האם להתענג בלימוד זה דבר שלילי? אגלי טל ובר פלוגתא דידיה (1 צופה)

[נדיב לב]

מפורסם וידוע בבי מדרשא מה שכתב האגלי טל בהקדמה, שהתענוג והשמחה מעצם הלימוד יש בהם מעלה עצומה, וזו דרכה של תורה. וכתב לשלול הדעה של מי שסבר בטעות שההנאה מהלימוד יש בה חסרון בתורה לשמה. וזה לשונו בהקדמה.

ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.]

ובזוה"ק, ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע...". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה.

ומודינא, שהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה; ובהא אמרו "לעולם יעסוק... שלא לשמה, שמתוך...". אבל לומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג - מצוה.

לחץ כדי לכווץ...

ורבות חפשתי לדעת מיהו בעל הדעה שהאג"ט בא לשלול ולדחות. ובחיפוש רחב שערכתי בספרי החסידות (ובהודעה הבאה אעתיק מלשונם) מצאתי התייחסויות רבות במעלת לימוד התורה לשמה שלא לשם הנאה אלא רק כדי לעבוד את השי"ת, אבל לא ברור משם שבאו לשלול הנאה העולה ובאה מעצם הלימוד.

וב"ה מצאתי מאמר של ר' אשר וייס שמרחיב בזה ובהודעה זו אעתיק מה שרלוונטי לענייננו.

ואף שהאגלי טל לא הזכיר את דעתו של מי הוא בא לדחות ומי הוא בר פלוגתא דידיה, לכאורה נראה דכוונתו להוציא ממה שדרש בו גילו ובן דורו מגדולי האדמו"רים בפולין בעל הישמח ישראל שכתב (פר' בחקתי):

"כי הלומד בתורה ומבין ומכיר בפילפול וסברת התורה ומתענג, לזה לא נקרא לימוד התורה עבודה ויגיעה ועמל, כי בזה שאדם נהנה ושמח ולא ייעף, ולא ייגע... וכמאמרם ז"ל (ע"ז י"ט) ליגרוס איניש וכו' ואע"ג דלא ידע מה קאמר, ואצל זה הלומד על אופן זה אצלו נקרא עבודה ויגיעה ועמל כי לא ירגיש התענוג מהתורה". וכך פירש מה שציוו חז"ל שתהיו עמלים בתורה לא לשם תענוג ושמחה.

הרי דנקט דעיקר מעלת תורה לשמה הוא בהיות עוסק בתורה לא משום שהוא מתענג בתלמודו אלא משום מצות ה' בלבד.

לחץ כדי לכווץ...

 

[נדיב לב]

ורבות חפשתי לדעת מיהו בעל הדעה שהאג"ט בא לשלול ולדחות. ובחיפוש רחב שערכתי בספרי החסידות (ובהודעה הבאה אעתיק מלשונם) מצאתי התייחסויות רבות במעלת לימוד התורה לשמה שלא לשם הנאה אלא רק כדי לעבוד את השי"ת, אבל לא ברור משם שבאו לשלול הנאה העולה ובאה מעצם הלימוד.

לחץ כדי לכווץ...

בעל שם טוב על התורה - פרשת ואתחנן
לז. ובעודו מדבר בתורה ותפלה כו' יהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך שמו בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים אור האין סוף שבתוך האותיות, והבן, שהוא כלל גדול בתורה ובתפלה לפי מה שקבלתי ממורי, גם ל) מסוגל זה כשיעשה כנ"ל לבטל הדינין וכאשר שמעתי ממנו ודפח"ח:

