תמוז ד' תמוז - רבי פנחס הורוויץ, בעל ה'הפלאה' (3 צופים)

[אוהב ספר]

הגה"ק רבי פנחס הלוי ב"ר צבי הירש הורוביץ, אב"ד פרנקפורט.

בעל 'פנים יפות' ו'הפלאה'.

נפטר בשנת תקס"ח

הערך במכלול-

רבי פנחס הורוביץ – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אוהב ספר]

אחיו של הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל.
בהקדמה לקונטרס 'שבת אחים' (בסוף הפלאה עמ"ס כתבות) הוא כותב על האהבה העזה ששררה ביניהם, וכך הוא כותב: נתקשרתי בקשר עבותות אהבה רבה ועזה מאד, נפשי קשורה בנפש אחי הרב הגאון מה"ו שמעלקא הלוי ז"ל, להיות נוחים זה לזה בהלכה באהבה נפלאה כאהבת דוד ויונתן. אמר הבאור בגמרא כתבות 'נותנים לבתולה י"ב חדש', רמז שנותנים לחדש אלול מזל בתולה לתקן בו כל הי"ב חדש, שאם מתקנים המעשים בחדש הזה נחשב כאלו כל השנה עבר עליו כימי הרחמים.

 

[אוהב ספר]

קברו-

 

[אוהב ספר]

אדמו"ר הזקן מחב''ד כותב אליו אגרת על התלאות של המחלוקת ומאסרו בפטרבורג: "אור ישראל וקדושו, בוצינא קדישא חסידא ופרישא, הרב הגאון המפורסם מופת הדור זיוו והדרו, איש אלוקים קדוש יאמר לו". בהמשך הדברים הוא כותב "מי אנכי כי באתי עד הלום, ואין הלום אלא מלכות מאן מלכי רבנן".

אדמו"ר הזקן מתנצל במכתבו על שכותב אליו: ונפשי יודעת מיעוט ערך נפשי עלי, להתייצב במקום גדולים כמותו ירבו בישראל".

אך אדמו"ר הזקן מעלה על נס את הקירוב המיוחד שזכה מבעל ההפלאה, ובזאת מרהיב עוז לכתוב אליו: "אך מקום גדולתו שם ענוותנותו וענוותו תרבני, ורחב לבי בעלותי על לבי חיבה יתירה הנודעת לי ממר שהוא רבה דעמיה שי' מימי קדם בק"ק מיעזריטש וק"ק ראונא ונתמניתי במנין שלו וזכיתי לקבל ברכתו סלה מדי שבת בשבתו".

באגרת עצמה מדווח אדמו"ר הזקן לבעל ההפלאה ובחתימתו הוא מזכיר את עצמו לפניו בשמו ובשם אמו "שניאור זלמן בן רבקה" בציינו "ומבקש ברכתו סלה".

 

[אוהב ספר]

"אם תרצה לדעת מי היה הרב - ראה את התלמיד, ה"ה הגאון רבי משה סופר [ק' מרן בעל החת"ס זי"ע], והפעולה תעיד על הפועל".
[הגאון רא"ז מרגליות בעל "בית אפרים" בהקדמת ספר פנים יפות, על הגאון בעל ההפלאה]

 

[אוהב ספר]

נוסח מצבתו
‏פה טמון וגנוז הגאון הגדול המפורסם יחיד‏‎
‎‏בדורו רבן של כל בני הגולה החסיד ועניו ראש גולת אריאל‏‎
‎‏נפטר ונק׳ יו׳ ב׳ ב׳תמוז‏‎
‎‏תקס״ה לפ״ק‏‎
‎‏רב פעלים מקבציאל העמיד‏‎
‎‏תלמידים הרבה והרביץ תורה‏‎
‎‏בישראל כבוד מהור״ר פנחס‏‎
‎‏הלוי איש הורוויץ זצ״ל ה״ה‏‎
‎‏אב״ד דקהילתינו יע״א אשר‏‎
‎‏האיר פני כל הגולה בחיבוריו‏‎
‎‏הקדושים ספרי הפלאה ספר‏‎
‎‏כתובה וספר המקנה חכמתו‏‎
‎‏בחוץ תרונה‏‎.
‎‏פנה ופנה תהילתו מלאה‏‎
‎‏הארץ גודר גדר ועומד בפרץ‏‎​

