בס"ד:
א. יש אומרים שטעם הר"ן נאמר רק בלח בלח, אבל יבש ביבש מודה הר"ן לרש"י. והטעם דבלח בלח נהפך האיסור להיתר ול"ש טעמו של רש"י, וביבש ביבש האיסור עומד בעינו ולא שייך אלא הלך אחר הרוב, ולכן שייך טעמו של רש"י. (כ"כ הגרי"א ספקטור בבאר יצחק סי' י, והתורת חסד או"ח סי' יט אות ה[2], והשלמי נדרים בנדרים נב בשם כסא דהרסנא סי' ב, והמרחשת ח"א נב אות ג, והזכר יצחק ח"ב סי' מו אות ג).
ב. והחת"ס בחידושיו לביצה ג: ד"ה הוי (מהדו"ת) והקוב"ש (ביצה אות ד) כתבו שהסיבה שאמרו להחמיר בזה הוא משום סברת רש"י, ומ"מ מבאר הר"ן שהיינו משום מין במינו משום דתקון רבנן כעין דאורייתא, ובזה מבואר היאך הוא כעין דאו'. וכעין זה בפני אריה סי' א (וריש סי' ב) שהיו צריכים הסברים שלא יהיה חוכא.[3]
ג. ובחת"ס יו"ד רנ (ד"ה אך) כ': "אבל הא דאפילו ס"ס אסור ע"כ אין הטעם כמו שכתב הר"ן הנ"ל דע"כ גם הר"ן מודה דהא דמחמרינן בס"ס הוא משום עד שתאכלהו בספק המתן ואכלהו בודאי היתר, אלא בתערובת לא ניחא ליה להר"ן בהאי טעמא עד שתאכלהו בתערובת איסור אכלהו כשכולו היתר, דא"כ מין בשאינו מינו נמי, וע"כ כשנתערב הוה היתר, א"כ מין במינו נמי, אע"כ חומרא דתערובת אינו משום עד שתאכלהו וכו' אלא משום מין במינו לא בטיל וכו', אבל לענין ספיקא מודה הר"ן בטעם דעד שתאכלנו וכו'." וכן מבואר במהר"ץ חיות נדרים נב.
אמנם אכתי צ"ע דבביצה ד הביא רב אשי המקור להא דמחמירין בספק דרבנן בדשיל"מ את הדין שדשיל"מ לא בטל בדרבנן, ולהנ"ל אין טעמם שווה.
והרש"ש בביצה ד. כתב ליישב קו' זו "דה"ק מדמחמירינן בדשיל"מ אפי' בדרבנן דלא בטיל, א"כ מוכח דספיקה אסורה, דאל"כ נהי דאינה בטילה מ"מ כל חדא וחדא נשתרי מספיקא, דלמא לא זו היא שנתערבה."[4]
אם חמץ הוי דשיל"מ: נחלקו בזה הראשונים: ע' במלחמות ובר"ן פסחים ז. מד' הרי"ף, ובר' דוד פסחים ל. וברמב"ם מאכלות אסורות טו ט. [וע"ע או"ח תמז ב, ובבה"ל שם]. ועיין במרדכי פסחים (פרק כ"ש תקעג) דחמץ אינו דשיל"מ משום שחוזר להיאסר בשנה הבאה. והובא בב"י וברמ"א ביו"ד סו"ס קב. ולכאורה לא שייך סברא זו אלא לפי סברת הר"ן, וכ"כ בנובי"ת או"ח סו"ס צא (מבן המחבר).[5]
אם חומרת דשיל"מ מדאו': לכאורה נראה דלדעת הר"ן דין דשיל"מ לא בטיל הוא מדאורייתא, אבל באמת גם הר"ן מודה דהוא דין דרבנן, כמש"כ הר"ן בפסחים ז: בדפי הרי"ף, ובחי' הר"ן שם ד' ל. וכן דייק המהר"ץ חיות בב"מ נג מד' הר"ן בנדרים נב. ולטעם רש"י יותר פשוט שהוא מדרבנן. ובאמת כן מבואר בב"מ נג. לפי פירש"י שם. וע"ע בתוס' ב"ק סט. ובשדי חמד הביא הרבה ראשונים דס"ל שהוא מדרבנן. ובמהר"ץ חיות (בב"מ נג.) הביא כס"מ (מעילה פ"ז ה"ו) דמשמע שהוא מדאורייתא, ותמה ע"ז בשם פר"ח (ביו"ד ק סק"ג), והביא מתוס' מעילה כ"ב. דהוא מדרבנן. וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ב קס כ. [שו"ר בר"ן בנדרים נח ד"ה אכל שכ' חומרא בעלמא הוא, אמנם יש לדחות, ואכמ"ל.]
אם בהלך אחר הרוב נאמרה חומרת דשיל"מ: ע' מל"מ מעילה פ"ז ה"ו ובס' המפתח שם.
