חתול שרודף אחר תרנגול להורגו, ואינו יכול להציל את התרנגול בלא הריגת החתול, מצווה להרוג את החתול ולהציל בזה את התרנגול, דלא יהיה עדיף מאדם הרודף אחר חבירו (שו"ת התעוררות תשובה ח"ב קנז-ב, הובא בספר נפש כל חי ב-יד ובהערות מה מו).
וצ"ב מה הדמיון?
ובחשוקי חמד מסכת זבחים דף עג עמוד א כתב על דבריו
ודבריו מחודשים מאוד, כי היכן מצינו דין רודף בבעלי חיים, וכי עשינו בהמה כאדם? [וכי אם לא יציל את התרנגולים יעבור על 'לא תעמוד על דם רעך', שהוא היסוד לדין 'רודף'?]. ועוד יש להקשות: הרי הבורא הטביע בחתול את יצר הטרף, כאמור, ובשר התרנגול הוא המזון המועדף עליו, ואם כן, מדוע לא נרחם על החתול הרעב ונאפשר לו לאכול את התרנגול?!
וכתב בספר 'צער בעלי חיים' (עמ' 304) שיתכן שבעל ה'התעוררות תשובה' עוסק בחתול כזה שיש לו מזון בשפע, ואף על פי כן רודף אחר תרנגולים 'להכותם' [דקדק בלשונו לכתוב 'להכותם' ולא 'לטורפם'], וכיון שנראה כי החתול עושה כן רק לשם שעשוע בעלמא, ולא לצורך אכילה, ניתן להבין מדוע דימה זאת ה'התעוררות תשובה' לדין 'רודף', ומדוע כתב שיש לחוס על התרנגול ולהצילו.
ולמעשה נראה שמאחר ובדרך כלל מזומנים לחתול מזונות [וכפי שכתב ב'שאילת יעב"ץ' (ח"א סימן יז) שמזונות החתולים לפניהם, כי מצויים להם תדיר מאכלים, באשפתות ובכל מקום שיש שיורי מאכל ודברים מאוסים], ממילא ראוי לחוס על הציפורים והתרנגולות ולהצילן, והחתול ילך וימצא את מזונו במקום אחר.
אולם, במקרה שאורב החתול לעכבר על מנת לטורפו, נראה שעדיף שלא להתערב, כי תפקיד החתול לנקר את הבתים מעכברים [עיין ב"ק (דף פ ע"א), ולשון ה'שאילת יעב"ץ' שם: 'מלאכת החתול מרובה לצוד עכברים'], וכידוע העכברים עוינים ומזיקים לבני אדם, [כמבואר בתוספות במסכת בבא מציעא (דף מ ע"א) בשם הירושלמי, שהעכברים נקראים רשעים, משום שכאשר מוצאים אוצר של תבואה, דרכם לקרוא גם לחבריהם שיבואו ויאכלו עמהם], ולכן נראה שניתן להניח לחתול לבצע את מלאכתו וללכוד את העכבר.