 

[אוהב ספר]

פנים יפות הוא ספר חסידי שנכתב על ידי רבי פנחס הורוביץ בעל ההפלאה, תלמיד המגיד ממעזריטש.

דרך הספר

בספר יש תורות חסידים רבים על דרך החסידות, אך שמם של הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש אינו מוזכר בו בפירוש, ולפי המקובל קטעים אלו צונזרו על ידי המוציאים לאור שנמנו על המתנגדים, ומסיבה זו רבי חיים מצאנז הקפיד על מעתיק הספר. מסורת זו מאושרת במשפחתו של בעל ההפלאה, ואף ראיה ניצחת לכך: בפרשת בשלח הביא רבינו דבר תורה בשם רבו המגיד "ושמעתי לפרש בשם הרה"מ", וכפי הנראה לא השמיטה המעתיק משום שסבר שהכוונה לבעל המגיד משנה...

למרות שרוב הספר עוסק בדרך הפשט והדרש, בולטים בו יסודות חסידים רבים, ביניהם כאלו שנזכרו אך ורק בספרי תלמידי הבעל שם טוב, כמו תורת ההתדבקות באותיות התורה, ועוד יסודות רבים. ולדברי מומחים בתחום בכל מקום שכתוב "שמעתי" מדובר בדברים הכתובים ומפורשים בפירוש בספרי חסידות אחרים. כמו כן בפנים יפות פרשת עקב כותב דברים חריפים כנגד כת המתנגדים

 

[אוהב ספר]

תמיד היה רבינו מזכיר כי אביו הגדול למדו דרכי הלימוד כוונו בדרך העולה בית אל ואלפו בינה, הוא כותב בהקדמתו לקונטרס "שבת אחים" אשר חיבר בימי עלומיו:

"ולהיות כי תחילת לימודי הייתי משתעשע על ברכי אבי מורי הגאון ז״ל ואלפני לפי קוצר השגת ילדותי כאב לבן, יודע אמתתה של תורה והוא אשר פתח לי אוזן לשמוע בלימודים".

בין שאר דבריו שם הוא גם ממשיך לספר:

"עד אשר הביאני לנוה אפריון יום חתונתי; באתי לנוה קודש בית חותני הרבני המופלא המנוח ענף עץ אבות מוהר״ר יואל ז״ל בן הרב הגאון מהור״ר ישראל בן הרב הגאון מוהר״ר אליעזר ליפמן ז״ל בן הרב הגאון מוהר״ר יצחק אייזיק ז״ל היילפרין, יזכרהו ה׳ לטובה, אשר קבע לי בית תלמוד אשר לא יחסר בו כל טוב.

ולמדתי שם אצל כבוד אחי הגדול הגאון מוהר״ר נחום הלוי ז״ל ערך שנה, והוא הרגיל אותי למגרס ולעיוני והשפיע עלי מחכמתו המרובה. והנה אחרי זה שנתקבל לאב״ד כבוד אחי הנ״ל נתקשרתי בקשר של עבותות אהבה רבה ועזה מאד, נפשי קשורה בנפשו אחי הגאון הר״ר שמעלקא ז״ל להיות נוחים זה לזה בהלכה באהבה נפלאה כאהבת דוד ויהונתן וללמוד הש״ס ופוסקים לעמוד על שרשי הדת, אמתה של תורה ויסודותיה.