בעל שם טוב על התורה - פרשת ואתחנן
נד. אומרים צדיקי קארלין בשם הבעל שם טוב זי"ע, שעיקר לימוד תורה לשמה הוא ללמוד ממנה מדה טובה:
(כן מצאנו בכתבי הרי"מ מקאזניץ ז"ל):
נה. שמעתי שהבעש"ט הקדוש פעם אחת בא אל פתח בית המדרש, ועמד על הפתח ולא רצה ליכנס לפנים, ושאלו אותו על מה זה אינו רוצה לכנוס, והשיב שאינו יכול כי הוא מלא מתורה ותפלה, והוסיפו להפלאות עליו הפלא ופלא, לאמר, והלא אדרבה בבית קדוש כזה שהוא מלא מתורה ותפלה ראוי יותר לכנוס בו, ואז פתח להם עיניהם להבינם בטוב טעם כוונתו הקדושה, שאין זה מעלה לבית תפלה שיהיה מלא מתורה ותפלה, שזהו מחמת שעסק התורה ותפלה שהעולם לומדים ומתפללים בו לאו איהו בדחילו ורחימו ולא פרחת לעילא (זוהר נשא, דקכ"ג ע"ב ובתיקוני הזוהר תיקון י') ונשאר הכל למטה, על כן הוא מלא על כל גדותיו תורה ותפלה מפה לפה, ואין מקום לכנוס בו, אבל אם היו לומדים ומתפללים בו בכוונה ובדחילו ורחימו כראוי, היו עולים כל התורות והתפלות למרום, ולא היה נשאר כלום למטה, ואז היה הבית קדושה פנוי, והיה בו מקום מרווח כרצונו:


ספר מקור מים חיים - פרשת ואתחנן
כו) ובס' בן פורת יוסף לפ' חיי פן ה' דל"ט ע"ג, וז"ל, לימוד לשמה היינו לשם ה', להמשיך הארת יסוד אבא להשכינה שנקרא שרה, כמו ראש חודש כנודע, עכ"ל:
כז) בלקט אמרי פנינים בריש הקונטרס דר"ו ע"א העמיק והרחיב הביאור בזה והעתיק וכתב וז"ל, שמעתי ממורי תורה לשמה לשם התיבה והאות בעצמה, שלומד לדבק התיבות והאותיות בשורש השרשים, בחיות אור אין סוף, אשר כל נאות דשא לו נכספין, והוא עצמו לשם ה להמשיך הארת יסוד אבא, כי אבא עילאה חיות כל העולמות, וכשאור עליון אור אין סוף מתפשט בעולם האצילות להחיות כל העולמות,


ספר מקור מים חיים - פרשת ואתחנן
ובזה נתאמתו באחדות דברי מרן האר"י תורה לשמה לשם ה עם דברי מרן אלקי הריב"ש טוב לשם האותיות, שהן כ"ב, המאירין בעור לאה, להפכם ולמתקם באור אין סוף וחיות התורה בלימוד גפ"ת [גמרא פירש"י תוספות] ושמה, ובפרט דברי הזוהר, ואותיות התפלה, לדבקה בו כי הוא חייך עכ"ל:

ספר יושר דברי אמת - אות ג
אבל השי"ת נתן לנו עצה הגונה למען תנצל נפשינו הקדושה מרדת שחת, כי הגבהות מזוהמת הנחש וס"מ אשר לנצח יאבדו, והמה יאבדו ואנחנו בני ישראל נעמוד, כמו שאמר הכתוב (תהלים קב כז) המה יאבדו וגומר, ונאמר (שם) בני עבדיך ישכונו וגו', ונתן לנו תורתו להגות בה לשמה, להיות דבוק בהשי"ת שהוא נעלם בתורתו, וכמו שאמרו בזהר (מצורע נ"ג ע"ב) תורה נקרא על שם דאורי וגלי מה דהוה סתים, כי השי"ת נעלם ונגלה, נעלם מעין כל, ונגלה בלבבות החפצים והשוקדים תמיד ודורשים תמיד במחשבתם ולבם לדבקה בו באמצעות תורתו ומצותיו, ועל ידי זה השי"ת שהוא נעלם בתורתו שהוא שמו, מתגלה בלבות עמו, והלב מרגיש אהבתו ויראתו ביותר, וזה נקרא תורה לשמה, ר"ל כשמה תורה, ר"ל שתורה ותראה להם הנעלם שהוא ה


