ראה הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ (1 צופה)

[מרכז]

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר 'קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה', וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן

הגמ' בגיטין לו: אומרת שכשלא הלוו עברו עמש"כ בתורה, אולם, לרש"י שם בסוגיה לפי אביי שהתקנה (דפורזבול) היתה בזמן שלא היתה שמיטה אלא דרבנן, ולתוס' גם ברבא (עיי"ש) – זה בכלל לא עבירה דאורייתא לכאורה? אכן כך מקשה הח"ס, על בסיס ההנחה שמרחיב בה, שכל העבירה היא איפה שהובטחו ההבטחות ברכה – דווקא לשומר השמיטה מדאורייתא.
ניתן לתרץ שחכמים הרחיבו את גדר השמיטה גם לזה"ז, וממילא א"כ גם האיסורים השייכים בשמיטה דאורייתא, יהי' שייכים כאן באו"א אף שאין את טעמם (ההבטחות הנ"ל).
עוד אפשר דמצד החשש שיבואו גם בזמן שהשמיטה דאורייתא לעשות כן ואז יעברו הגדירו שגם עתה יחול האיסור בצורתו מדבריהם וחדוש הוא.
ואפשר שבאמת היות ותקן רבי להתוס' כלפי זמן שמיטה דרבנן אך בעוד השמיטה היתה דאורייתא, אז מה שהוביל אותו לתקן היה למעשה שעברו באופן שהוי עבירה על דאורייתא. אולם זה דחוק לו' זאת, שהרי הנידון הוא כלפי מה תקן רבי ובזה אמרינן שראה שהיו עוברים עמש"כ בתורה.
בחינוך מפורש שהעבירה הדאורייתא של להמנע מלהלוות בשביל החשש שהשביעית תשמט, גם בזה"ז.

במנחת שלמה כתב בעניין הנ"ל דליתא לאיסור זה היכא שלא מוכן להלוות לי' שנים ובתוכם שביעית דבזה ודאי תשמטנו שביעית, וכל האיסור הוא דווקא בכה"ג שחושש להלוות גם לזמן פירעון המוקדם קצת לשביעית מחשש דיתעכב הלווה בפריעתו עד השמיטה. ובעצם חידושו הביא הגרא"ב דשאל להגריש"א לדעתו בזה וחלק על הדברים. מ"מ, ביאר המנח"ש לדרכו דהלכך בזה"ז ג"כ היכא דאין זה ודאי דהשביעית תשמטנו ומ"מ נמנע מלהלוות איכא להאי איסורא.
ובאמת בשע"ת לר' יונה מבואר שהאיסור אינו איסור פרטי ביחס לשמיטה אלא הוי איסור תמיד להמנע מהלואה. והגרא"ב הביא דלכאורה כן משמע מהגמ' יעו"ש, ולפי"ז ודאי דלק"מ.