אם בס"ס נאמרה חומרת דשיל"מ: מח' ביו"ד קי ס"ח ברמ"א, וע' או"ח תסז סוף ס"ב ברמ"א ובביאור הגר"א ושעה"צ יט.
[1] וז"ל רבינו דוד (בחידושיו לפסחים ל.) "דהטעם שאמרו דדשיל"מ אפילו באלף לא בטל, הוא מפני שלא ראו חכמים לבטל את האיסורים [אלא] מפני שחסו על ממונם של ישראל, שלא ילך לאיבוד [וביאר שם המגיה: כלומר אלמלא שחסו היו גוזרים שלא יתבטלו], ודשיל"מ כיון דלמחר וליומא אחרא יהא מותר מאליו לא ראו לבטל האיסור שבו שיכול הוא להשהותו ולאכלו".
[2] ועי"ש דביבש ביבש שייך רק סברת רש"י ובלח בלח מחמת טעמו של רש"י החמירו אבל הוצרכו לסברת הר"ן כדי שיהיה דמיא לדאורייתא וכעין דברי הקוב"ש דלהלן.
[3] וע' בהע' על המרדכי דלהלן גבי חמץ מש"כ להקשות על מהלך זה, וכן על המהלך הג' דלהלן.
[4] וצ"ע דלפ"ז מחדש כאן רב אשי יסוד חדש, דאין לו מקור מעצם דין דשיל"מ, ולא הביא מקור להא דגם בדרבנן לא בטיל, וגם לא ביאר הסברא, עוד ראיתי בברכת אברהם (לר"א ארלנגר) בביצה שהקשה על הרש"ש ממש"כ הש"ך בכללי ס"ס (שבסו"ס קי ביו"ד, אות כא) שכשיש ודאי איסור והשאלה היא רק איזה הוא ל"א ספק דרבנן לקולא.
ולכן נראה כדברי הברכת אברהם שפירש שבכל ביטול (ביבש ביבש) יש מקום להקל אף מדין הלך אחר הרוב, דמלבד הדין שהאיסור נהפך להיתר, דהיינו ביטול, יש מקום אף לסמוך על כל חתיכה שהיא מהרוב, (אם אינו אוכל כולם ועכ"פ לא כולם כאחד). וע"כ בכל דשיל"מ אף שביאר הר"ן מדוע לא שייך ביטול מ"מ עדיין צריך להבין מדוע לא נאמר שנסמוך על רוב לסמוך על כל חתיכה שהיא מהרוב, וע"ז צריכים אנו לסברת רש"י, (ובזה שייכת סברת רש"י גם להר"ן דאינו היתר ודאי, ואינו כביטול שנהפך להיתר). ולכן מעיקר דין דשיל"מ מוכחות ב' הסברות, ורב אשי רק חידש שגם בדרבנן חוששים לסברת רש"י, ולכן דשיל"מ לא בטל אפילו בדרבנן, ומש"ה אפילו בספק דרבנן מחמירים. [אמנם זה רק אם נאמר שגם ברוב שייך חומרת דשיל"מ. (ע' להלן).]
[5] וצ"ע גם על המרדכי מהגמ' בביצה הנ"ל, דכיון דצ"ל דסובר כהר"ן קשה גם עליו. ולפי מהלך ב' וג' שכתבתי לעיל ליישב את הר"ן מיושב אף המרדכי מהגמ' בביצה הנ"ל, אמנם לפי מהלך א' הנ"ל יוצא שסברת המרדכי שייכת רק בתערובת לח בלח, וזה לא משמע במרדכי ובפוסקים שלא חילקו בזה. ועי' ערוה"ש (יו"ד קב כו) שכ' דאפשר שגם לטעם רש"י י"ל דלא הוי דשיל"מ "משום דרבנן לא החמירו ליבטל רק כשההיתר נשאר לעולם ולא מה שיחזור לאיסורו". וצ"ע דמ"מ הסברא שייכת שיכול לאכול בהיתר.
ובתחילת דבריו כתב שם המרדכי "דל"ש דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל." וזה ל"ש אלא לסברת רש"י. והשתא צ"ע גם למהלך ג' הנ"ל (אא"כ נימא דמיירי באופן ששייך להתיר משום הלך אחר הרוב, כגון יבש ביבש שלא נתן טעם באחרים ולכאו' שלא יאכל הכל). ולמהלך ב' ניחא שכשאין את טעם החומרא לא מחמירים דהיינו כשמתקלקל, וגם כשיש את הטעם אבל אין את הגדר לא מחמירין - דהיינו כשחוזר ונאסר. ואולי יש לבאר מש"כ המרדכי דל"ש דשיל"מ במתקלקל גם לטעם הר"ן, דאם יתקלקל - אחרי הקלקול לא שייך לדון אם הוא מותר, ועי"ז אינו נחשב אסור רק לזמן, דכל הזמן ששיך לדון עליו הוא אסור. וצל"ע.