ספר יושר דברי אמת - אות יט
ובזה הענין אמר הקדוש מו"ה מנחם מענדיל [מפרעמישלאן] ז"ל, שמעתי זה מפיו הקדוש זי"ע שאמר לי בשם הבעש"ט ז"ל, כי זה פירוש המשנה (אבות פרק ו' משנה א') הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ורצה לומר תורה לשמה נקרא כמו שכתבתי לעיל (סימן ז') בדביקות הבורא ית"ש, ואז הוא זוכה, ר"ל שיכול לזכך אפילו דברי חול הרבה:

ספר דגל מחנה אפרים - פרשת לך לך ד"ה בא
דמי שעוסק בתורה ועבודה שלא לשמה נקרא בחינת שפחה וזהו בא נא אל שפחתי היינו שילמוד ויעסוק אף שלא לשמה אולי אבנה ממנה היינו שהשכינה אומרת כן אולי מתוך שלא לשמה יבא לשמה עד כאן, ויש להבין ולהסביר דבריו הקדושים שאמר שפחה היא בחינת שלא לשמה כי האמת הוא מי שלומד תורה לשמה ולא לשום צד הנאה וקיבול שכר רק עובד השי"ת בזה באמת הוא בחינת בן שזהו נקרא עושה רצונו של מקום שבודאי זהו רצון המקום ברוך הוא אבל מי שעוסק בתורה ועבודה שלא לשמה רק לשום איזה צד הנאה וקבול שכר הוא נקרא בחינת עבד ושפחה שכל עמלם הוא רק לקבל שכר מאדונם והשכר הוא בעיניהם עיקר התכלית שכל השתדלות פעולתם היא רק בשביל השכר


ספר נועם אלימלך - פרשת משפטים
ולהבין כוונת דברי חז"ל הקדושים יש לומר שרמזו על הלומד תורה עם איזה פניות ח"ו לשום כוונה אחרת שלא לשם שמים והיינו בפני עם הארץ דהיינו שלומד כדי להנות ממנה להתגאות ולהשתרר על עם הארץ אזי הוא כבועל ארוסתו אבל הצדיק הלומד תורה לשמה שלא לשום פניה אחרת אזי הוא מיחד שם הויה ברוך ה

ספר מאור ושמש - פרשת תולדות ד"ה ויגדלו
ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו'. ותרגם אונקלוס על איש ציד גבר נחשירכן, וראיתי בציונים על התרגום הזה שהיה דמות נחש חקוק על ירכו, יש עוד לאלקי מילין כי כל מגמת שר של עשו שנגע בכף ירכו שראה שלא יכול לעשות שום דבר ליעקב לבלבל אותו מעבודתו רק על ידי תורה שבעל פה ללמוד שלא לשמה לפלפל ולהתיהר כי זה עיקר המלחמה ובזה קל למאד ללמוד תורה שבעל פה שלא לשמה כידוע בעונותינו הרבים בדור הזה שכמעט אין גם אחד שילמוד תורה לשמה לשם פעלה ובזה עוקר את האדם משרשו ית"ש. וזהו ידוע מזוהר משפטים שהתנאים נקראו ירכים, וגם בגמרא דרשו על פסוק חמוקי ירכיך וגו' עיין דרשתם וזהו איש יודע ציד ותרגום גבר נחשירכן רצה לומר שבזה יודע לצוד את הבריות שלומדים התורה שבעל פה חדושי התנאים הנקראים ירכין בזוהמת הנחש בהשאת היצר להתיהר ולקנטר ח"ו רחמנא ליצלן, השם יזכינו להתקשר באור התורה לאור באור החיים אמן:

ספר הנהגות צדיקים - דברי מוסר מרבי נפתלי כ"ץ
רבה וכדומה כשאדם מחדש איזה פשט וכדומה מתגאה ושמח כי פקודי ה' ישרים משמחי לב וכמו רב ברונא שסמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומי' כל יומא (ברכות ט ב) ועם כל זה צריך להרחיק עצמו מכיוצא באלו שלא יבוא לידי גסות הרוח מצד ההגל שנעשה טבע ושלא ילמדו ממנו אותם שאינם יודעים להבחין ויהיה חילול השם בדבר ובאמת ר"א לא יפה עשה והיה מתחרט אח"כ ומדה זו מביאה לידי קדושה:

