כללי האם יוצאים ידי חובה "והגדת לבנך", ע"י שליח?

[לענ"ד]

ראיתי בספר "מועדי הגר"ח", שלא יוצאים ע"י שליח במצות "והגדת לבנך".

המעניין שמיד אח"כ כותב שהאבא יוצא ידי חובה, ע"י שהסבא מספר, כיון שבני בנים הרי הם כבנים.
וצ"ע מה מועיל שבני בנים כבנים, לזה שהאבא יצא ידי חובה.

 

[עומק המושג]

וצ"ב מה מועיל שבני בנים כבנים לזה שהאבא יצא ידי חובה​

מסתמא אין הכוונה שמקיים מצוה, אלא שכבר אינו יכול לקיים המצוה, והרי"ז כמו שאין לו חמץ*, כיון שכבר התקיים בבניו בצורה אחרת 'והגדת לבנך'.
וזהו דווקא בכה"ג שהסבא מספר, שאם היו הילדים יודעים סיפור ההגדה ודאי עדיין מחויב בקיום המצוה, כיון שבבנים לא התקיים 'והגדת לבנך', ורק ע"י שהסבא מספר כבר לא שייך לקיים המצוה בילדים שוב.
*וחשיב שיוצא יד"ח משום שסו"ס נפטר מחובתו, שלא רובצת עליו החובה לקיים המצוה, שלשון 'לצאת יד"ח' משמעה שעיקר הדין הוא לצאת מכלל החובה, שכבר לא יהיה מחויב יותר. ​

 

[גרינפלד]

שו"ת בצל החכמה חלק ו סימן סז [הראוני]:
ואשר לשאלת מעכ״ת שליט״א בנוגע להנהוג מזה דורות כי בנים נשואים הולכים בלילי הפסח אל אביהם או אל חותניהם ושומעים שם עריכת הסדר מפי האב או החותן, וזה גם כשיש להם בנים ונמצא שהם - אבות הבנים - בעצמם חייבים לספר לבניהם מעניני יציאת מצרים
כדכתיב, והגדת לבנך וגו׳ ואמרת לבנך וגו׳, ולפי הנהוג אין האב מספר לבניו כלום אלא הסבא, ונמצא האב מבטל בידים מצות עשה דאורייתא המזדמן לו רק פעם בשנה. ומעכת״ה שליט״א רצונו לשמוע חו״ד העני׳ והנני לרצונו בס״ד לטובה.
א) איתא בספר המצות להרמב״ם (מצו״ע קנ״ז), שצונו לספר ביציאת מצרים בליל ט״ו מניסן וכו׳ והכתוב הבא על הצווי הזה הוא אומרו והגדת לבנך ביום ההוא וכו׳. ולשון מכילתא מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו וכו׳ ת״ל והגדת לבנך אעפ״י שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת״ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה וכו׳ עכ״ל. ובספר יד החזקה (פ״ז מה׳ חמץ ומצה ה״א) כ׳ וז״ל, מצו״ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט״ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו׳ ואעפ״י שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכו׳, (הלכה ב׳) מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך וכו׳, עכ״ל. - מבואר כי המצוה לספר עניני יציאת מצרים לבנו ילפינן מקרא דוהגדת לבנך. והמצוה לספר בינו לבין עצמו וכן לספר לאחרים חוץ מבניו ילפינן מקרא דזכור את היום הזה.

ב) אמנם ממש״כ רבינו בספר שבלי הלקט (סי׳ רי״ח דף צ״ד ב ד״ה חכם) בביאור שאלת הבן חכם, מה העדות וכו׳ אשר צוה ה״א אתכם וז״ל, ומה שאמר אתכם ולא אותנו פי׳ ר׳ צדקיהו בר בנימין אחי שני זצ״ל, שאין בזה מוציא עצמו מן הכלל כיון שאמר אלקינו, אלא לפי שאין שוחטין פסח על קטן עכ״ל וכ״כ גם בס׳ מטה משה (סי׳ תרל״ז) בשם רצב״ב הנ״ל. מבואר דבנים הנזכרים בתורה בנוגע למצות סיפור יציאת מצרים מיירא בבנים קטנים דוקא. - והוי כעין ובניהם אשר לא ידעו וגו׳ דכתיב בפרשת הקהל דברים ל״א י״ג) עיי׳ פי׳ הרמב״ן שם.

