תמוז ד' תמוז - רבנו תם (1 צופה)

[אוהב ספר]

רבי יעקב ב"ר מאיר, המכונה רבינו תם, מגדולי בעלי התוס'. נכדו של רש"י.

הערך במכלול (לא ראיתי צורך להעתיקו לכאן):

רבנו תם – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אוהב ספר]

תפלה נוראה וקדושה מרבינו תם זיע"א​

בספר יוסף אומץ (אות תפד): תפלה זו קבלה מרבינו תם: "האומרה בכל יום, אני ערב בדבר שלא יארע לו שום פגע רע בכל אותו יום ויצליח בכל דרכו".

בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וּרְפָאֵל, שֶׁתַּעַמְדוּ בִּתְפִלָּה בְּבַקָּשָׁה וּבְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שֶׁאַצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכַי וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ, הֵן מִלִּיסְטִים שֶׁלֹּא יַזִּיקוּני; הֵן מִשֵּׁדִים, הֵן מִלִּילִין, הֵן מֵאִישׁ וְאִשָּׁה מִכָּל דָּבָר רַע; הֵן מֵחֶרֶב וְדֶבֶר, הֵן מֵרָעָב, הֵן מִכָּל פֻּרְעָנֻיּוֹת הַהוֹלְכִים וּבָאִים לָעוֹלָם. מִן הַכֹּל יַצִּילֵנִי אֲדֹנָי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בִּי, לֹא בְּגוּפִי וְלֹא בִּמְאוֹדִי וְלֹא בְּזַרְעִי.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת עֵת רָצוֹן לְפָנֶיךָ שֶׁתִּשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתִי וּבַקָּשָׁתִי.

(ויאמר שלש פעמים) אֲדֹנָי צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה

(ושלש פעמים) אֲדֹנָי צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ

(ושלש פעמים) אֲדֹנָי הוֹשִׁיעָה | הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְּיוֹם קָרְאֵנוּ

(ושלש פעמים) הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רַע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָרֵא בָּהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבוֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

(ושבע פעמים) לִישׁוּעָתְך קִוִּיתִי אֲדֹנָי. לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית אֲדֹנָי.

(ושבע פעמים) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב

כָּךְ אַצְלִיחַ בִּדְרָכַי כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ בְּעָבְרוֹ הַיַּרְדֵּן עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה עִם הַכְּנַעֲנִי וְשָׁב בְּשָׁלוֹם לְאַרְצוֹ.

 

[אוהב ספר]

שתי המנהגים שהשתרשו בחלקים גדולים בכלל ישראל מר"ת:

• זמן צאה"כ
• תפילין דר"ת

מנהג נוסף שנוהגים בחלקו גם כר"ת:

• מקום קביעת המזוזה

 

[אוהב ספר]

כינויו ´רבנו תם´ הוא מלשון הפסוק: "ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז).

וי"א ע"ש שביטל קללת 'ותם לריק כוחכם' ע"י שתיקן שאם האשה מתה תוך השנה הראשונה חוזר הנדוניא לאב

 

[אוהב ספר]

המהרש"ל כותב כי "שמונים בעלי תוספות היו בפרק אחד לפני רבנו תם "וכל אחד הגיע להוראה ... ותלמידים לרוב בלי מספר".

בין תלמידיו המפורסמים: ר´ יוסף בכור שור, ר´ אליעזר ממיץ, ר"י הלבן ועוד.

 

[אוהב ספר]

ידועים שמות ארבעה מבניו – אחד מהם, יוסף, שיכל את בנו בחיי אביו, רבינו תם. סיפור פטירתו של אותו בן כפי שתועד במקורות מספק לנו הצצה למשפחתו של רבינו תם:

"ואני יצחק ב"ר דובלו ראיתי ברמרו באתריע ביה מילתא [=כשארע עמו דבר לא-טוב, והיינו: מות בנו] בר' יוסף בנו של רבינו יעקב בן רבנא מאיר מבנו, ואחר שהתפללו מנחה בערב שבת בבית הכנסת, ישב לו שלמה אחי רבינו שהיה מתפלל. ואמר לו רבינו יעקב אחיו: לך להביא יוסף בני לבית הכנסת. שלח עמו החבר ר' יצחק בן רבינו שמואל ואחרים עמו" (מחזור ויטרי, עמ' 243).