ספר הנהגות צדיקים - הנהגות טובות מרבי מענדל מליסקא
קפד. כשזוכה לחדש דבר יכוין לטהר מחשבתו כי רבו של מו' אמר כי חדושים בגפ"ת מטהר המחשבה לעבודת הש"י וביותר אם מכוין לעשות קשוטין לשכינה כמ"ש בשע"צ לשיקבה"ו קודם לימוד הלכה לקשט שם אדני שהיא הלכה בעליונה בכ"ד קישוטין ע"ש ובזה יסיר הפניות מן החידושים שהוא מחדש רק לעשות קישוטין וביותר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה וזהו עיקר תורה לשמה כדאיתא בכתבי' לשם ה' וכשיזכה ישמח מאוד מה שזכה לעשות קישוטין לשכינה כי אם שמח סתם על שחידש לשמחה מה זו עושה ובאמת שאלו לבעש"ט ז"ל מה לעשות לזה כשהם מחדשים חידושי תורה שמחים ומה שיש להם צער ע"ז השמחה אולי עבירה הוא והשיב הבעש"ט מה לעשות פקודי ה' ישרים משמחי לב הם בעצמם משמחים הלב וכשהם שמחים מה שעשו קישוטין לשכינה באמת אין רע ובודאי למצוה רבה יחשב לו:​

 

[נדיב לב]

וב"ה מצאתי מאמר של ר' אשר וייס שמרחיב בזה ובהודעה זו אעתיק מה שרלוונטי לענייננו.

לחץ כדי לכווץ...

המאמר במלואו.

אם ראוי להנות מתלמוד תורה

הן נצטווינו ללמוד תורה לשמה, והפליגו חז"ל במעלת העושה כן עד שאמרו (אבות פ"ו מ"א) "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", ועוד אמרו (תענית ז' ע"א) "כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים", ועוד אמרו (סנהדרין צ"ט ע"ב "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", וכן אמרו בילקוט שמעוני (משלי רמז תתק"מ) "דבר אחר כי רבים חללים הפילה זה העוסק בתורה שלא לשמה", ואף שאמרו עוד (נזיר כ"ג ע"ב, סוטה כ"ב ע"ב ומ"ז ע"א, סנהדרין ק"ה ע"ב, הוריות י' ע"ב וערכין ט"ז ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן", מ"מ מעלה יתירה יש במי שעוסק בתורה לשמה.

ויש לעיין במי שלומד תורה ומתענג מפלפולה ונהנה בהתרת ספיקותיה, האם יש בזה פגם וחסרון במעלת תורה לשמה והוי מעין בדיעבד, או שמא כך היא דרכה של תורה, כך יאה וכך נאה ואין בזה כל חסרון במעלת תורה לשמה.

ומצינו במשנתם של שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד דיש בזה מעין בדיעבד.

א. כך כתב באגרא דכלה להגאון הבני יששכר (פר' חיי שרה):

"והנה שאלו תלמידי בעש"ט לרבם קדוש ישראל, מה יעשה האדם שיש לו תענוג מדברי תורה ולבו שש ושמח, ואם כן נהנה מהתורה. והשיב שזהו מסגולת התורה בעצמה שהיא משמחת ומשישה נפש האדם, אף על פי שאין כוונת האדם רק לעשות נחת רוח להבורא ית', אעפי"כ בטבע בא לו התענוג הנפלא בהכרח, ואם כן הוא מוכרח בדבר, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו לומר להאדם למה נהנית מכבוד התורה".

ב. וכך כתב הגר"ח מולוז'ין ברוח חיים (אבות פ"ג מ"ט) על המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה משל מעשיו אין חכמתו מתקיימת:

"כי הנה בלימוד יש כמה פניות, לאהבת הממון והכבוד ילמדו ההמון, ובני עליה אשר כונתם אך לשמה המה מועטים, ורוב העם ילמדו למצות הבורא, ובצירוף פניה אחרת. ויש הלומד מאהבת חכמתה, כי גם המתפלספים יודו כי כל החכמות המה כמר מדלי נגד עמקות חכמת התלמוד. והנה אם לומד לשמה, על מנת לעשות, ובלימודו הוא נהנה מחכמתה, לא יחשוב לו זאת לעון, כיון שעיקר לימודו לשם מעשה, וזהו מה שאמר כל שמעשיו וכו' ודי למבין".