ג) לפי״ז מצות סיפור יצ״מ בליל פסח לבניו הקטנים ילפינן מקרא שנזכר בהם בנך, והמצוה לספר בינו לבין עצמו וכן לספר לאחרים ובניו הגדולים בכלל, ילפינן מקרא דזכור את היום הזה. נמצא הסיפור לבניו הגדולים אינו אלא כסיפור לאחרים. - ועיי׳ לקמן אות י״ח - כ״א).

ד) והנה כשרבים, כגון עשרה אנשים זרים זה לזה מסובים יחד לליל סדר דינם, שאחד מהם שואל ואחד מהם משיב עבדים היינו וכו׳, וכולם יצאו בזה ידי חובת מצות סיפור יצ״מ לכתחילה. ואף ששמונה מהם לא אמרו דבר לא שאלו ולא השיבו, מ״מ שומע כעונה כמו בברכהמ״ז וקידוש היום וכל מצות שבדיבור שאחד מוציא חבירו חוץ מק״ש עיי׳ מנ״ח (מצוה כ״א). - ולהמבואר לעיל (אות ב׳ ג׳) גם אם בין שמונה אלה שלא שאלו ולא השיבו דבר הי׳ אב עם בנו גדול בר חיובא, יצאו ג״כ יד״ח, שהרי אב לגבי בנו הגדול דינו כשני אנשים זרים זה לזה.

ה) מובן להנ״ל כי ההולך לליל הסדר לבית אביו או לבית חותנו עם בניו הגדולים, והסבא של הבנים הוא עורך הסדר והוא האומר את ההגדה, הוי ממש כהך דלעיל (אות ד׳) ושפיר דמי גם לכתחילה.

ו) אמנם זה ניחא בהולך אל אביו או חותנו לליל הסדר עם בנים גדולים בלבד, אבל בהולך אליהם עם בנים קטנים או גדולים וגם קטנים, אכתי צ״ע איך רשאי לבטל מצו״ע דוהגדת לבנך המוטל עליו כלפי בניו הקטנים.

ז) ולהרמב״ם (פ״ז מה׳ חו״מ ה״ב) שכ׳ מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך וכו׳ כיצד, אם הי׳ קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו וכו׳ ואם הי׳ הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו וכו׳ עכ״ל ע״ש. מבואר כוונתו, שאם הי׳ הבן קטן או שלא הי׳ קטן אלא גדול אבל הי׳ טיפש אז אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו וכו׳ ובלילה הזה פדה אותנו הקב״ה ויוציאנו לחירות. ואם הי׳ הבן גדול וחכם, היינו שלא הי׳ לא קטן ולא טיפש, אלא גדול וחכם, אז צריך לפי דעת של הבן להודיע מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע״י משה רבינו. הרי לדעתו והגדת לבנך כולל בין בנים קטנים ובין בנים גדולים, וא״כ גם בהולך אל אביו או חותנו עם בנים גדולים בלבד צ״ע איך יבטל מצות והגדת לבנך המוטל עליו גם לגבי בניו הגדולים.

ח) והנלענ״ד בס״ד ליישב מנהגן של ישראל. דמבואר בפרמ״ג (פתיחה כוללת ח״ג אות כ״ח) וז״ל, הנה במצות אחד מוציא חבירו כדאיתא בר״ה סו״פ ג׳ וד׳ הוא מטעם שליחות וכו׳ וכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא ל״ש בי׳ תורת שליחות כמו אשה במצו״ע שהז״ג ובן כרך בי״ד וכו׳ וכל המצות אעפ״י שיצא מוציא הוא דהוה כמחויב בדבר מטעם ערבות ומ״מ העיקר שאחד מוציא חבירו מטעם שליחות הוא וכאמור עכ״ל, עש״ה.