ויד ה׳ היתה לטובה עלינו ולמדנו בהתמדה רבה כמה שנים וחפץ ה׳ הצליח בידינו, והצלחנו מאד בלימודינו ונתקיים בנו, מה טוב ומה נעים
שבת אחים... ולמדנו סדר הש״ס ופוסקים ביגיעה להבין דבריהם בראשית ע״פ פשוטו אלא מבלי לחדש בהם לבל יגדל עלינו עירוב, וכשהגיענו לטוב,
ישבנו אחר כך בדעתנו לעיין ולחדש בהם ולמדנו תחילה הלכות יבמות ואח״כ הלכות כתובות בעיון, וכשנתחדש לנו איזה סברא כתבנו לזכרון. ואח״כ מחמת סבת הזמנים נתפרדה החבילה, וגמרנו כ״א לעצמנו..."

גם את רוב חידושיו אשר נקבצו אח״כ בספריו, "הפלאה" עמ״ס כתובות, ברכות ונזיקין, "המקנה" עמ״ס קדושין, "שבת אחים" ו״נתיבות לשבת" על שו״ע אה״ע, שו״ת "גבעת פנחס", ו״פנים יפות" עה״ת תהלים והגדה של פסח, כתב רבנו בימים ההם.

---

אולם ימי הטובה המתוארים על ידי רבנו לא ארכו לו, שכן כאשר בקש לישב בשלוה על התורה ועל העבודה, קפצו עליו רוגזם של דחקות ועוני כפי שמובא בספר ״ליקוטי צבי״ לנכדו של רבנו - רבי צבי הירש הלוי:

"הגאון רבי פנחס היה גאון ומקובל גדול... בנעוריו היה עני והחזיק אותו הגאון הר׳ מרדכי זאב זצ״ל הרב מלבוב שנתן לו מחצה משכר הרבנות שלו - כך סיפר לנו בנו הגאון בעל 'ישועות יעקב', וכאשר נסע לרבנות דפרנקפורט-דמיין דרש בקלויז רבתי דבראד, והיו שם כל חכמי הקלויז הגאונים, וכאשר פתח את פיו נעשו הכל כחרשים".

 

[אוהב ספר]

רבותינו האחים הקדושים רבי פנחס ורבי שמעלקא, לא נמנו תחילה על תנועת החסידות שהלכה בדרכו של מרן הבעש״ט, ושנים רבות לא נפגשו כלל פנים אל פנים עם תורת החסידות עד שפעם אחת בדרך מקרה נפגשו עם הגה״ק רבי אברהם מקאליסק, וגאון צדיק זה שהיה מתלמידיו של המגיד הקדוש ממעזריטש - ממלא מקומו של הבעש״ט, הביאם לבית רבו והכניסם מתחת צל כנפיו.

מאז שתו האחים הקדושים בצמא את תורתו של המגיד, שאפו אל קרבם מרוחו הקדושה, והשיבו את נפשם במים החיים אשר שאבו מבאר החסידות שנתגלה לפניהם.

 

[אוהב ספר]

אתמול היה היארצייט של הגאון ר׳ פנחס בעל ההפלאה זצ״ל. הוא ואחיו ר׳ שמעלקא זצ״ל היו גדולי תורה, וחיפשו איך להתעלות בעבודת ה׳. המליצו להם
לנסוע למגיד ממזריטש. הם נסעו אליו, והמגיד אמר: "מה פתאום גדולי תורה באים אלי, מה אני יכול לתת להם?", וסירב לקבלם...

הם יצאו החוצה, ופגשו שם את ר׳ זושא שאמר להם איזה פסוק על הענין, והסביר להם שכנראה לא באו בהכנעה הראויה ולכן המגיד לא רצה לדבר איתם. הם נכנסו שוב בהכנעה, ואז הוא קיבלם והדריכם בדרכי עבודת ה׳.