ומדברי שניהם למדנו דעיקר מעלת תורה לשמה אינה אלא במי שלומד לקיים מצות ה' וכל כונת לבו לשם שמים, אך מ"מ התורה משמחת את לבו של אדם, וכך דרכה וטבעה ונפלאות מעמקיה, וומשו"כ הנהנה מתלמודו אין בזה פגם ועון.

ולעומת הדברים הנ"ל ידועים דברי האגלי טל בהקדמתו שהאריך לדחות את דעתם של אלה הסבורים שכל שנהנה מתלמודו יש בזה חסרון במעלת התורה לשמה, וכתב דזה עיקר דרכה של תורה, וגם שמחת התורה והתענוג מעצם התלמוד יש בה מעלה יתירה והוכיח כן מדברי הזוה"ק, עי"ש.

ואף שהאגלי טל לא הזכיר את דעתו של מי הוא בא לדחות ומי הוא בר פלוגתא דידיה, לכאורה נראה דכוונתו להוציא ממה שדרש בו גילו ובן דורו מגדולי האדמו"רים בפולין בעל הישמח ישראל שכתב (פר' בחקתי):

"כי הלומד בתורה ומבין ומכיר בפילפול וסברת התורה ומתענג, לזה לא נקרא לימוד התורה עבודה ויגיעה ועמל, כי בזה שאדם נהנה ושמח ולא ייעף, ולא ייגע... וכמאמרם ז"ל (ע"ז י"ט) ליגרוס איניש וכו' ואע"ג דלא ידע מה קאמר, ואצל זה הלומד על אופן זה אצלו נקרא עבודה ויגיעה ועמל כי לא ירגיש התענוג מהתורה". וכך פירש מה שציוו חז"ל שתהיו עמלים בתורה לא לשם תענוג ושמחה.

הרי דנקט דעיקר מעלת תורה לשמה הוא בהיות עוסק בתורה לא משום שהוא מתענג בתלמודו אלא משום מצות ה' בלבד. ולפי המבואר לעיל יש לדבריו בית אב לא רק בדברי אבי החסידות רבינו הבעש"ט אלא אף בדברי הגר"ח מולוז'ין.

אמנם בעיקר מה שנחלקו צדיקי פולין, אי בדידי תליא הוי אמינא דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואין סתירה בין זה לזה.

דמחד גיסא נראה ברור לענ"ד דעיקר דרכה של תורה, תלמודה דביקותה שיתענג האדם וישתעשע בתלמודו וכמבואר לקמן, אך מאידך גיסא חלילה לו לאדם ללמוד רק משום שהוא נהנה ושמח בתלמודו, אלא משום שכך צונו הקב"ה, והלא מצווה האדם ללמוד כל התורה כולה, ואף את אותן המסכתות והסוגיות שבהם אין בידו לפלפל, לחדש ולהתענג, ואין בין שנים אוחזין שבו חידשו כל המחדשים והעמיקו כל המעמיקים לפרק אלו טריפות שעיקרה הלכה המושתתת על מסורת והלכתא.

וחייב האדם ללמוד תורה לא רק בעידן חדוותא ובמוחין דגדלות אלא אף בשעת מוחין דקטנות וכאשר אין לבו רחב ומתרונן בתענוגה של תורה.

ויסוד הדבר, חייב אדם ללמוד תורה בכל שעה ובכל מקום שכן נצטווינו בתורה, אלא ודאי מעלה יתירא שיהיה האדם שש ושמח ומתענג בתלמודו, וכך ראוי ונכון לכתחלה.

וכך כתב חד מתקיפי קמאי בחידושי רבינו אברהם מן ההר על מס' נדרים (דף מ"ח ע"א):

"ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו, ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטווה מאת ה', כמו שפירשנו באלו מותרין, אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו, הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו, הלכך כשהדירו זה את זה או הדיר זה את זה אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגעת לו הנאה מממונו".