ט) והנה בסוגיא דשבת (קל״ג א) מקשה, ואביי אליבא דר״ש האי בשר מאי עביד לי׳ וכו׳ אר״מ באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין. ומקשה, ואי איכא אחר ליעביד אחר וכו׳ ופרש״י ואי איכא אחר, שאינו חושש לטהרו ליעביד, אחר ולא ליקו אב להתם וכו׳ עכ״ל. וראיתי בס׳ מל״מ (פ״י מה׳ טומאת צרעת ה״א סוד״ה ומ״ש רבינו או) מוכיח מדברי רש״י אלו "דאי קאי אב התם אף שהמל אינו מכוין לטהרו אפי״ה עובר בלאו. וטעמא דמילתא דכיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותי' דהאב קא עביד וכיון דכוונת האב הוא לטהרו הרי הוא עובר בלאו וכו'" עכ״ל. - ועיי׳ שו״ת שערי דעה (ה״א סי׳ קל״ח) שעל יסוד דברי רש״י (שבת קל״ג א) כ׳, דבחופת נדה אם החתן מושיט להכלה את הטבעת ע״י אחר, אפשר דלא חשיבא כטלי קדושיך מע״ג קרקע, דכיון דהחתן עומד שם עדיפא משליחות דעלמא ע״ש. ויותר מזה מבואר עוד לו (שם ח״ב סי׳ רנ״ד) בנתבע שסירב לציית דינא ואחר שהפסיד גם בערכאותיהם זכה התובע ששוטר ילך עמו למשכן את הנתבע כנגד כל החוב, ודן שם הגאון שערי דעה אם אין בזה חשש לאו דאורייתא דלא תבוא אל ביתו לעבוט, ואף דאין שליחות לנכרי, אפשר דבעניני ממון לא בעינן תורת שליחות גמורה ע״ש שהאריך בזה ולבסוף כ׳ וז״ל, אשר על כן צריך ליזהר בזה הרבה "וביותר לילך בעצמו עם השוטר דלפי הנראה מדברי רש״י שבת קל״ג ד״ה ליעבד כל שהמשלח עומד בשעת עשיית השליח עדיף טפי משליחו כמותו והו״ל כעין ידו" וכו׳ עכ״ל.

י) ובס׳ כף החיים (סי׳ תל״ד סקנ״ד) מעתיק מדרשת מהרי״ל שכ׳, הבודק (חמץ) לאלמנה היא מבטלת בעצמה ואם אינה יודעת בלה״ק תאמר בלשון אשכנז ואם אינה יכולה כלל לבטל בעצמה אז יבטל הבודק בשבילה והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול דנראה כשלוחה ע״כ. ועיי׳ בכה״ח מש״כ בביאור דברי המהרי״ל. ועפ״י דברי רש״י הנ״ל י״ל, כי המהרי״ל חשש לשיטת הסוברים דלא מהני ביטול ע״י שליח דאין שליחות לביטול עיי׳ ב״י וב״ח סוסי׳ תל״ד, לזה כ׳ "אז יבטל הבודק בשבילה והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול דנראה כשלוחה", ר״ל הבודק שהוא שליחה יבטל והיא תעמוד אצלו דאז מהני מחשבתה והוא נעשה כשלוחה גם לביטול, דכיון שהיא עומדת אצלו עדיף משלוחו כמותו והוי כידה ושפיר מבטל בשבילה.

יא) ולכן גם בנדון שאלתנו שאם כי הסבא הוא העורך הסדר והוא האומר ההגדה בקול רם בפני המסובין והוא מכוין להוציאם יד״ח סיפור יצ״מ, מ״מ הרי גם אביהם של נכדי הסבא דהיינו בנו או חתנו של הסבא יושב שם על יד הסבא בעת אמירתו את ההגדה, ונמצא אלים שליחות או משליחות דעלמא כפרש״י שבת (קל״ג א) הנ״ל. ובפרט שלהמבואר בפרמ״ג (אות ח׳) הסבא אומר ההגדה להוציא את המסובין יד״ח מצות סיפור יצ״מ הוא בהכרח שליח שלהם לכך, "שאחד מוציא חבירו מטעם שליחות הוא", וא״כ כשאבי הבן מכוין כדינא לצאת יד״ח מצות סיפור יצ״מ וגם לקיים מצות והגדת לבנך, אז גם אם אינו עושה את אביו או את חותנו שליח להוציאו יד״ח והגדת לבנך, ממילא הוא נעשה בהכרח שליח גם לכך. דכיון שהאב עומד התם בעת אמירת ההגדה דהיינו קיום השליחות, בהכרח נעשה הסבא שליח גם למחשבת וכוונת משלחו אבי הבן כפרש״י הנ״ל. - ובאמת הרי רגילים לפני התחלת אמירת ההגדה לומר, הנני מוכן ומזומן לקיים המצוה לספר ביציאת מצרים וכו׳ כנדפס בסידור הגאון יעב״ץ וברובן של ההגדות ללילי הסדר. והוא הנוסח שאומר האב גם כשהוא בעצמו עורך את הסדר בביתו בפני בניו ובני ביתו. - גם בלא״ה אפשר דהוי כשליחו כמו שאפשר דהוי כידו כבשו״ת שערי דעה הנ״ל (ח״ב סי׳ רנ״ד) הנ״ל בשוטר עכו״ם, מכיון שהאב נמצא שם על יד הסבא בעת אמירת ההגדה.

