מסכת שבת דף יג' ע"ב ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל איני והאמר רב יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי שנא' (איוב יד, כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל.
ביארו המדקדקים כי שני שמות הסמוכים בעניין, יכולים לבוא בב' בסוגים: א. סמיכות הקניין, והוא כאשר השם הנסמך קניין אל שם הסומך. כמו שדה אברהם, בית פרעה. שהשדה והבית הם הקניין של אברהם ופרעה. וסמיכות כזה מתבאר במילת של, השדה של אברהם, הבית של פרעה. ב. סמיכות התואר, והוא כאשר השם הנסמך מוגבל על ידי שם הסומך אשר מתאר אותו בפרטות, כמו בגדי קדש, ספר תורה. הקדש והתורה מגבילים ומתארים את הבגדים והספר. וסמיכות כזה מתבאר במילת הוא, בגדים שהם קדש, ספר שהוא תורה.
והנה לרוב כאשר ה"א הידיעה בא בשם הסומך, עניינו סמיכות הקניין. כמו שביארו בספרא על הפסוק וסמכו זקני העדה על ידיהם וגו' [ויקרא ד' טו'] אי 'זקני עדה' יכול כל הזקנים שבעדה? תלמוד לומר העדה - המיוחדים שבעדה. רצונם שאילו היה אומר זקני עדה ללא ה"א, היה באורו סמיכות התואר ועניינו הזקנים שהם עדה, כלומר כל זקן שהוא עדה. אך במה שאמר העדה עם ה"א הידיעה, הוא סמיכות הקניין וביאורו הזקנים של העדה, כלומר המיוחדים שבעדה.
ובזאת נבוא אל פירוש הגמרא הנ"ל. ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל, איני? כלומר במה שמגיע שם הסומך 'המת' בה"א, הדעת אומרת שעניינו סמיכות הקניין וביאורו הבשר של המת, כלומר של איש מת. אך במה שמצינו והאמר רב יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי וגו', על כן מוכרח שהוא סמיכות התואר וביאורו הבשר שהוא מת, כלומר הבשר עצמו מת, לא האיש. ואם כך אז מדוע שם הסומך 'המת' בא בה"א הידיעה? אילו היה אומר בשר מת ללא ה"א, היה מתפרש בשר מת הבלתי מיוחד ונודע. אך כשאומר 'המת' בה"א הידיעה, מציין שהוא נודע כשהוא מת וזאת כאשר נמצא בסמוך לבשר חי. ועל זה אמרו אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל, כלומר בשר שהוא מת באיש חי, כגון שלא מגיע אליו דם וכדומה [כמו שפרש"י שם], אין בו תחושה והרגש לכאב. וכנודע.
ביארו המדקדקים כי שני שמות הסמוכים בעניין, יכולים לבוא בב' בסוגים: א. סמיכות הקניין, והוא כאשר השם הנסמך קניין אל שם הסומך. כמו שדה אברהם, בית פרעה. שהשדה והבית הם הקניין של אברהם ופרעה. וסמיכות כזה מתבאר במילת של, השדה של אברהם, הבית של פרעה. ב. סמיכות התואר, והוא כאשר השם הנסמך מוגבל על ידי שם הסומך אשר מתאר אותו בפרטות, כמו בגדי קדש, ספר תורה. הקדש והתורה מגבילים ומתארים את הבגדים והספר. וסמיכות כזה מתבאר במילת הוא, בגדים שהם קדש, ספר שהוא תורה.
והנה לרוב כאשר ה"א הידיעה בא בשם הסומך, עניינו סמיכות הקניין. כמו שביארו בספרא על הפסוק וסמכו זקני העדה על ידיהם וגו' [ויקרא ד' טו'] אי 'זקני עדה' יכול כל הזקנים שבעדה? תלמוד לומר העדה - המיוחדים שבעדה. רצונם שאילו היה אומר זקני עדה ללא ה"א, היה באורו סמיכות התואר ועניינו הזקנים שהם עדה, כלומר כל זקן שהוא עדה. אך במה שאמר העדה עם ה"א הידיעה, הוא סמיכות הקניין וביאורו הזקנים של העדה, כלומר המיוחדים שבעדה.
ובזאת נבוא אל פירוש הגמרא הנ"ל. ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל, איני? כלומר במה שמגיע שם הסומך 'המת' בה"א, הדעת אומרת שעניינו סמיכות הקניין וביאורו הבשר של המת, כלומר של איש מת. אך במה שמצינו והאמר רב יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי וגו', על כן מוכרח שהוא סמיכות התואר וביאורו הבשר שהוא מת, כלומר הבשר עצמו מת, לא האיש. ואם כך אז מדוע שם הסומך 'המת' בא בה"א הידיעה? אילו היה אומר בשר מת ללא ה"א, היה מתפרש בשר מת הבלתי מיוחד ונודע. אך כשאומר 'המת' בה"א הידיעה, מציין שהוא נודע כשהוא מת וזאת כאשר נמצא בסמוך לבשר חי. ועל זה אמרו אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל, כלומר בשר שהוא מת באיש חי, כגון שלא מגיע אליו דם וכדומה [כמו שפרש"י שם], אין בו תחושה והרגש לכאב. וכנודע.