האם הדיוט שהתמנה למלך מוטל עליו החובה להוציא את הנשים או הסוסים? (1 צופה)

[יישר כח גדול]

בחידושי צפנת פענח (על הרמב"ם תנינא הל' ע"ז פ"ט;) חקר הגאון מראגאטשוב ביסוד האיסור האמור במלך "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", האם "האיסור היא המציאות שלא יהא לו י"ט נשים, או שלא יקח לו י"ט". דהיינו, האם האיסור היא מציאות הדבר שהמלך נשוי להרבה נשים, ואין האיסור על הלקיחה והקידושין, או שהאיסור הוא פעולת הלקיחה והקידושין, ואילו מציאות הדבר שיש לו יותר נשים ממה שמותר לו אינה כלולה באיסור התורה.

נפקא מינה למעשה מחקירה זו, כשנשא הרבה נשים בהיותו הדיוט ואח"כ נתמנה למלך, האם חובה עליו לגרשן, או לא, כי שמא האיסור הוא עצם הלקיחה בלבד, וכאן לא היה מלך בשעת לקיחתן ולא היה שום איסור בדבר, וא"כ אין עליו חובה לגרשן. ואם נאמר שהאיסור הוא במציאות הדבר שיש למלך הרבה נשים, אם כן כל עוד שישנה מציאות כזו עובר הוא על האיסור, וגם אם לקיחתן היתה בהיתר חובה עליו לגרשן.

 

[יישר כח גדול]

מעין חקירה זו חקר בספר 'ישועות מלכו' (כתבים סי' יז) הגאון ר' ישראל יהושע מקוטנא רק בעוד שה'צפנת פענח' העלה חקירה זו רק כאשר ריבה בהיתר, ואילו כשריבה באיסור פשוט הוא שאסור להשהותן אצלו, הוא חוקר גם בריבה באיסור, וכלשונו: "מי נימא דעל תחילת רבוי והשתדלות הזהירה רחמנא, ואיסורא דעבד עבד, או דלמא, כל שעתא דמחזיק באיסורא קאי", כלומר, מי נימא שהאיסור הוא על שעת הלקיחה בלבד, וכאשר לקח המלך באיסור - 'איסורא דעבד עבד', ואין עליו חובה כלל לגרשן, או דילמא יש איסור בהחזקתן, וכל שעה שמחזיק בנשותיו עובר על האיסור, וחובה עליו לגרשן (עי' חינוך מצוה תקא).

ממשמעות דברי הגאון מראגאטשוב נראה שחקירה זו תלויה במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הנזכרת במשנתנו (סנהדרין כא.): "'לא ירבה לו נשים' אלא י"ח, רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, רבי שמעון אומר, אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, א"כ למה נאמר 'לא ירבה לו נשים', דאפילו כאביגיל", ומבואר בגמ' דר"י ור"ש פליגי לשיטתם - אי דרשינן טעמא דקרא או לא, דהנה כתיב (דברים יז, יז): "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", ובזה נחלקו: "רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא, מה טעם 'לא ירבה לו נשים', משום ד'לא יסור לבבו'", ואילו "רבי שמעון אמר לך, מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא, אם כן לכתוב קרא 'לא ירבה לו נשים', ולישתוק, ואנא אמינא מה טעם 'לא ירבה' משום ד'לא יסור', 'לא יסור' למה לי, אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זו לא ישאנה, אלא מה אני מקיים 'לא ירבה', דאפילו כאביגיל". ולפי דבריו ישנם בזה שני איסורים: 'לא ירבה לו נשים', היינו, נשים צדקניות כאביגיל, שאסור להרבות יותר מי"ח, ואיסור נוסף 'לא יסור לבבו', ומזה נלמד ש'אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה'.
והנלמד מן האמור, שלפי רבי יהודה המשך הכתוב: "ולא יסור לבבו" הוא טעם על איסור "ולא ירבה לו נשים", ולפי זה האיסור מתיחס על המציאות שנשים הרבה מצויות אצל המלך, כי אז יש לחשוש שיסירו את לבבו, אמנם, לפי רבי שמעון שאיסור 'לא ירבה' הוא איסור בפני עצמו, ואינו תלוי כלל במה שהן מסירות את לבבו, יש מקום לומר שהאיסור הוא על עצם מעשה הריבוי (ע"ע 'לקוטי הלכות' לבעל החפץ חיים סנהדרין פ"ב אות פ; 'אמת ליעקב' [רבינוביץ] מצוה שס"ד).