מספרים שהוא אמר להם, שאדם צריך לעשות כל לילה לפני השינה חשבון הנפש. כמה מצות עשה, וכמה עבירות. ואם יוצא לו שכל היום היה "בסדר", דהיינו שהיו לו הרבה מצוות ולא עשה שום עבירות, אז שידע שהמצב שלו גרוע!

והנה שמעתי פעם מתלמיד של מרן החפץ חיים זצ״ל, שהח״ח היה אומר שזה בכלל לא קשה לעשות תשובה, עושים בלילה חשבון הנפש מה עשיתי כל היום, ומה שצריך לתקן מקבלים על להבא, וזהו זה! ונראה שאין זו סתירה למה שאמר להם המגיד, כי המגיד דיבר על ההרגשה שאדם לא מרגיש שהוא נכשל, והח״ח דיבר איך צריך לנהוג למעשה כדי להשתפר.

לאחר זמן שלחו לאחים הקדושים שתי הצעות לרבנות: האחת מפרנקפורט שבגרמניה, שהיתה עיר ואם בישראל, והשניה מניקלשבורג שבצ׳כיה שהיתה עיר קטנה יותר. והטעם ששלחו דוקא להם מפרנקפורט, כי לרב הקודם של פרנקפורט הייתה מחלוקת גדולה בהלכה על איזה גט, וכל גדולי הדור היו נגדו, ור׳ פנחס היה מהיחידים שהסכימו איתו, אז הם רצו שהרב שלהם יהיה מישהו שלא חלק על רבם הקודם.

הם התחילו ׳להתווכח׳: ר׳ שמעלקא אמר לר׳ פנחס שהוא ילך לפרנקפורט כי הוא היותר גדול, ור׳ פנחס אמר שר׳ שמעלקא ילך כי הוא יותר חשוב... כך התווכחו ולא יכלו להכריע, עד שלבסוף החליטו ללכת לרבי שלהם שהוא יחליט.

הם הגיעו אליו וחיכו בחוץ, ופתאום שמעו שהמגיד קורא "מזל טוב לאח הגדול שהוא הרב של פרנקפורט!"...

האם היה זה ברוח הקודש? יכול להיות, כי שמענו הרבה פעמים על רוח הקודש של גדולי ישראל. אבל יכול להיות פשוט שכבר הודיעו לו על ההתלבטות שלהם מקודם, והוא כבר הכריע בדבר לפני שהם הגיעו.

מתוך שיחה שנאמרה ע"י הגר"י אדלשטיין זצ"ל ביום היארצייט - מתוך ספר "שיחת בין השמשות"

 

[אוהב ספר]

היה זקן אחד ברמת השרון שקראו לו פרייליכמן, תחלה היה גר בצפת ולמד שם בישיבה של הרידב״ז מסלוצק זצ״ל. אח״כ היה מורה בבי״ס של הממ״ד באחת הערים בארץ בשביל הפרנסה, וכשיצא לפנסיה עבר לגור ברמת השרון בסמוך לבתו וחתנו שהיו גרים שם. הוא סיפר לי עובדה שקיבל במסורת [שלא ראיתי אותה כתובה בספרים הנפוצים של החסידים]: בזמן שהמגיד ממזריטש נפרד מהאחים הנ״ל, הוא יצא איתם לשדה, ולקח עפר ממקום מסוים ואמר שהעפר הזה טוב לגדל בו חיטים, אח״כ לקח עפר ממקום אחר ואמר שזה טוב לגדל שעורים. אחרי שהם הלכו הם פירשו את דבריו, שהוא התכוין לומר להם שיש מקומות שאפשר להשפיע שם חסידות בדרך של הבעש״ט ותלמידיו כמו פולין וגליציה וכו׳, אבל יש מקומות כמו גרמניה ששם אי אפשר להשפיע בחסידות כי המקום לא מתאים לזה ואין לשנות שם מהמנהג.