 

[אוהב ספר]

רבינו תם התפרנס מעסקי הלוואות ומעשיית יין, הצליח בעסקיו והגיע לאמידות. בביתו העסיק משרתים יהודים ונכרים (הם כונו על ידו "הנערים"), והם עזרו בכל עבודות הבית והמשק. מעדות העולה מאחד מכתבי רבינו תם, אנו מוצאים תמונה מהשגרה היום-יומית בביתו: "בדידי הוה עובדא, שהייתה לי מגילה כתובה בכתב יד ולא היו הקלפין מעובדין לשמן, וקניתי עורות ונתתים בסיד והוצאתים מן הסיד, וכשנתנו למים על ידי אחד מהנערים ונמרטו על ידי הנערים, ובכל המעשים סייעתי..." (ראבי"ה, ח"ב, עמ' 249).

מתשובה אחרת אפשר לשמוע כי הוטלו עליו תפקידים רשמיים מטעם הרשות: "למן ממהרים שליחים ומידי בואם לפני טרדי רב ומלאכת אחרים עליי ועבודת המלך" (ספר הישר סי' טו).

 

[אוהב ספר]

ר' אפרים בר' יעקב מבונא, בן דורו ותלמידיו של ר"ת, מספר את המעשה הבא שארע עם רבינו תם בעת מסעי הצלב השני (שבועות תתק"ז – 1147):

"ויום טוב שני של שבועות נאספו הטועים מארץ צרפת אל רמרו, ובאו בבית רבינו יעקב שיחיה ולקחו כל אשר לו בביתו וקרעו ס"ת בפניו ולקחוהו והוליכוהו אל השדה ודברו אתו משפטים על דתו ויתנכלו להמיתו ופצעו אותו חמשה פצעים בראשו, כי אמרו גדולו של ישראל לכן נקחה ממך נקמת התלוי [יש"ו] ונפצעה בך כאשר פצעתם באלהינו ה' פצעים..."

בעקבות היפגעותו זו של ר"ת בידי ההמון המשולהב עקר ר"ת מרמרו לטרוייש. יש כאלו שטוענים שר"ת נשאר בטרוייש, אך אחרים מוכיחים כנגדם כי מן המקורות עולה שהמעבר היה לתקופה קצרה וכי אחר כך שב ר"ת לרמרו.

 

[אוהב ספר]

גדלותו, חריפותו, ובקיאותו נודעו לתהילה בארצות רבות. כך כותב עליו הריב"ש, רבי יצחק בר ששת מספרד (ברצלונה ואחר כך סרגוסה):

"המאור השני רבינו יעקב איש תם, אשר כמוהו בפלפול לא נהיה מאחר שהתלמוד נחתם. תלמוד ערוך בפיו ושגור, סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה, מפלפולו ועמק שכלו ורחב בינתו...דשאני ר"ת דרב גובריה והיה כאחד מהם ואולי יותר מהם בחריפות ובקיאות לפי מה שנראה ממה שחידש בתלמוד. וכל חכמי ישראל הנמצאים היום כלם כקליפות השום וכגרגיר שומשום נגד אחד מתלמידיו הקטנים" (שו"ת הריב"ש, מהד' מצגר, ח"ב, עמ' תקעד-ה).

למעמד מיוחד זה זכה כבר בדורו, והוא התפרסם לאחד מגדולי ההוראה שלאורו הלכו כל גדולי הדור, ודבריו נחשבו, בייחוד בצרפת, כדברי מלאך האלוקים, וכולם היו כפופים להוראותיו. באחד ממכתבי תלמידיו שנשלחו אליו, כתוב: "רבינו הגדול, רבינו הקדוש, כי מבלעדיך לא ירים איש את ידיו ורגליו בכל הארץ... מלכים בך ימלוכו ולא יעשו גדולה או קטנה עד התגלע הסוד אליך".

 

[אוהב ספר]

קרוב למאה מתשובותיו של רבינו תם נמצאות בספר הישר על שני חלקיו, חלק השו"ת וחלק החידושים. תשובות רבות נוספות מוכרות לנו דרך הספרות הרבנית לסוגותיה.

מעניין הדבר, שלעומת רש"י, שכמעט כל תשובה פרי עטו מסגירה פרט אישי שמעבר לדיון ההלכתי, הרי שר"ת נשאר בהרבה מתשובותיו אישיות חתומה. הוא אינו מזכיר את בניו, את אשתו או את תלמידיו השוהים עמו ברמרו. רמיזותיו לאירועים פוליטיים גדולים המתרחשים בסביבתו מוצנעים ורמוזים בלשון המשתמעת לכמה וכמה פנים.