הרי לן דלא זו בלבד דכך נאה וכך יאה וכדברי האגלי טל אלא דזה עיקר מצות תלמוד תורה שישמח ויתענג בתלמודו.

וראה את לשון קדשו של החסיד רבינו יונה במס' אבות (פ"ב מי"ד):

"ודע לפני מי אתה עמל - לפני בוחן כליות ולב. וכי תלמד תורה תטרח ותשים כוונתך בה ובזה תדע להשיב את אפיקורוס וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה שמצינו שאמרה תורה (משלי ח' כ"ב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וכתיב בתריה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. הנה לך כי הקדוש ברוך הוא היה משתעשע בה. ויש לך לעשות כן והוא שנאמר (משלי שם) משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. ר"ל כאשר היה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת עולם כך תהיה משחקת בתבל אחר שנברא העולם ושעשועים לבני אדם".

ומדבריו למדנו דכאשר אדם משתעשע בדברי תורה הולך הוא בדרכי ה' ודבק במידותיו, שהרי הקב"ה משתעשע בתורתו והקב"ה נתן לנו את התורה כדי שאנו נשתעשע בה. ועוד זאת למדנו מדבריו דלשם כך נתן לנו הקב"ה את התורה כדי שנשתעשע בה, וכך היא דרכה של תורה ודרך תלמודה, ולא בדיעבד יש כאן משום דא"א בלא"ה, אלא מצוה מן המובחר.

והגדולה שבראיות, דהלא כך תיקנו לומר בברכת התורה שבכל יום ויום, "והערב נא ה' אלקנו את דברי תורתך בפינו", הרי שמתפללים אנו לנותן התורה שיהיו ד"ת ערבים בפינו וע"כ שכך נכון ויאה וטוב ויפה.

אמנם חידוש ראיתי באבודרהם (ברכות השחר) שכתב בביאור ברכה זו:

"הערב נא ה' אלקינו על שם (מלאכי ג' ד') וערבה לי"י ועל שם (תהלים קי"ט קכ"ב) ערוב עבדך לטוב".

הרי שפירש לשון זה בשני דרכים, שפירוש הראשון אכן מלשון מתיקות ועריבות וכמ"ש וערבה לה', ולפירוש השני מלשון ערבות וכמ"ש ערוב עבדך לטוב, וכפרש"י דם דהוי לשון הצלה ובאב"ע מלשון ערבות כמו ועבדך ערב את הנער, והדברים דברי חידוש.

ושו"ר ברש"י (ברכות י"א ע"ב) ד"ה הערב נא):

"הערב נא ה' אלהינו - יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה".

ולמדנו מדבריו הערה מופלאה דלא בשעשוע של תורה מדובר, אלא במתיקות העבודה מאהבה, דאין לך עריבות ומתיקות מעבודת ה' באהבה ובדביקות ולהנות מזיו השכינה. ודו"ק בכ"ז.

ב

בביאור דברי הרמב"ם לגבי תורה לשמה

והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מתלמוד תורה ה"ה):

"תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

והקשה האגלי טל בהקדמתו, והלא בכ"מ בש"ס אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן". הרי שאמרו כן גם לגבי שאר מצוות התורה ולא רק לגבי מצות תלמוד תורה, ובדברי הרמב"ם מבואר שאין זה אלא ענין מיוחד בתלמוד תורה בלבד.

וכך כתב לדייק עוד מלשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"י ה"ה) שגם שם כתב שאמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכו' ולא כתב כן לגבי מצוות.

וכתב לפי דברי הר"ן (ר"ה ז' ע"ב מדה"ר) ביישוב פסקי הרמב"ם דמחד פסק דהתוקע לשיר לא יצא יד"ח דמצוות צריכות כוונה, ומאידך פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא, וכתב הר"ן דכשם שאמרו המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, כך גם בתחום של מצצ"כ יש בהנאה למלא את החסר בכונה.

וכתב האגלי טל לפי דרכו שגם בת"ת מצות אצ"כ שכן נהנה, אבל בשאר מצוות לא שייך לומר שיעסוק בהן שלא לשמה כיון שמצוות צריכות כונה.