ובאמת כשר׳ פנחס ז״ל היה רב בפרנקפורט הוא התפלל בבית הכנסת הגדול בנוסח אשכנז יחד איתם, ולא שינה כלום מהמנהגים. ואפילו כשר׳ נתן אדלר ז״ל [שהיה רבו של החת״ס] פתח שטיבל בנוסח ספרד, ר׳ פנחס נלחם בו נגד זה, למרות שזה היה פלא שהוא נלחם כנגד הנוסח של הרב'ה שלו! אבל לפי הסיפור הנ״ל ניחא, שבעצם היה זה בהוראת המגיד שלא שייך לעשות חסידים בגרמניה.

מתוך שיחה שנאמרה ע"י הגר"י אדלשטיין זצ"ל ביום היארצייט - מתוך ספר "שיחת בין השמשות"

 

[אוהב ספר]

בספר "שמן הטוב" מסופר ש״האחים הקדושים הרב רבי שמעלקא ורבינו בעל ההפלאה, ישבו אצל המגיד ימים רבים ושתו בצמא דברי קדשו ובזמן לא רב היו מופלגים ביראה אשר לא נמצא כמוהם. ועליהם אמר הרה״ק המגיד ז״ל: "מצאתי בית שכולו נרות רק לא היו נדלקות, וברגע שמתי בם ניצוץ אש אחד ונדלקו ונתרבה האור בפעם אחת עד למאד".

 

[אוהב ספר]

בסוף ימיו של רבנו בתקופת ישיבתו בפרנקפורט הנצו ניצניה הראשונים של ההשכלה. משה מנדלסון שר״י - מחולל תנועת ההשכלה הרשעה אשר רבים חללים הפילה בעם ד' החל אז להפיץ את רעיונותיו ודעותיו. אחרי שהוציא לאור את ספרו הנידח "הביאור לתורה״ פרסם ״ספר קטן אחד״ - כלשון רבינו, ללא ציון שם המחבר בו פירש את הפסוק [ויקרא יט,יז] "הוכח תוכיח את עמיתך" בלעג.

לפי פירושו, עפ״ל, אין דין הוכחה מן התורה אלא בדברים של בין אדם לחבירו - פירוש זה היה גילוי בתורה שלא כהלכה וסתר את משמעות הכתובים - ענין שהיה בו כדי להרוס יסוד גדול בתורה -יסוד המוסר והתוכחה על דבר כבוד שמו יתברך.

רבינו שגילה מבין השיטין את אישיותו של הכותב הבין את העתיד להתחולל בעקבות פרסומיו ודעות הכזב שמנדלסון מפיץ, כנס מיד את בני קהילתו לדרשה והתעוררות.

היה זה ביום ג׳ ערב ר״ח תמוז תקמ״ב, כל יהודי פרנקפורט נהרו לבית הכנסת לשמוע את דרשת הרב. בדרשתו הוכיח רבנו את העם נמרצות לבל יתעו אחר המסית ומדיח - משה מנדלסון, ופירושיו הכוזבים לתורת ה'.

והרי העתק מדרשתו של רבנו מתוך החוברת אשר הופיעה אז בשם"תוכחת מוסר":

"מאי איכפת ליה [למנדלסון] אם יחטא חבירו וכל איש בשרירות לבו ילך. הוא [מנדלסון] אומר קבלו דעתי ופירושי על התורה בלשון עלגים,ותשליכו כל דברי חז״ל הגמרא והמדרשים ומפרשי התורה הנחמדים מזהב ומפז".

חכם עדיף מנביא, ורבינו שחרד מאד לתוצאותיה של ההשכלה גם שיגר אז אגרת להגה״ק רבי טבלי מליסא, והרי העתק מקוצר ממכתב זה:

ב״ה, יום ג', ו' תמוז, חקמ״ב פ״פ-דמיין יע״א.