בזאת עולה לנו דמותו – דמות של "איש ההלכה" המובהק, שהביוגרפיה האישית שלו אינה אלא שיקוף של מציאותו התורנית; דמות של מי שחייו האישיים קלועים ומשוקעים לגמרי בתוך חיי רוחו ההלכתיים התורניים.

תשובותיו של רבינו תם מוכרות לנו היום דרך שני צינורות עיקריים: הראשון, קבצי תשובותיו שנערכו על ידי תלמידיו ועל ידי חכמים מאוחרים יותר; והשני, תשובות המצוטטות בחיבוריהם של חכמים שונים שנזקקו לתורתו של ר"ת.

ניתן לקבוע כמעט בוודאות שרבינו תם ערך בעצמו את מהדורתו הראשונה של ספר הישר, אך לא ערך את תשובותיו. בתשובה שכתב ר"ת לר' אפרים, הוא מתנסח במילים הבאות: "גם על זאת טעית בלשון כתבי. כמדומה אני שעל דבר זה כתבתי לך שהקשה ר"ח וגם רבינו אחי בפירוש בלשון ר"ח, אך איני זוכר בבירור, כי לא יש תשובות בידי". רבינו תם אפוא נאלץ לשחזר מזיכרונו את תשובתו הראשונה לר' אפרים, וזאת מכיון שעל פי עדותו אין הוא שומר העתקים כל שהם של תשובותיו.

כיצד נערכו אפוא תשובות ר"ת? ובכן, קבצים קטנים של תשובות ר"ת שנשמרו על פי רוב במקומם של הנמנעים היוו את הבסיס להתהוות חלק השו"ת של ספר הישר. לאחר פטירתו של ר"ת החלו קבצים אלו להצטרף לחלק החידושים של ספר הישר, וכך נוצר אוסף תשובותיו של ר"ת.

צריך לתת את הדעת שאוסף זה היה יחידאי בדורו בספרות התורנית של צרפת. ר' חיים סולובייצ'יק (הנין) כותב ש"בצרפת, בניגוד לספרד..., לא היו שאלות ותשובות ז'אנר ספרותי. שו"ת נכתבו, אבל ראו ביצירות אלו 'ספרים של נסיבות'. נראה שאף המחברים לא שמרו לעצמם באופן שיטתי העתק של כתביהם. חוץ מר"ת... כמעט לא שרד שום קובץ של ממש של שו"ת מצרפת... הסיבות לכך עדיין אינן ברורות לגמרי אבל על אחת ניתן להצביע: בצרפת הייתה המסורת בית-מדרשית בעיקרה, וחותמו של בית המדרש ניכר בה היטב. התורות העיוניות, הדיונים הדיאלקטיים והפסקים שנבעו מתוך המשא והמתן בסוגיה הם שנלמדו בין כותלי בין המדרש והם שנמסרו מדור לדור".

למעלה ממאה וחמישים תשובות, הנוספות על השמונים המופיעות בחלק השו"ת של ספר הישר, נמצאות בידינו. בסך הכול בידינו כמאתיים ושלושים תשובות של ר"ת הדנות במאות עניינים שונים. כמות זו גדולה לאין שיעור מכמות התשובות של חכמי צרפת בני תקופתו של ר"ת.

יש יסוד סביר להנחה כי ההערכה הרבה לה זכה ר"ת וקבלת מרותו ההלכתית בידי חלק נכבד מחכמי צרפת, פרובנס וחלק מאגפיה, העניקה לר"ת מעמד "בית דין הגדול" בלשונם של בני הדור. כך אנו מוצאים תופעה מעניינת ביותר: בתי הדין בפריש היו במהלך המאה ה-12 בתי הדין המרכזיים בצפון צרפת ואליהם פנו בתי דין פריפריים. מעמדם המרכזי היה מובטח הן בגלל מרכזיותה של פריש עצמה והן בשל רצף הדיינים שפעלו בהם (ולא בגלל בולטותו של אחד הדיינים שפעלו בהם בזמן מן הזמנים). למרות זאת, בתקופה של קרוב לעשרים שנה, אנו מוצאים את בתי הדין שבפריש, על הרכביהם השונים, פונים אל ר"ת כדי שיחווה את עמדתו על פסקיהם, כדי שיעצב עבורם מערכת הנהגות משפטיות, או כדי שיביע את עמדתו בשאלות המתחדשות מעת לעת.