יב) ומשום מצוה בו יותר מבשלוחו לא שייך כאן לענ״ד, דרק במצוה המוטלת על היחיד והוא אינו מקיים אותה בעצמו אלא ממנה ליחיד לשליח לעשותה במקומו. אבל מצוה המוטלת על יחידים רבים והם ממנים אחד לשליח להוציאם יד״ח, אין בזה משום מצוה בו יותר מבשלוחו, אדרבה יש בזה משום מעלת ברוב עם הדרת מלך. - ועיי׳ טו״ז או״ח (סי׳ קפ״ג סק״ו) ובמ״ב שם (סקכ״ז) דמעיקר הדין נכון שישמעו המסובין כל הברכהמ״ז מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ע״ש ועיי׳ בטו״ז שם בשם הרא״ש ולא אמרינן דאדרבה כל אחד יברך לעצמו דמצוה בו יותר משלוחו, א״ו כמש״כ. - ועיי' מג״א (סי׳ תרפ״ט סק״י). וגם החולקים היינו משום דמקרא מגילה הוי כמו תפלה, משא״כ אמירת ההגדה. וגם אם כולם אומרים בלחש, ניחא. ועיי׳ שבילי דוד לשו״ע או״ח (כללי ברכות שבראש הספר, כלל ג׳ פ״ב אות ז׳) שכ׳ שאם מזמנין ואח״כ כל אחד מברך לעצמו וצייתין בלחש שאומר המברך, מקיימין בזה גם ברוב עם הדרת מלך כיון דצייתין לדבריו, ונראה כי כן הוא בכל הברכות דכשמברך עמו בלחש מקיים ברוב עם הדרת מלך ע״כ עש״ה. וא״כ ה״נ בנד״ד באמירת ההגדה.

יג) עוד זאת הרי מה שמשפחות הבן או הבת הולכות לליל הסדר אל בית הוריהם הוא משום שמחת יו״ט לשמוח את החג הקדוש ביחד, שעי״כ תוגדל השמחה. ועיי׳ שבלי הלקט (סי׳ רי״ח ד״ה חכם מה הוא אומר) שהבן החכם כשרואה אביו מתחבר עם שכניו על פסח אחד שואל למה אתם צריכים לכך "ודרך העולם לחוג ולשמוח עם אנשי ביתו". היינו ולא עם שכיניו וגם לא ביחיד, ובהקבץ המשפחה תתרבה השמחה כידוע. ובכל כה״ג שניכר שאינו עושה שליח בשביל עצלות אלא לסיבה נכונה מובנה ל״ש מצוה בו יותר מבשלוחו כנלענ״ד נכון ופשוט.

יד) עוד אמינא להעיר ממה שראיתי בספר בית הלוי (על ס׳ בראשית אחר חי׳ לחנוכה) שכ׳, מה שאמר חכם אחד דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושארי הכהנים ישמעו ושומע כעונה וכו׳ לא נהירא כלל דשומע כעונה שייך רק בדבר שא״צ בו רק אמירה לחודא, אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו וכו׳ ובזה ל״ש שומע כעונה שהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים ולא עדיף הך כהן השומע מאם הי׳ אומר בפירוש בפה רק בלחש דלא יצא וכו׳ עכ״ל. - וראיתי בשו״ת משיב דבר להגאון נצי״ב (חאו״ח סי׳ מ״ז ד״ה סימן קכ״ח) שדוחה טעם זה, דהא בקרה״ת מוציאין את המברך ואת הצבור אע״ג דבעינן דוקא שיקרא מתוך הכתב וכן בפ׳ זכור דמה״ת לקרות בספר ומ״מ אחד מוציא את הרבים וכן במקרא בכורים דבעינן קול רם ואפי״ה אחד מוציא את חבירו. ועכ״ז לדינא מסכים גם הוא דבברכת כהנים אין א׳ מוציא לשאר כהנים ולא מטעמייהו הנ״ל אלא מטעמא דברכת כהנין היינו תפלה, ובתפלה מי שבקי אינו יוצא בשל חבירו ע״ש. כן ראיתי למרן בס׳ חזון איש (חאו״ח סי׳ כ״ט) שכ׳ כי מדין שומע כעונה נחשב דיבורו של המשמיע כאילו הי׳ דיבורו של השומע ולכן שומע קריאת המגילה הוי כעונה מתוך הכתב ולא כאילו קראה על פה ע״ש באורך. וכ׳ שכן הוא גם בשו״ת בית שלמה (סי׳ י״ז). - ועיי׳ ס׳ ברית הלוי (בסופו מילואים הערות הגאון אדר״ת אות ב׳) מזה.