הנה ברך לקחתי ולו אשיבנה משמי מעונה, שלום יענה לאבן בוחן אבן פינה חכמתו בחוץ תרונה תהי כפתו רעננה. ובצל ה' יתלונן ה״ה ש״ב ואוה״נ הרב הגאון המופלא בתורה ובחסידות וכו' כקש״ת מוה״ר טעביל נ״י.

ידידי ש״ב הגאון וכו', כבר דרשתי ברבים בבהכ״נ הגדולה שבקהילתנו לפרסם קלון דברי שוא [של המשכילים משה מנדלסון וחבירו נפתלי הירץ ויזל הנה״ו] ושהם מטמאים בביאה, צא טמא יאמר להם לא יבאו אל בית ישראל.

ונוסף על זה עשינו כרוז בכל בתי כנסיות ישנה וחדשה, בחרופי ובגדופי הספרי מינות שלהם וכיוצא בהם, ועשינו בהם כמה גדרים להרחיקם מעל גבול ישראל, ועוד ידינו נטויה לרדוף, להוסיף לפרסם החנפים.

ומחמת כי אפפוני חבלי טורדין במילי דצבורא ובמילי דשמיא אמלא כפי קוצר.

והיה בזה שלום רב כנפש א״נ ש״ב ד״ש וטובתו.
כ״ד הק' פנחס הלוי איש הורוויץ

 

[אוהב ספר]

במלחמתו הנועזת במשכילים שזממו לפרוץ בכרם בית ד׳ לא חת רבנו מפני איש. מיד כשנודע לרבנו על דבר מזימתם החדשה של המשכילים ועמם כמה בעלי בתים פורקי עול שלא צייתו לדברי רבם - ליסד בפפד״מ בית ספר ברוח ההשכלה כדי ללמד בו לשונות זרות מפי מורה נוצרי, חרד ביותר לתוצאות המרות מבית ספר זה, והטיל חרם על המוסד, והוא המשיך במלחמתו זו עד ימיו האחרונים. ואף כאשר מאור עיניו כהו, לא הפריעו הדבר מעבודתו הק׳, כפי שמעיד תלמידו המובהק וממשיך מלחמתו מרן ה״חתם סופר" בדרוש האחרון לח׳ טבת:

"והיה מרגלא בפומיה דהגאון בעל הפלא״ה אשר סוף ימי חייו חשך מאור עיניו והיה קורא על עצמו כחשיכה כאורה, לומר מעת שחשך מאור עיניו שכלו אור בעדו".

 

[אוהב ספר]

כאשר הגיעה הבשורה המרה על פטירתו לאזניו של המגיד הקדוש רבי ישראל מקוז׳ניץ מתלמידיו של המגיד ממעזריטש, הכריז לפני תלמידיו:

"למעשה כבר מלאו שנותיו של רבי פנחס עוד בשנת תקל״ב מכיון שכבר אז השלים את עבודתו בעולם הזה, אך צדיק כמוהו המציא לו עצה, הוא נעשה לרב בפרנקפורט שם נתחדשו לו הרבה דברים בעבודת ה׳, והוכרחו להעניק לו מן השמים עוד שנות חיים".

 

[אוהב ספר]

דבר תורה ממנו לפרשת הבוע לרגל יומא דהילולא-
"זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור" וגו'. יש לפרש לפי מה שאמרו חז"ל 'חוקה' הוא בדבר שאינו ידוע טעם המצוה, ובאמת יש בו [טעם] לכפר על עון העגל כמ"ש תבוא אמו וכו', אלא לפי שכבר נשלם התורה בסיני למשה בארבעים יום ראשונים שהיו קודם עון העגל, וכתב הר"ם אלשיך בפ' "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, מה יתאונן אדם חי" וגו', דאין הידיעה והבחירה סותרים זה את זה מפני שאין הידיעה שהיא המחשבה מכרחת את הבחירה שהוא המעשה, אלא האמירה בפירוש מהש"י היא המכרחת את המעשה, והיינו דאמרו ואילו צדיק ורשע לא קאמר, דאם היה אומר בפיו יתברך היה מכרחת את המעשה ולא היה בחירה, וזהו "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". לכך כשאמר לו הקדוש ברוך הוא בשעת דיברות ראשונות פרשת פרה, ולא היה יכול לומר טעמו לכפר על עון העגל, דאף שידע הקדוש ברוך הוא שיחטאו לא היה מוציא מפיו שלא יהיה הכרח, והיינו דכתיב כשחזרו ונשנו באוהל מועד לאחר עון העגל להודיע טעמים של דבר, הבין משה שזאת היא החוקה שאמר בתחילה, והיינו דכתיב "זאת חוקת התורה".