הכפפתם העצמית של חכמי פריש בפני ר"ת הקרינה גם על חברי הקהילות וכך הפך ר"ת גם בעיני בני הקהילות עצמן להיות בית הדין הגבוה בצפון צרפת שמדיון בפניו לא ניתן להתחמק.

 

[אוהב ספר]

הפולמוס עם ר' משולם​

במפנה שנות החמישים של המאה ה-12 התנהל פולמוס בין רבינו תם ובין רבינו משולם בן ר' נתן מפרובנס, (ועיקרה של ההתכתבות בין שני גאונים אלה מופיע בחלק השו"ת של ספר הישר). גם הצצה חטופה באיגרותיהם מלמדת שלא רק כמות הנושאים הנידונים גדולה עד מאוד, אלא שגם פריסתן במרחבי ספרות חז"ל והתלמוד כמו גם סוגי הדיונים המועלים בפמולוס זה, הם רחבים בצורה יוצאת דופן.

ביסוד המחלוקת עומדות שלוש נקודות כלליות (אנו מתבססים במאמר זה על הניתוח של הרב אברהם ריינר).

1. כאשר מופיע בתלמוד מונח כלשהו, ר' משולם דורש שפירושו של המונח יהיה זהה בכל המופעים שלו בתלמוד בפרט ובספרות חז"ל בכלל. אם לא ניתן היה לבאר את המונח באופן זהה, היה ר' משולם מציע לשנות את נוסח התלמוד – דבר אליו רבינו תם התנגד בחריפות.

2. בעוד ר' משולם רואה את המשנה וספרות התנאים והגמרא כמערכת סגורה שצריכה להתפרש מתוך עצמה, ואחר שהתפרשה כראוי הופכת היא להיות ההלכה הבלעדית – הרי שרבינו תם רואה במנהג, בפירושי הגאונים ובספרות חלק חשוב בעולמה של ההלכה, גורם המשפיע על פירוש הסוגיה ועל הכרעותיה.

3. ר' משולם ראה במקרא ובספרות התנאים מקור לגיטימי להכרעות הלכתיות ואף בסיס להבנה חדשה של הגמרא; אך רבינו תם שלל עמדה זו מכל וכל.

והנה דוגמה המתמקדת בעיקר בשאלת הנוסח. כדי להבין את הפולמוס אנו צריכים לתת את דעתנו לכך שבאותה תקופה התלמוד הועתק בכתבי יד. היו סופרים בעלי כתב יד נאה והם כתבו באופן ידני את התלמוד מעותקים שהיו ברשותם, וכך בעצם נוצרו עוד ספרי תלמוד.

אפשר לדמיין בקלות כמה אין זה פשוט לשמור בסיטואציה כזאת על גירסה אחידה של הטקסט1 . (חשוב להדגיש שככלל מדובר בשינויים יחסית קטנים של מילה או כמה מילים, אלא שלפעמים יש לשינויים אלה משמעות חשובה בהבנת הסוגיה בדרכים שונות). ההעתקות, דייקניות ככל שיהיו, גרמו לאי אלו שיבושים ושינויים בהעתקות.

כך נוצר מצב שהלומד מתוך הטקסט התלמודי ידע שלפניו טקסט שייתכן ופה ושם נגרמו בו טעויות סופר ושגיאות העתקה בזמן מן הזמנים. השאלה הגדולה היא, כיצד מתמודדים עם מצב זה? ופה אנו רואים מחלוקת חשובה בין ר"ת לבין ר' משולם.

במסכת מנחות (סה, ב) דנה הסוגיה בוויכוח בין בייתוסים לבין רבן יוחנן בן זכאי ביחס למועדו של קורבן העומר. נוסח התלמוד שעמד לפני ר"ת, וככל הנראה גם לפני ר' משולם, היה:

"אמרה התורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת. מה חדש סמוך לביאתו ניכר אף עצרת סמוך לביאתו ניכר".

(הסבר הסוגיה:

התורה אמרה במצוות קידוש החודש: מנה עשרים ותשעה ימים בחודש מזמן מולד הלבנה, ולאחר מכן, ביום השלושים למניין הימים, קדש את ראש החודש הבא. וכמו כן אמרה התורה במצוות ספירת העומר וחג השבועות: מנה ארבעים ותשעה ימים, ולאחר מכן ביום שלאחריהם קדש את העצרת. ומעתה נסיק מן ההשוואה: מה יומו של ראש חודש סמוך לביאתו – ברור שהוא עומד להתקדש, שכן לאחר שחלפו עשרים ותשעה ימים מזמן מולד הלבנה של החודש הקודם, ברור שעומד כעת להתקדש ראש חודש; כך הוא אף בקידוש העצרת. ולכן, אם סופרים את ארבעים ותשעה הימים מהיום שלמחרת יום טוב ראשון של פסח, והלוא ברור ממתי מתחילה הספירה – בט"ז בניסן, הרי לכן גם ברור מתי תחול העצרת. ביום החמישים.)

