חיי שרה האב מוסר את בתו לאישות בבן נח (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת (כד ח)

בקידושין סא: "אם לא תאבה האשה" למה לי, איצטריך סד"א היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה נייתי בעל כרחה, קמ"ל. והיינו, שאברהם אבינו אמר לאליעזר שאפילו אם אביה ומשפחתה של הנערה יתרצו לתת אותה ליצחק, אם הנערה לא תרצה לא יביאוה בעל כרחה. והקשה הגר"י ענגיל זצ"ל בבית האוצר כלל א' אות ב', איך ס"ד שיקחו אותה בעל כרחה, הרי האשה אינה מתקדשת בעל כרחה. ואין לומר שכיון שהיתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד, אביה היה יכול לקדש אותה שלא מדעתה, משום שהדין שהאב מקדש את בתו כשהיא קטנה נוהג רק בישראל, דילפינן ליה מדכתיב "את בתי נתתי לאיש הזה", אבל בבני נח דליכא קרא, אין האב יכול למסור את בתו לאישות.

וכן כתב המנחת חינוך במצוה ל"ה [אות י"ג במהדו' מכון ירושלים] ובמצוה ק"צ, דבבני נח לא משכחת לה אשת איש קטנה, דאצלם אין האב מקדש בתו, דבישראל בעינן קרא לזה ובב"נ דליכא קרא אינו יכול להשיאה. [ועי' בערוך לנר סנהדרין נז. ברש"י ד"ה על הגזל, דרק בישראל יש זכויות האב בבתו, ולא בבן נח, עי"ש].

ולכאורה יש לדון בזה לפי"מ שכתב הרמב"ם הלכות עבדים פ"ט ה"ב, דבן נח יכול למכור את בניו ובנותיו לעבדות בקנין הגוף גמור, ויליף לה מקרא עי"ש. א"כ י"ל דאדרבה, בבני נח דיכול למוכרה לשפחות בקנין הגוף לגמרי, ק"ו דהוא הבעלים עליה ויכול ג"כ למוסרה לאישות, ואי"צ קרא לזה, וכמו שאדון יכול למסור את שפחתו הכנענית לאישות לעבדו בעל כרחה [ובפרט דאין קידושין בבני נח, ואי"צ לעשות חלות קידושין], ורק בישראל דאין לו כח למוכרה בקנין הגוף [ויכול למוכרה רק לאמה העבריה דאי"ז קנין הגוף], בזה הוא דבעינן קרא דיכול להשיאה בע"כ, וצ"ע בזה. ועי' לעיל בפרשת לך לך בענין דמי ולדות בבני נח.
​

◆ ◆ ◆​

יש לעיין לפי דברי הרמב"ם הנ"ל דבן נח יכול למכור את בניו להיות עבדים כנענים, א"כ צריך להיות הדין שמעשי ידים של הבן שייכים לאב, דהרי בכתובות מז. איתא דקטנה אין צריך קרא שמעשה ידיה לאביה, "השתא זבוני מזבין לה, מעשה ידיה מיבעי". א"כ בן נח שיכול למכור את בניו, שייך בהם אותה הסברא דאם יכול למוכרן ודאי שמעשה ידיהן יהיה שלו. ובזכר יצחק ח"א סי' ב' באמת נקט דהבן שייך לאב ומעשי ידיו שלו מהך טעמא, אך לא מצינו כן מפורש בשום מקום.

[והגרצ"ה ראם שליט"א העיר די"ל דדוקא בישראל דאינה נמכרת אלא לכל זמן שהיא ברשות האב דהיינו רק עד ימי נערות, י"ל דהמכירה מלמדת שיש לו זכות מעשה ידים, אבל בב"נ שמוכר את בנו גם לכשיגדיל ויצא מרשותו, על כרחך דהמכירה היא חידוש ואינה מכח הזכות שיש לו עכשיו בבנו, דהרי מוכרו גם לגבי מה שבודאי אין לו זכות, וא"כ אין ללמוד מזה שיש לו מעש"י, וצ"ע].​

 

[גרינפלד]

ולכאורה יש לדון בזה לפי"מ שכתב הרמב"ם הלכות עבדים פ"ט ה"ב, דבן נח יכול למכור את בניו ובנותיו לעבדות בקנין הגוף גמור, ויליף לה מקרא עי"ש. א"כ י"ל דאדרבה, בבני נח דיכול למוכרה לשפחות בקנין הגוף לגמרי, ק"ו דהוא הבעלים עליה ויכול ג"כ למוסרה לאישות, ואי"צ קרא לזה, וכמו שאדון יכול למסור את שפחתו הכנענית לאישות לעבדו בעל כרחה [ובפרט דאין קידושין בבני נח, ואי"צ לעשות חלות קידושין], ורק בישראל דאין לו כח למוכרה בקנין הגוף [ויכול למוכרה רק לאמה העבריה דאי"ז קנין הגוף], בזה הוא דבעינן קרא דיכול להשיאה בע"כ, וצ"ע בזה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים':
והרמב"ן וישלח ל"ד י"ג כתב שבן נח שאנס או פתה בתו של חבירו נהרג מצד "דינים", ויש לעיין דבשלמא אונס י"ל דהוי גזילה מהנערה עצמה, אבל פיתוי הא הנערה נתרצית לו ועל כרחך דהוי גזילה מאביה, ומשמע שגם בבני נח יש זכות לאב להשיא את בתו. ואולי מיירי בקטנה שאין לה דעת למחול והפגם חשיב מזיק אותה עצמה, וצ"ע, ומלשון הרמב"ן שפתה "בתו" משמע דהחיוב הוא לאביה. וכן כתב בדרשות מהרי"ט וישלח דרוש שני, שאע"פ שבני נח לא נתחייבו על הפנויה, מ"מ שכם בן חמור היה חייב מיתה על מה שלקח את דינה, משום שקטנה ברשות אביה היתה, והרי זה גזל מן האב, עי"ש.​

 

[ממגד שמים]

, בבני נח דיכול למוכרה לשפחות בקנין הגוף לגמרי, ק"ו דהוא הבעלים עליה ויכול ג"כ למוסרה לאישות,

לחץ כדי לכווץ...

לא דמי מכירה לזמן ממכירה לצמיתות.
ואף להצד שבגרות הוי "הפקעת הבעלות" ולא תשלום זמן הבעלות- כמו שהאריכו האחרונים, אולם עכ"פ זו בעלות עם יציאות בשונה מאישות ולכאו' אולי יש לחלק מסברא ביניהם.