 

[יישר כח גדול]

ואמנם בגליון על"ת סנהדרין כא ע"א רצו לתלות מחלוקת זאת בדברי הרמב"ם והחינוך, כי הנה הרמב"ם כתב (הל' מלכים פ"ג ה"ב): "לא ירבה לו נשים... ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה", וכתב ה'כסף משנה': "קשה לי, מנא לן שצריך שיבעלנה, דילמא כשקדשה לבד מיקרי מרבה", ומסיק: "וצ"ע אי איתיה בשום דוכתא". וכתב ה'לחם משנה' בביאור דעת הרמב"ם, כי "קרא כתיב 'ולא יסור לבבו', ואין כאן הסרת לב אלא בבעלה", ונראה לפ"ז שלפי הרמב"ם אין לוקים על הקידושין כי אם על הביאה, וזהו כפי הצד שעיקר האיסור מתיחס על מציאות הדבר שיש לו הרבה נשים, ואין האיסור על מעשה הלקיחה (עי' חי' מהרי"ט קידושין ב: על הרי"ף בביאור דברי הרמב"ם, שמוסבים על פלגש, ואילו אשה רגילה לוקים על הקידושין, ולפ"ז אין להוכיח מדבריו כצד זה של החקירה).
מאידך, כתב בעל 'החינוך' (מצוה תקא): "ואם עבר על זה והוסיף ליקח אחת על י"ח, חייב מלקות", וכתב ה'מנחת חינוך' (אות ב) שבפשטות "נראה דבקידושין לחוד לוקין", שלא כדברי הרמב"ם, ולפ"ז יש לומר שהאיסור מתיחס על עצם הלקיחה ולא על שהותן אצלו. אמנם, בהמשך דבריו כתב המנ"ח שלפי שיטת החינוך לוקין ג"כ על הביאה, אלא שגם בלקיחה בלבד עוברים כבר על הלאו ולוקים עליה, ולפי זה כלול באיסור 'לא ירבה' הן פעולת הלקיחה והן מציאות הדבר שיש לו הרבה נשים - כשני צדדי החקירה האמורה.

 

[יישר כח גדול]

כיוצא בחקירה זו העלה הגאון מראגאטשוב זצ"ל (צפנ"פ על הרמב"ם שם) כלפי האיסור של (דברים יז, טז) "לא ירבה לו סוסים", האם האיסור הוא לקנות הסוסים או להשהותם אצלו, ונפק"מ כשריבה סוסים קודם שנעשה מלך, האם חייב למכרם, ובשאלה זו כבר דן הגר"י אייבשיץ זצ"ל בספרו 'אהבת יהונתן' (הפטרת חיי שרה ד"ה ויעש לו), שהאיסור הוא להרבות לו סוסים, ואם היה לו קודם לכן אין צריך למוכרן (וכ"כ ב'ישועות מלכו' שם).
וכמו כן לגבי האיסור של "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" (דברים שם, יז), מצינו בספר 'שפתי צדיק' (שופטים אות כב) שהסתפק בחקירה זו, וז"ל: "יש לעיין, אם היה לו רב כסף וזהב מקודם שנתמנה, כי טעם 'רום לב' [עי' חינוך (מצוה תקב) שמה שנאמר אחרי כן (שם, כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו", הוא טעם על איסור ריבוי ממון] שייך אף על עשירות של קודם, ואפשר דחייב למעט הכסף וזהב כדי שלא ירום לבו, או אפשר, דכל אזהרת כסף וזהב לא ירבה שלא יעשה פעולות בכח ממשלתו שישיג כסף וזהב" (עי' 'ישועות מלכו' שם שצידד שאין חובה למעט כספו).