והנה נוסח זה שבגמרא אינו מקובל על ר' משולם. לדעתו, כאשר מופיע הביטוי "אמרה תורה" בתלמוד, הוא תמיד מתייחס ל"דבר פשוט ומפורש שהצדוקים מודים בו". מכיוון שהנושא המדובר (קביעת יום חג השבועות) היה נושא שהצדוקים לא הסכימו לדברי חז"ל, השימוש במונח זה אינו מובן. מתוך תפיסה זו הציע ר' משולם, מדעתו שלו, נוסח אחר לקטע בגמרא: "אמרה תורה מנה שנים וקדש יובל".

על כך הגיב רבינו תם בחריפות גדולה, ודבריו מחלוקים לכמה חלקים:

"(1) ויש לך לדעת שמי שכתב מנה ימים וקדש החדש דווקא כתב, ובעל התלמוד כתבו, שתלמידים המגיהים אינם מגיהים דברים של תימה". כלומר, אין סמכות לשנות סתם כך טקסט בתלמוד רק מפני שהוא נראה לך קצת תמוה.

"(2) ואפילו הייתה גירסת מלכותך [=במדינתך] כן, ליסטים שכמותך כיבושה". וגם אם תאמר, מוסיף רבינו תם ואומר, שבמדינתך זאת היא הגרסה – אומר אני לך שכנראה משבשים כמוך, שנוטלים לעצם חירות בלתי מוגבלת להתערב בטקסט של התלמוד, הם אלו ששיבשו את הטקסט שבידך.

"(3) וכל שכן שיודע שאינה כן [=שהגירסה שאתה מציע אינה נכונה], שהרי רבינו חננאל מאפריקי [=אפריקה] היה וכתב כמותינו [כמו הגרסה המצויה], וגם הלכות גדולות מאספמיא [=ספרד] ברוב הגהותיך לא הסכימו". במיוחד, אומר ר"ת, שאנו מדברים בסוגיה זו על גירסה שהיא מוסכמת ומקובלת.

"(4) ועוד כי שיבוש גדול כתבת כי לא יאמר אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מורין כן – שקר הוא [ורבינו תם מביא מקור לדבריו להוכיח שמופיע בגמרא האמירה "אמרה תורה" גם על דבר שצדוקין אין מודין בו]". זאת אומרת, שבמקרה הזה גם ההנחה הראשונית שלך, ר' משולם, שבשלה אתה משנה את הטקסט, ההנחה הזאת איננה נכונה!

רבינו תם אפוא מתנגד בצורה שאינה משתמעת לשני פנים לעריכת תיקוני נוסח התלמוד בלי סיבה מאוד מוצדקת. לא סתם הדגשתי את שתי המילים האחרונות של המשפט הקודם, כי גם רבינו תם עצמו יסכים כי יש לשנות את הנוסח במקרה ולא ניתן להבין אותו כלל.

כך כותב רבינו תם לר' משולם במקום אחר בספר הישר (סימן מד): "אפילו לגירסתך, שהיא לא לצורך ולא מכוח קושיות, וגירסתך טעות, דבוודאי הכי גרסינן בכל הספרים ובשל אספמיא ובשלכם – ואתה מלבך בודה... ועוד דאמר רב הונא... ואתה מגיהו ומחסרו, שאין זה דבר שיגיה אדם מתוך דוחק".

בין הדברים עולה בצורה בהירה למדיי גישתו של רבינו לטקסט התלמודי: ראשית כל, אי אפשר לשנות נוסח סתם כך. תיקוני הנוסח צריכים להיות מעוגנים היטב ביסודות של ממש (קושי אמיתי שתיקון הנוסח המסתבר אכן מסירו), במקבילות נוסחאות המקובלות בכתבי יד של התלמוד במקומות אחרים ובכל מקרה: על כל שינוי להעשות בכובד ראש.