ולענ"ד יש לתמוה בדבריו מתרי ותלת טעמי:

א. מה ענין שלא לשמה לדין כונה במצוות, והלא אף המקיים מצוות שלא לשמה יודע שבמצווה קעסיק ומכוין לצאת יד"ח אלא שאינו מקיים את המצווה לשם שמים כדבעי למיהוי, ומה זה ענין לדין מצצ"כ.

ב. מה ענין הנאת התלמוד שכל כולו הנאה רוחנית להנאת אכילה והנאת ביאה שהנאת הגוף המה ולגביהם אמרו דהמתעסק חייב שכן נהנה.

ואף שכל דברי הר"ן בבואו לדמות מתעסק לכונת המצוה סתומים ועמומים והארכתי בהם במק"א (מנחת אשר פסחים סימן פ"א ומנחת אשר מועדים ח"א סימן נ"ה), מ"מ נראה פשוט דאין ענין שמחת התורה להנאת אכילה ושתיה.

ג. באמת פשוט שדעת הרמב"ם כמפורש בגמ' דלא רק בתורה אמרו לעולם יעסוק בה אדם אפילו שלא לשמה, אלא אף במצוות, וזו כוונתו הברורה בהל' תשובה שם, דהלא ז"ל:

"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

ולהדיא כתב דכאשר מלמדין אנו את הנשים והקטנים ועמי הארץ אין מלמדים אותם אלא לעבוד את ה' מיראה, ומאהבת השכר, הרי דבעבודת ה' מיראה קעסיק, ועוד דנשים פטורות מתלמוד תורה ופשיטא שאין מתעסקין עמהן ללמוד תורה לשמה.

ומ"מ פשוט וברור מדברי הרמב"ם בהל' תשובה שדעתו כפשטות דברי הגמ' דגם במצוות אמרו הלכה זו.

והנראה עיקר בכוונת הרמב"ם בהל' ת"ת, דאף דבתרוייהו אמרו לעולם יעסוק אדם שלא לשמה, גם בתורה וגם במצוה, מ"מ לא הרי זה כהרי זה, דבמצות הכונה שמקיים את המצוה מיראת העונש או כדי לקבל שכר ואין בזה פגם כולי האי, אבל בתורה שלא לשמה הכונה שלא על מנת לעשות, ויש בזה חסרון גדול עד שאמרו בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב') "הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם".

והלכה ה' שברמב"ם נמשך אחר מה שכתב בהלכה ג':

"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום".

הרי לן דתלמוד קודם למעשה בכל מקום משום שתלמוד מביא לידי מעשה ומטעם זה תחילת דינו של אדם אינו אלא על התלמוד ואח"כ על המעשה, וזה שכתב הרמב"ם דלפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק בתורה אף שלא על מנת לעשות, אף דיש בזה חסרון גדול ועון בידו, דמ"מ הוא בא לשמה וסופו ללמוד על מנת לעשות, וסופו ללמוד ולקיים.

(ובאמת אף הלכה ד' נגרר אחרי הלכה ג' דכיון שמעלת התלמוד במה שמביא לידי מעשה, נדחה התלמוד בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, אבל כשאפשר לעשותה ע"י אחרים לעולם תלמוד תורה גדולה ושקולה כנגד כל המצוות).

ודו"ק בכ"ז כי אמת ויציב ופשוט וברור.

ג

בגדר תורה לשמה

והנה נחלקו גדולי עולם בכל גדר תורה לשמה ואף בזה מצינו ג' מחלוקות בדבר:

א. תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רבינו הבעש"ט הביאו בשמו דתורה לשמה היינו לשם שמים, כ"כ בדגל מחנה אפרים (פר' ויצא) במאור ושמש (פר' וישלח) ובספר יושר דברי אמת.

ב. בנפש החיים (שע"ד פ"א) כתב דהכונה ללמוד תורה לשם ידיעת התורה, וכך כתב החת"ס (נדרים פ"א, ובפר' בחוקותי).