[מתוך "פנים יפות"]

 

[אוהב ספר]

שער מדפו''ר לספר המקנה עם הקדשה המיוחסת לכתי''ק

 

[אוהב ספר]

בעל ה"הפלאה", הרה"ק רבי פנחס הלוי הורוביץ, נשלח על ידי המגיד ממעזריטש לכהן כרבה של פרנקפורט שבגרמניה.

בהיותו שם סבל רבות מרדיפות ומעוני, בשל היות תושבי המקום "מודרניים" שלא אבו לקבל את מרותו של הרב ה"מחמיר"…

באחד מביקוריו בפולין, נתקבל רבי פנחס בכבוד מלכים. ואחדים מתומכיו שאלוהו: איך ייתכן שבמקום מגוריו רודפים אותו ומצרים את צעדיו, ודווקא כשהוא אורח הוא מקבל יחס קיצוני לצד השני?

חייך רבי פנחס והשיב: "שמי פנחס, והנה, פרשת פנחס כשנקראת היא בזמנה בתורה, אזי זהו זמן עצוב – ימי "בין המצרים".

אך כשקוראים אותה מזמן לזמן, בפרשת המועדות שבה – הרי שמעניקים לה כבוד עצום…

כשחזר הרה"ק לפרנקפורט ולתושבי העיר נודע הכבוד הרב שרוחשים בעולם לרבם, הבינו שלא השכילו לכבדו, וכצעד ראשון הכפילו את משכורתו הדלה.

שמע זאת החזן הראשי וטען: הן אף אני שליח הציבור, מדוע איפה לא יכפילו את שכרי?

נענו לו ליצני העיר בחיוך: אתה עושה מעשה "זמרי" (=מזמר בבית הכנסת), ומבקש שכר כ"פינחס"?!…

 

[אוהב ספר]

השגחה במינוי הגאון בעל הפלאה לרבה של פרנקפורט

הגאון רבי פנחס הורביץ בעמח"ס "הפלאה" על מסכת כתובות וספר "המקנה" עמ"ס קידושין, כיהן כרב בעיירה קטנה "יאמפאלא", והיה חי בדחקות ובצמצום רב.

בימים הללו רעשה וגעשה העולם במחלוקת של גאוני וגדולי הדור, אודות כשרות "הגט – מקיליווער", שהרב של קיליווע הכשירו, והגאון רבי אביש'ל מפרנקפורט פסלו.

ושלחו את תוכן השאלה והמשא מתן בנדון להרבה מגדולי הדור, שיחוו דעתם ויאמרו את דבריהם בנידון הגט, הגאון בעל הפלאה התבקש גם כן להכריע בענין, לאחר שבועות שבהם התעמק ההפלאה בבירור וליבון הנושא, ישב וערך תשובה ארוכה, ודעתו היתה להסכים עם הרב המכשיר, והרבה לחלוק בתשובתו כנגד הגאון רבי אביש'ל שפסל את הגט, כשעמד לסיים כמעט את מלאכת הכתיבה, וקובץ הדפים היו מונחים על השולחן לפניו, והנה פתאום נתהפכה צנצנת הדיו, ונשפך על הדפים הארוכים וטשטשו את רוב שורות הכתיבה.