 

[אוהב ספר]

תקנת השבון הנכסים​

היבט נוסף בפועלו התורני של רבינו תם, שבו גלומות כל הנקודות עליהן עסקנו לעיל באשר לדמותו של ר"ת (חכמתו בתורה, סמכותו העליונה במעלה וכוח החידוש והיצירתיות שפעם בו בעוז), הן התקנות שתיקן. המפורסמת שבהן היא תקנת השבון הנכסים.

באותם ימים היה נהוג כי הורי הכלה היו מעניקים נדוניה (מתנת כסף או נכסים) לחתן. התקנה קובעת שבמקרה שהאישה מתה ללא ילדים תוך שנה לנישואין, על הבעל להשיב את הנדוניה שקיבל לאב הכלה או ליורשים. תקנה זו נתקבלה, בצורה כזו או אחרת, בכל תפוצות ישראל. חכמי אשכנז וצרפת הראשונים מייחסים תקנה זו על פי רוב לא לקהילות הריינוס אלא קוראים אותה על שם מחוללה – רבינו תם. "לא נגזים אם נאמר", כותב הרב שצפינסקי, "שחוץ מתקנות רבינו גרשום שלא לישא שתי נשים ושלא לגרש בעל כורחה, [תקנה] זו [של ר"ת] היא המפורסמת ביותר בספרות הפוסקים האחרונים וכמעט שאין בנמצא ספר של שאלות ותשובות שלא ידון בפרט אחד או יותר מפרטי התקנה" (התקנות בישראל, ח"ד, עמ' קלג).

בכך יש כדי להעיד הן על חשיבות התקנה עצמה, כמובן, וגם על חשיבותו של מחוללה. התקנה זכתה לפירסומה הרב, מפני שהיא עוסקת בנושא שהיה מאוד אקטואלי בתקופה ההיא. תנאי החיים שבאותם הימים הביאו לידי כך שפטירתה של אשה צעירה בתוך שנה לנישואיה לא הייתה תופעה נדירה כלל. טרגדיה כזאת גרמה להורי הנפטרת שבר על גבי שבר: מלבד האסון שקרה להם במות הבת, הונם ורכושם הלך לאיש זר...

למרות שדין התורה הוא שהבעל יורש את אשתו וגם את רכושה, רבינו תם תיקן שהנדוניה תשוב להוריה.

"לבטל כוח הבעל בזה היה נדרש איזה שינוי מהנוהג ושיהא מתקן המצב גדול הדור, התקיף בדעתו ובעל סמכות תורנית שהכל מודים בה, וקם רבינו תם מופת הדור ותיקן הדבר" (התקנות בישראל, שם).

תקנה זו מנוסחת בספר הישר בלשון זו:

"מטעם המלך מגזירת רבותינו יושבי נרבונה אשר שמענו ונדעם ומזקניהם נתבונן, ונאמר: תהי נא אלה בינותינו יושבי צרפת ואניוב ונורמדיאה... בגזירת יהושע בן נון ובספרי תורה, בגזירת בי"ד העליון ובגזירת בי"ד התחתון – על כל נושא אשה ומתה מתוך י"ב חודש בלא ולד של קיימא עד עבור שנת הנישואין, שיחזיר כל הנדוניא! ומה שלא כלתה שלא יערים לכלותו... דבר זה קבלנו עלינו יושבי טרוייש ורומש ושלחנו לסמוכים מהלך יום ושמחו בדבר. והחרמנו וגזרנו עלינו ועל כל הנלווים עלינו ועל זרענו".

כפי שאנו רואים, גדולי נרבונה וחכמי צרפת הסכימו עם התקנה עוד לפני שרבינו תם מצא לה מקורות בכתובים (כעבור יומיים מצא רבינו תם רמז לתקנתו מספרא, כפי שהוא מציין בספר הישר שם).

 

[אוהב ספר]

ב"מרדכי" (עירובין סוף סי' תקכח) מסופר על הרשב"ם שהיה שפל עינים, שמרוב חסידותו לא הגביה עיניו, ומתוך זה רצה לעלות בקרון אשר סוס ופרד משכו בו, ולא הרגיש, אתרחיש ליה ניסא, ונזדמן אחיו רבינו תם לשם, אמר לו "אל תהי צדיק הרבה שא מרום עיניך והנה סוס ופרד לקראתך" ונמנע ולא עלה, ע"כ.