טו) כעת נדפס הגדה של פסח מבית לוי, ושם (דף ק״ו - ק״ז) מביא דברי בית הלוי הנ״ל ושהגאון בעל אור שמח והחזון איש חולקים עליו. ומביא שם בשם הגר״ח דכוונת הבית הלוי דבברכת כהנים בעינן קול רם משום שנאמר אמור להם והיינו שהעם יהיו שומעים את דיבורו ולזה לא מהני שומע כעונה דאף דלגבי כהן השומע נחשב כאלו ענה בקול רם מ״מ סו״ס אינם שומעים את דיבורו. ע״ש. - ודעת החולקים נראה דס״ל דמה שהעם שומעים קולו של המשמיע הוי כאלו שומעים קולם של כל הכהנים שומעים כעונים.

טז) לפי״ז בנדון שאלתנו שהבן או החתן שומע קולו של הסבא והם כעונים נמצא מה שהנכד שומע מפי הסבא הוי כשומע גם מפי האבא, לדעת המשיב דבר, אור שמח, חזון איש ובית שלמה, משא״כ לדעת הבית הלוי כמובן. ויש לפלפל עוד בזה ואכ״מ. - ואפשר דעת המקילין בברכת כהנים משום דס״ל דכל שאמרו הכהן בקול רם אע״פ שהצבור לא שמע מתקיים בהם ואני אברכם ואפי׳ בעם שבשדות, משא״כ במצות והגדת בודאי העיקר שהבן ישמע.

יז) כתבתי כ״ז ליישב מנהגן של ישראל, אבל בודאי כל אב ההולך ללילי הסדר אל אביו, או אל חותנו, אם ישתדל להגיד שם לבניו לפני הסדר, באמצעו, באמצע הסעודה, או לאחרי׳ מנסי יצ״מ ונפלאות ה׳ עמנו כמבואר ברמב״ם ובפוסקים, לית טב מיני׳.

יח) אגב אעיר במש״כ לעיל (אות ב׳) מס׳ שבלי הלקט דבנים הנזכרים בקראי לגבי מצות סיפור יצ״מ בבנים קטנים דוקא מיירי. ולא תקשה לפי״ז הא דקאמר, רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, דמנא לן שהוא רשע ומוציא עצמו מן הכלל, דילמא משו״ה אומר לכם לפי שהוא להיותו קטן לא נצטוה עדיין, כמו הבן חכם שאומר אתכם לפי שאין שוחטין על הקטן. דמבואר בירושלמי מובא בשבהל״ק שם (דף צ״ד ב ד״ה רשע) ששאלתו היא, מה העבודה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה ע״ש. וכיון דלא קאי שאלתו על מצות התורה לא שייך לומר דקאמר לכם לפי שהוא לא נצטוה עדיין שהרי לא מיירא בצוויים רק במה שמטריחים.

יט) אבל צ״ע ממש״כ בס׳ שבהל״ק בעצמו שם דף צ״ד. ד״ה אפילו כולנו חכמים, כדאמרינן אפי׳ שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות פסח שואלין זה את זה כדי לקיים מצות "והגדת" עכ״ל. הרי דמפרש דקרא דוהגדת לבנך מיירא בבנים גדולים ת״ח וכדקאמר גם כולנו זקנים. ודוחק לומר דקרא דכי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה״א אתכם (דברים ו׳ ב׳) דכתיב בשאלת בן חכם מיירא בבן קטן ולכן אומר אתכם דהוא להיותו קטן לא נצטוה עדיין דאין שוחטין על הקטן. ואילו קרא דוהגדת לבנך (שמות י״ג ח׳) מיירא בבנים גדולים.