ובנפש החיים דקדק את לשונם תורה לשמה, הלא הקב"ה מוזכר תמיד בלשון זכר, וע"כ דאין הכוונה לתורה לשמו, עי"ש.

ג. בהקדמה לספר ראשית חכמה כתב דהכוונה היא ללמוד על מנת לעשות דהיינו תורה לשם קיום מצוותיה.

וכבר הוכחתי דיש בית אב לכל שלשת הדרכים בדברי רבותינו הראשונים:

א. הנפה"ח התבסס על דברי הרא"ש (נדרים ס"ב ע"א) שגרס בדברי הגמ' "עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשמן", וכתב הרא"ש לפרש:

"עשה דברים לשם פעלם, לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן, כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות".

ומכאן שעיקר הכונה בתלמוד תורה להבין ולהשכיל ולעמוד על בוריין של דברים.

ב. אך רש"י גורס שם "עשה דברים לפעלם ודבר בהן לשם שמים".

ועיין עוד בלשון הרמב"ם (בהל' תשובה שם):

"וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה".

הרי שהלומד תורה לשמה היינו מאהבת אדון כל הארץ שצוה בה.

ג. ובדברי רש"י (ברכות י"ז ע"א) ותוס' (פסחים נ' ע"ב) מבואר דלשמה היינו ללמוד על מנת לעשות, עי"ש.

אמנם באמת מצינו בזה סתירות לכאורה בדעתם ושיטתם של רבותינו הראשונים והאחרונים, מחד גיסא כתב רש"י (ברכות י"ז ע"א) דתורה לשמה היינו על מנת לקיים, ומאידך כתב (תענית ז' ע"א) "לשמה - משום כאשר צוני ה' אלקי".

הגר"ח מולוז'ין כתב ברוח חיים דעיקר הכונה משום מצות הבורא גרידא, ובנפה"ח כתב דיש ללמוד תורה לשם התורה כמבואר.

בדעת הבעש"ט כתבו תלמידיו דהכונה לשם ה', אך בספר סוד יכין ובועז (סימן ב') לתלמיד הבעש"ט בשל שו"ת מאיר נתיבים כתב דהכונה ללמוד ע"מ לעשות ולקיים, וכמ"ש בראשית חכמה. וכ"כ בליקוטי אמרים מתורת המגיד ממזריטש (אות ר"מ).

הרי לן כפטיש יפוצץ סלע ודברי תורה יוצאים.

ולענ"ד אין כאן בהכרח מחלוקת, אלא יש חלוקות שונות בגדר תורה לשמה זו למעלה מזו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

לחץ כדי לכווץ...

 

[בד קודש]

כבר החריף על כך מילים כדורבנות בנפש החיים

 

[איש האשכולות]

אם ראוי להנות מתלמוד תורה - הגאון רבי אשר ווייס

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[מתקרב]

מפורסם וידוע בבי מדרשא מה שכתב האגלי טל בהקדמה, שהתענוג והשמחה מעצם הלימוד יש בהם מעלה עצומה, וזו דרכה של תורה. וכתב לשלול הדעה של מי שסבר בטעות שההנאה מהלימוד יש בה חסרון בתורה לשמה. וזה לשונו בהקדמה.


ורבות חפשתי לדעת מיהו בעל הדעה שהאג"ט בא לשלול ולדחות. ובחיפוש רחב שערכתי בספרי החסידות (ובהודעה הבאה אעתיק מלשונם) מצאתי התייחסויות רבות במעלת לימוד התורה לשמה שלא לשם הנאה אלא רק כדי לעבוד את השי"ת, אבל לא ברור משם שבאו לשלול הנאה העולה ובאה מעצם הלימוד.

וב"ה מצאתי מאמר של ר' אשר וייס שמרחיב בזה ובהודעה זו אעתיק מה שרלוונטי לענייננו.

לחץ כדי לכווץ...

לענ"ד לא נראה כלל שלזה כוונתו אלא לדעת הגר"ש קלוגר בהקדמתו לשו"ת טוטו"ד מצורף

 

[איש האשכולות]

לפלפל בזמנים שיש סיבה לא ללמוד

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il