ובספר אמרי פי (לר' יונה פרידמאן ניו יורק תשס"ז – פרשת בלק עמ' קיג) מביא חידוש נפלא ששמע ממהרי"ד שלזינגר שליט"א, בביאור הנהגת הרשב"ם ודברי אחיו רבינו תם, שהם הולכים לשיטתם שחולקים בענין "אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים",

ובתוס' (גיטין ז. ד"ה השתא) אומר רבינו תם שמה שאין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים זה רק בדברים של אכילה, שזה גנאי לצדיק שאוכל דבר איסור, אבל בשאר דברים גם צדיקים יכולים להיכשל.

ולכן אמר לו רבינו תם לאחיו הרשב"ם אתה הולך ופניך למטה ואין אתה משגיח על הקרון איך הוא נמשך, מטעם שהקב"ה אינו מביא תקלה על צדיקים, אבל "אל תהי צדיק הרבה", כי כל זה רק בדברים של אכילה.

אולם הרשב"ם לשיטתו (בבא בתרא קלג: ד"ה קרא עליו) שגם בשאר דברים אמרינן אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים, ולכן צעד ועיניו מושפלות וסמך שהקב"ה לא יביא לו תקלה.

וע"ע כאן מש"כ הרב @הצעיר שבחבורה

אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה - האם ניתן לסמוך על כך?

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אוהב ספר]

ספר הישר לרבינו תם – ויקיטקסט

he.wikisource.org

ספר הישר - מוסר – ויקיטקסט

he.wikisource.org

בהיברו בוקס:

• חלק החידושים
• חלק השו"ת
• מוסר

 

[אוהב ספר]

באחד הימים ישב הגאון רבי הלל זקס זצ"ל בישיבתו כשהוא שקוע בעיונה של תורה. זה לו כבר שעות ארוכות שהוא יגע ומעמיק באחד התוספות הקשים. החברותא שלו נעדר באותו יום, והוא נותר לבדו להתעמק שעות על גבי שעות כדי להבין את עומק דברי התוספות.

והנה נכנס אחד התלמידים להיכל והבחין ביגיעתו הרבה של רבי הלל. הוא ניגש לבדוק במה מתעמק ראש הישיבה, ורבי הלל שראה אותו עובר לפניו קרא לו ושאל אותו את השאלה הבאה:

"כבר יושב אני שעות ארוכות להבין את דברי רבנו תם כאן ב'סוגיה דחרדל', ודבריו המוקשים עודם סתרי תורה בעבורי. ורצוני לשאול אותך: רואה אתה כי בית המדרש כבר ריק מאדם. לו היתה נפתחת עתה דלת ההיכל, והיינו רואים את מרנא רבנו תם זי"ע נכנס בשערי ההיכל, ואתה עומד למול קושי ההבנה בדברותיו אלו, מה היית עושה?"

השיב התלמיד: "הייתי מיד רץ לעברו כדי לשאול אותו ולבקש ממנו שיאיר לי את דבריו הקדושים בהבנת הסוגיה".

נזעק רבי הלל ואמר: "טעות היא בידך! אני במקומך הייתי בורח כל עוד נשמתי בי מההיכל, מרוב קדושתו של רבנו תם, ולא הייתי מעז כלל להעלות על דל מחשבותיי בקשה שכזאת"...

(באדיבות דרשו)

 

[אוהב ספר]

בליקוטי מהרי"ל (אות פג) כ' שמעידין על ר"ת, כשהיה רוצה ללמוד תמצית מהלכה חמורה היה נותן לפניו תל של זהובים לשמוח בהן ונתרחב לבו ולמד בכח.

 

[אוהב ספר]

"קשר של תפילין הלכה למשה מסיני" - תיאור מחלוקתם המופלאה של משה רבינו ורבינו תם​

בתוספות (עירובין צז ע"א ד"ה אביי) הביאו שיטת רבינו אליהו שיש לקשור את קשר התפילין בכל יום ויום ורבינו תם חולק עליו ומפרש שהקשירה שאמרה תורה היינו הידוק התפילין על הראש.

ובספר "סדר הדורות" (שנת ד"א תתקל) מביא מעשה מופלא שהיה סביב מחלוקת הלכתית זה, כאשר רבינו תם וכה דבריו: שאל הר"ר יעקב אל הנביא (בעל סדר הדורות מעלה השערה שהיינו רבי שמואל החסיד אביו של רבינו יהודה בעל ספר חסידים. רבינו שמואל מכונה בכמה מקומות 'רבי שמואל הנביא') וא"ל אדוני תשאל אל מהר"ר אליהו מפריש ואל רבינו תם (שכבר נתבקשו לישיבה של מעלה באותה עת) האיך קושרין קשר של תפלין - אם צריך לקשרו בכל יום או די בהידוק, או אם צריך הידוק או קשירה (וכלומר שדי באחד מהם). והנביא קרב מיד לפניהם את מט"ט (הוא אחד משרי מעלה) וכך אמר לו "מט"ט מט"ט רד בכאן לפנינו". והשיב לו מט"ט, "מה תרצה לא ארד כי משה לפניך ויראתי לילך. אבל שאל מה שתרצה ואשיב לך".