כ) עוד צ״ע דבמכילתא (עיי׳ לעיל אות א׳) יליף חובת סיפור יצ״מ בינו לבין אחרים מקרא דזכור את היום הזה, ולא מקרא דוהגדת לבנך. אמנם גם בספר החינוך (מצוה כ״א) כ׳, מצוה לספר בענין יצ״מ בליל ט״ו בניסן וכו׳ שנאמר והגדת לבנך וכו׳ ומה שאמר הכתוב לבנך לאו דוקא בנו אלא אפי׳ עם כל ברי׳ עכ״ל. ונראה שזה גם דעת השבהל״ק שפי' דאפי׳ שני ת״ח שואלין זא״ז כדי לקיים מצות "והגדת", דס״ל ג״כ דמצוה זו כוללת כל ברי׳. - וע״כ צ״ל לדידהו דהא דקתני במכילתא, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת״ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, עיקר קרא לבינו לבין עצמו אתא וכדקתני "זכור" לשון יחיד, ובינו לבין אחרים אגב נקטי׳ דעיקרו ילפינן מקרא דוהגדת הכולל כל ברי׳, וצ״ע.

כא) ויתכן לפי״ז כי ר׳ צדקיהו בר בנימין (לעיל אות ב׳) דמפרש דבנים דכתיבי גבי מצות יצ״מ מיירי בבנים קטנים מפרש דברי המכילתא כפשטן דבין בינו לבין עצמו ובין בינו לבין אחרים ובניו הגדולים בכלל ילפינן מקרא דזכור את היום. והשבהל״ק עצמו שמפרש דשני ת״ח שואלין זא״ז כדי לקיים מצות והגדת, ס״ל כספר החינוך וכמש״כ וחולק על הר׳ צדקיהו הנ״ל.


העולה להלכה: א) נחלקו הפוסקים אם מצות האב בסיפור יציאת מצרים לבניו, היינו לבנים קטנים דוקא או ה״ה גם לבנים גדולים (אות ב׳ ז׳ כ״א) ויש להחמיר. - ב) משלח שליח שהמשלח עומד על ידו בעת עשיית השליחות, הוי שליח כפי מחשבת המשלח אע״ג שהשליח אינו מכוין לכך (אות ט׳). - ג) גם להסוברים דלא מהני שליחות לביטול חמץ, נראה דשפיר מהני כשבעה״ב עומד על יד השליח בעת שהוא מבטל (אות י׳). - ד) סבא האומר ההגדה לכל המסובין הוי ממילא שליח האב שהוא בין המסובין, לספר יצ״מ לבניו (אות י״א) עיי׳ בפנים. - ה) לא שייך מצוה בו יותר מבשליחו רק ביחיד הממנה ליחיד לעשות המצוה במקומו, אבל יחידים רבים הממנים שליח להוציאם יד״ח, אדרבה יש בו משום ברוב עם הדרת מלך (אות י״ב). - ו) בהתאספות המשפחה להגדיל שמחת החג, אין לחוש משום מצוה בו יותר משלוחו (אות י״ג) עיי׳ בפנים. - ז) נחלקו הפוסקים, אם יכול כהן אחד לומר ברכת כהנים ושאר הכהנים ישמעו ויוצאים יד״ח ברכת כהנים דשומע כעונה (אות י״ד). - ח) נראה דעת רובם של הפוסקים, דבשומע כעונה, נחשב כאילו השומע אומר הדברים ממש כפי שהמשמיע אומרם מתוך הכתב, על הכוס ובקול רם וכאילו העם השומע שמעו גם קולו של השומע (אות י״ד ט״ז). - ט) אב או חתן ההולכים עם משפחותיהם ללילי הסדר לבית אביהם או חותניהם, נכון שיספרו שם בעצמם קצת מנסי יצ״מ לבניהם (אות י״ז).​

 

[אמת נהדרת]

וזהו דווקא בכה"ג שהסבא מספר, שאם היו הילדים יודעים סיפור ההגדה ודאי עדיין מחויב בקיום המצוה, כיון שבבנים לא התקיים 'והגדת לבנך', ורק ע"י שהסבא מספר כבר לא שייך לקיים המצוה בילדים שוב.

ילד שהתקיים בו והגדת לבנך א"א לקיים בו שוב והגדת לבנך?