הגאון רבי פנחס בעל הפלאה ראה בזה אות מן השמים, שאין מקומו להכנס בין שני ההרים גדולי ומאורי הדור ולהכריע בנידון. על כן משך ידו מן הענין ולא הביע דעתו בזה.

לאחר תקופה נסתלק לשמי רום, רבה של פרנפורט הגאון רבי אביש'ל זצ"ל, ונשאר פנוי משרת הרבנות של הקהילה החשובה והמעטירה פרנקפורט. כשהתאספו ראשי הקהילה לדון במציאת ממלא מקום לרב ומנהיג הקהילה, הגיעו להחלטה ברורה, שכל רב ופוסק שיצא בזמנו כנגד דעתו של רבי אביש'ל והכשיר את הגט, לא יוכל להתמנות ולשבת על כסאו של הרב.

וכשהגיע ההצעה למנות את רבי פנחס בעל ההפלאה, בדקו אחריו, מה היתה דעתו בענין הגט, ונוכחו לדעת שלא היה מעורב כלל וכלל בענין. וכך נסללה הדרך של בעל הפלאה, להתמנות למשרה המכובדת, לכהן פאר כרבה של הקהילה המעטירה פרנקפורט. ושם ישב שנים רבות, והנהיג ביד רמה את הקהילה. וכך נתגלה ההשגחה פרטית בשפיכת הדיו על התשובה. כי מן השמים היה מיועד רבי פנחס בעל הפלאה לקבל את המשרה החשובה, לכהן כרבה של פרנקפורט, ושם העמיד תלמידים רבים, וראש וראשון לתלמידיו הנודעים, הוא הגאון רבי משה סופר, בעמח"ס חתם סופר אשר מזכירו בסילודין בשו"ת ובחידושיו – "מורי ורבי בעל ההפלאה".

(לב ישראל)

 

[אוהב ספר]

לימוד ספר 'פנים יפות' אחר השולחן

במשך זמן רב היה רבינו [החידושי הרי"ם] רגיל לומר מאמר אחד מספר 'פנים יפות' מבעל 'הפלאה' ז"ל אחר השולחן בחדר הפנימי שלו לפני החסידים.

פעם אחת בליל שבת קודש אחר השולחן, פתאום התחיל רבינו להלל ולשבח את ההפלאה זצ"ל מגודל צדקתו וגאונו, שהיה גאון גדול, קדוש עליון ומקובל גדול מאין כמוהו, והאריך בשבחים ובתהלות אשר נתבהלו ונשתוממו כל החסידים שעמדו אז, כי לא שמעו מעולם שבחים כאלו.

חטאיכם כשנים

כתב הרה"ק בעל ההפלאה זיע"א ('המקנה' קידושין ל:): במה שפירשנו בחידושי תורה 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו', כי היצר הרע בימי נעוריו של אדם הוא נוטה לדברי הבל שאין בו ממש, ולאחר שעברו ימי הנעורים נמאס בעיניו מעשה תעתועים של ימי נערות ויתחדש עליו יצר הרע אחר רע יותר מן הראשון. וזהו שאמר 'כי יצר לב האדם רע' יותר ממה שהיה בימי 'נעוריו'. וכן בירושלמי, 'אם יהיו חטאיכם כשנים' וגו' שהוא כפי השנים של אדם, שכל מה שיזקין יתחדש בו היצר הרע, וכמו שאמרו בזקני עמי הארצות, כל זמן שמזקינין וכו'. וענין אמרו 'יצרו של אדם מתגבר' הוא יצר הצדיקים שאין שומעין דבריו ומתחזקים כנגדו, הוא מתגבר כל היום, כמו שאמרו 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו', וכיון שדרך הצדיקים להתגדל בכל יום כמו בזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספת עליהן, כן היצה"ר מתגדל ומתחזק להחטיאו.

(ספיר ויהלום פר' לך לך תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)