והנביא כעס ואמר לו פעם שנית רד ותביא עמך הר"ר אליהו מפריש ורבנו תם. אמר לו (מט"ט), ר' אליהו אינו יכול לירד כי הוא מקריב קרבנו לפני הקב"ה. אמר לו הנביא, "מכל מקום ירד, כי אנו צריכין לתלמודו". אמר לו מט"ט, "אם ירד שכינה תרד עמו". אמרו כל הרבנים, "אינו מן הראוי להטריח לשכינה". השיב רבינו יעקב תשאל את משה רבינו ע"ה שהוא בכאן וכן עשה הנביא ושאל ממנו האיך קושרין קשר של תפלין. אמר לו משה רבינו ע"ה, "אין אתם קושרין כדת כי הקשירה לא בשל יד הוא אלא בשל ראש וקושרין כל יום". וירד רבינו תם כארי ואמר, "משה טעית כי הקשר אין צריך כל יום אלא הידוק ולא בשל ראש היא אלא בשל יד דכתיב "וקשרתם לאות על ידיך".

ענה משה ברוב ענוותנותו, "אני אומר למצוה צריך קשירה כל יום ולא לעכב". השיב ר"ת "וכי איזה מצוה היא לא לעכב אלא למצוה". אמר לו משה, "הואיל ואמרת כן דע לך שטעית כי חובה היא לקשרו בכל יום והקשירה צריכה להיות בשל ראש בדל"ת וראיה אביא לך מתורתי שנתתי לך ומן הפסוק שהבאת - וקשרתם לאות על ידיך הרי שסמך 'אות' אצל 'וקשרתם' - לומר שאתה צריך לקשור אותם שהם לאות והיינו של ראש.

אמר לו רבינו תם, "והא כתיב אחריו "והיו לטוטפות בין עיניך", מכלל שאינו מדבר למעלה בשל ראש". אמר לו משה רבינו ע"ה, "אפרש לך מדרש הפסוק, 'וקשרתם לאות' - אותם של ראש שהם לאות צריכין קשירה, והא דסמך 'על ידך' אחריו, לומר מתי וקשרתם בזמן שהוא על ידך. והדר כתיב 'והיו לטוטפות בין עיניך' לגזירה שווה".

בהמשך הדברים מביא בעל "סדר הדורות" קבלה נוספת בענין זה שויכוח נשגב זה אירע בחיי חיותו של רבינו תם, "וקבלתי מתלמידי הגאון ר' ליאון דמוריאל ומג' זקני הדור ואמרו שקבלה אצלם מזקניהם שכן היה המעשה בהיות ר"ת ורבינו אפרים הגדול ב"ר יצחק מרגנשבורק והיו מפלפלים על קשר תפלין, כי ר' אפרים אמר שצריך לקשרם בכל יום שנאמר וקשרתם לאות על ידך ור"ת אמר שלא יש חוב לעשותו בכל יום. וכן פלפלו הרבה עד שחרה אפו של ר"ת ויעמוד על רגליו ויקרא בקול גדול ויאמר "משה רבינו ע"ה רד" וכן צעק ג' פעמים, עד שירד משה רבינו ע"ה בישיבה. ויאמר לו ר"ת "אני אומר שאין לקשור קשר של תפלין בכל יום ושלא צוית זה בתורה שקבלת מהקב"ה". והודה משה רבינו ע"ה לדבריו וילך לו".

 

[אוהב ספר]

וי"א ע"ש שביטל קללת 'ותם לריק כוחכם' ע"י שתיקן שאם האשה מתה תוך השנה הראשונה חוזר הנדוניא לאב

לחץ כדי לכווץ...

אמנם קשה ע''ז שהרי גם לתלמידו רבינו יעקב מאורלייני''ש כינו הראשונים 'רבינו תם דאורלייני''ש', ולכאו' הוא מוכיח דהוא משום השם יעקב

 

[אוהב ספר]

זכה לכוון לדעת רשב''י בזוהר, עיין כאן

ראשונים שכוונו לדעת תנאים

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il