 

[עומק המושג]

ילד שהתקיים בו והגדת לבנך א"א לקיים בו שוב והגדת לבנך?​

אין זה מוחלט, אך בהחלט אפשר לשמוע שלא.
המצוה היא שילד ידע את סיפור ההגדה, אלא שהיכן שהוא יודע לא מאביו אי"ז ידיעה הפוטרת, כיון שהחיוב הוא שידע ע"י אביו, וכל עוד ואין לו ידיעה מאביו שוב נדרש אביו שתהיה לו כזו, אך היכן שכבר יודע מאביו - וכגון שסיפר לו סבו - אה"נ שאינו יוצא יד"ח.​

 

[אמת נהדרת]

אין זה מוחלט, אך בהחלט אפשר לשמוע שלא.
המצוה היא שילד ידע את סיפור ההגדה, אלא שהיכן שהוא יודע לא מאביו אי"ז ידיעה הפוטרת, כיון שהחיוב הוא שידע ע"י אביו, וכל עוד ואין לו ידיעה מאביו שוב נדרש אביו שתהיה לו כזו, אך היכן שכבר יודע מאביו - וכגון שסיפר לו סבו - אה"נ שאינו יוצא יד"ח.​

ואם אביו סיפר לו בערב פסח לא יוכל לשוב ולספר?

 

[עומק המושג]

ואם אביו סיפר לו בערב פסח לא יוכל לשוב ולספר?​

יכול. כיון שלא סיפרו לו סיפור של מצוה, ז. א. יש ציווי מסוים שתובע שיספרו לילד הזה, וממילא הוא נדרש בציווי הזה, כיון שהציווי מוטל על אביו, אך היכן שבילד כבר התקיימה המצוה - אפשר ששוב אין חובה על אביו לספר לו.
ומשל רחוק לזה ממצות לימוד תורה לבנו, שהיה מקום לשמוע שגם אם בנו יודע תורה מחויב ללמדו, אך אם כבר למדו אב אחר יש מקום לשמוע שכבר אינו חייב. ​

 

[אמת נהדרת]

אך היכן שבילד כבר התקיימה המצוה

התקיימה בו מצוה של מישהו אחר
ומשל קרוב לזה הוא מי שאביו סיפר לו בשנה שעברה שחוזר ומספר לו לשנה אחרת

 

[לענ"ד]

חוץ מכל הטענות שהעלו כאן,
שלכאורה לא שייך לומר שכבר יצא ע"י הסב.
נראה להוסיף שכיון שלסיפור יצ"מ אין סוף,
ותמיד שייך להוסיף עוד פרטים ולקיים את המצוה,
כמו המעשה שמובא בהגדה, מעשה בר"א וכו'
וא"כ לכאורה ג"כ לא שייך לומר שכבר יצא וא"א להוסיף.

 

[נתאי הארבלי]

ראיתי בספר "מועדי הגר"ח", שלא יוצאים ע"י שליח במצות "והגדת לבנך".

המעניין שמיד אח"כ כותב שהאבא יוצא ידי חובה, ע"י שהסבא מספר, כיון שבני בנים הרי הם כבנים.
וצ"ע מה מועיל שבני בנים כבנים, לזה שהאבא יצא ידי חובה.

הייתי רוצה להוסיף ולחדד את ההתקשות בנושא זה, שבשירת האזינו נאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" מבואר שהגדה שייכת באבא ואמירה בסבא, ומפורסמים דברי המדרש על הפסוק בפרשת ויהי ביום השלישי "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" שהגדה זה דברים הקשים כגידים ואמירה זה בנחת, ואם כן צ"ב מה שבפסח החיוב "והגדת לבנך" ולא "ואמרת" או שאר כיו"ב. אמנם עכ"פ גם אם זהו דבר שצריך ביאור סו"ס זה הדין, שצריך הגדה בלשון קשה ולא בנחת (כך לכאורה), ומזה יש לשאול מה כוונת רבנו הגרח"ק שיוצאים ע"י הסב הרי בסב לא שייך הגדה אלא רק אמירה בנחת.

 

[לענ"ד]

הייתי רוצה להוסיף ולחדד את ההתקשות בנושא זה, שבשירת האזינו נאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" מבואר שהגדה שייכת באבא ואמירה בסבא, ומפורסמים דברי המדרש על הפסוק בפרשת ויהי ביום השלישי "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" שהגדה זה דברים הקשים כגידים ואמירה זה בנחת, ואם כן צ"ב מה שבפסח החיוב "והגדת לבנך" ולא "ואמרת" או שאר כיו"ב. אמנם עכ"פ גם אם זהו דבר שצריך ביאור סו"ס זה הדין, שצריך הגדה בלשון קשה ולא בנחת (כך לכאורה), ומזה יש לשאול מה כוונת רבנו הגרח"ק שיוצאים ע"י הסב הרי בסב לא שייך הגדה אלא רק אמירה בנחת.

אני חושב שרק בבן הרשע שייך את ה"והגדת", כמו שהגדרת.
והרי משם לומדים את הבן הרשע,
אבל בשאר בנים נראה שלא צריך דוקא בלשון קשה.

 

[נתאי הארבלי]

ס'איז גוט. אבל עדיין צ"ת.

 

[היא אוצרו]

בענין האם יוצא הסב ידי חובת סיפור המצווה בנכדו, (יכול להיות שהאב גם חייב בנפרד)
ידוע שדנו בזה גדולי הלומדים והוגיעו ראשם בחיפוש ראיות מכל מרחבי התלמוד והפוסקים,
עד שמצאו בספר ישן הנקרא חומש שמות את הפסוק, למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים.

 

[נתאי הארבלי]

בענין האם יוצא הסב ידי חובת סיפור המצווה בנכדו, (יכול להיות שהאב גם חייב בנפרד)
ידוע שדנו בזה גדולי הלומדים והוגיעו ראשם בחיפוש ראיות מכל מרחבי התלמוד והפוסקים,
עד שמצאו בספר ישן הנקרא חומש שמות את הפסוק, למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים.

זה נאמר בתחילת פרשת בא, לא כציווי כלשהו, לא כדין במצווה לספר, לא כהלכה מהלכות פסח וודאי שלא כגדר בבני בנים הרי הם כבנים.

 

[היא אוצרו]

זה נאמר בתחילת פרשת בא, לא כציווי כלשהו, לא כדין במצווה לספר, לא כהלכה מהלכות פסח וודאי שלא כגדר בבני בנים הרי הם כבנים.

ובכל אופן יש מצב שאם התורה אומרת שהמטרה במכת ארבה היא כדי שתספר באזני בנך ובן בנך, ובמקרה יש גם מצוות סיפור יציאת מצרים אז אולי זה אומר שזה מה שהתורה רוצה. אם זה לא דין במצווה או הלכה מהלכות פסח (?) אז בכל אופן אפשר לעשות את מה שהקב"ה רוצה.

 

[בן ליש]

הייתי רוצה להוסיף ולחדד את ההתקשות בנושא זה, שבשירת האזינו נאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" מבואר שהגדה שייכת באבא ואמירה בסבא, ומפורסמים דברי המדרש על הפסוק בפרשת ויהי ביום השלישי "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" שהגדה זה דברים הקשים כגידים ואמירה זה בנחת, ואם כן צ"ב מה שבפסח החיוב "והגדת לבנך" ולא "ואמרת" או שאר כיו"ב. אמנם עכ"פ גם אם זהו דבר שצריך ביאור סו"ס זה הדין, שצריך הגדה בלשון קשה ולא בנחת (כך לכאורה), ומזה יש לשאול מה כוונת רבנו הגרח"ק שיוצאים ע"י הסב הרי בסב לא שייך הגדה אלא רק אמירה בנחת.

"זקניך", פירש"י "אלו החכמים".

ועכ"פ מתוך דבריו נתעוררתי במה שבנו שואלו, ולא הזכירו שהבת שואלת.

 

[עוזי ומגני]

ראיתי בספר "מועדי הגר"ח", שלא יוצאים ע"י שליח במצות "והגדת לבנך".

המעניין שמיד אח"כ כותב שהאבא יוצא ידי חובה, ע"י שהסבא מספר, כיון שבני בנים הרי הם כבנים.
וצ"ע מה מועיל שבני בנים כבנים, לזה שהאבא יצא ידי חובה.

תמיד חשבתי שהרעיון שבזה הוא, משום שכל מה שהאבא מספר בסיפור יצ"מ הוא משום שכך אבא שלו סיפר לו ששמע מאביו ששמע מאביו וכו', וכמו שאמרו אמש הקרני אבא את הלל,
דהאמינות של סיפור יצ"מ הוא ממה שהסיפור עובר מאב לבן, וע"כ הציויי והגדת לבנך, ולא יהא כאן דין ערבות לספר יצ"מ לבן של אחר, וע"כ לא מהני ע"י שליח, דהשליח ס"ס לא מספר לבנו, אלא לבן של אחר וחסר בכל הרצף של העברת הסיפור יצ"מ,
וכ"ז דווקא ע"י אחר, אבל ע"י הסב שכל מה שיש לאבא הוא מכח הסבא, א"כ נראה שאפי' האב מקיים סיפור יצ"מ, במה שאומר לבניו באו תקשיבו לסיפור שלימד אותי אבי, ותקשיבו מהמקור, מאבי.