אם ראוי להנות מתלמוד תורה
הן נצטווינו ללמוד תורה לשמה, והפליגו חז"ל במעלת העושה כן עד שאמרו (אבות פ"ו מ"א) "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", ועוד אמרו (תענית ז' ע"א) "כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים", ועוד אמרו (סנהדרין צ"ט ע"ב "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", וכן אמרו בילקוט שמעוני (משלי רמז תתק"מ) "דבר אחר כי רבים חללים הפילה זה העוסק בתורה שלא לשמה", ואף שאמרו עוד (נזיר כ"ג ע"ב, סוטה כ"ב ע"ב ומ"ז ע"א, סנהדרין ק"ה ע"ב, הוריות י' ע"ב וערכין ט"ז ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן", מ"מ מעלה יתירה יש במי שעוסק בתורה לשמה.
ויש לעיין במי שלומד תורה ומתענג מפלפולה ונהנה בהתרת ספיקותיה, האם יש בזה פגם וחסרון במעלת תורה לשמה והוי מעין בדיעבד, או שמא כך היא דרכה של תורה, כך יאה וכך נאה ואין בזה כל חסרון במעלת תורה לשמה.
ומצינו במשנתם של שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד דיש בזה מעין בדיעבד.
א. כך כתב באגרא דכלה להגאון הבני יששכר (פר' חיי שרה):
"והנה שאלו תלמידי בעש"ט לרבם קדוש ישראל, מה יעשה האדם שיש לו תענוג מדברי תורה ולבו שש ושמח, ואם כן נהנה מהתורה. והשיב שזהו מסגולת התורה בעצמה שהיא משמחת ומשישה נפש האדם, אף על פי שאין כוונת האדם רק לעשות נחת רוח להבורא ית', אעפי"כ בטבע בא לו התענוג הנפלא בהכרח, ואם כן הוא מוכרח בדבר, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו לומר להאדם למה נהנית מכבוד התורה".
ב. וכך כתב הגר"ח מולוז'ין ברוח חיים (אבות פ"ג מ"ט) על המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה משל מעשיו אין חכמתו מתקיימת:
"כי הנה בלימוד יש כמה פניות, לאהבת הממון והכבוד ילמדו ההמון, ובני עליה אשר כונתם אך לשמה המה מועטים, ורוב העם ילמדו למצות הבורא, ובצירוף פניה אחרת. ויש הלומד מאהבת חכמתה, כי גם המתפלספים יודו כי כל החכמות המה כמר מדלי נגד עמקות חכמת התלמוד. והנה אם לומד לשמה, על מנת לעשות, ובלימודו הוא נהנה מחכמתה, לא יחשוב לו זאת לעון, כיון שעיקר לימודו לשם מעשה, וזהו מה שאמר כל שמעשיו וכו' ודי למבין".
ומדברי שניהם למדנו דעיקר מעלת תורה לשמה אינה אלא במי שלומד לקיים מצות ה' וכל כונת לבו לשם שמים, אך מ"מ התורה משמחת את לבו של אדם, וכך דרכה וטבעה ונפלאות מעמקיה, וומשו"כ הנהנה מתלמודו אין בזה פגם ועון.
ולעומת הדברים הנ"ל ידועים דברי האגלי טל בהקדמתו שהאריך לדחות את דעתם של אלה הסבורים שכל שנהנה מתלמודו יש בזה חסרון במעלת התורה לשמה, וכתב דזה עיקר דרכה של תורה, וגם שמחת התורה והתענוג מעצם התלמוד יש בה מעלה יתירה והוכיח כן מדברי הזוה"ק, עי"ש.
ואף שהאגלי טל לא הזכיר את דעתו של מי הוא בא לדחות ומי הוא בר פלוגתא דידיה, לכאורה נראה דכוונתו להוציא ממה שדרש בו גילו ובן דורו מגדולי האדמו"רים בפולין בעל הישמח ישראל שכתב (פר' בחקתי):
"כי הלומד בתורה ומבין ומכיר בפילפול וסברת התורה ומתענג, לזה לא נקרא לימוד התורה עבודה ויגיעה ועמל, כי בזה שאדם נהנה ושמח ולא ייעף, ולא ייגע... וכמאמרם ז"ל (ע"ז י"ט) ליגרוס איניש וכו' ואע"ג דלא ידע מה קאמר, ואצל זה הלומד על אופן זה אצלו נקרא עבודה ויגיעה ועמל כי לא ירגיש התענוג מהתורה". וכך פירש מה שציוו חז"ל שתהיו עמלים בתורה לא לשם תענוג ושמחה.
הרי דנקט דעיקר מעלת תורה לשמה הוא בהיות עוסק בתורה לא משום שהוא מתענג בתלמודו אלא משום מצות ה' בלבד. ולפי המבואר לעיל יש לדבריו בית אב לא רק בדברי אבי החסידות רבינו הבעש"ט אלא אף בדברי הגר"ח מולוז'ין.
אמנם בעיקר מה שנחלקו צדיקי פולין, אי בדידי תליא הוי אמינא דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואין סתירה בין זה לזה.
דמחד גיסא נראה ברור לענ"ד דעיקר דרכה של תורה, תלמודה דביקותה שיתענג האדם וישתעשע בתלמודו וכמבואר לקמן, אך מאידך גיסא חלילה לו לאדם ללמוד רק משום שהוא נהנה ושמח בתלמודו, אלא משום שכך צונו הקב"ה, והלא מצווה האדם ללמוד כל התורה כולה, ואף את אותן המסכתות והסוגיות שבהם אין בידו לפלפל, לחדש ולהתענג, ואין בין שנים אוחזין שבו חידשו כל המחדשים והעמיקו כל המעמיקים לפרק אלו טריפות שעיקרה הלכה המושתתת על מסורת והלכתא.
וחייב האדם ללמוד תורה לא רק בעידן חדוותא ובמוחין דגדלות אלא אף בשעת מוחין דקטנות וכאשר אין לבו רחב ומתרונן בתענוגה של תורה.
ויסוד הדבר, חייב אדם ללמוד תורה בכל שעה ובכל מקום שכן נצטווינו בתורה, אלא ודאי מעלה יתירא שיהיה האדם שש ושמח ומתענג בתלמודו, וכך ראוי ונכון לכתחלה.
וכך כתב חד מתקיפי קמאי בחידושי רבינו אברהם מן ההר על מס' נדרים (דף מ"ח ע"א):
"ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו, ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטווה מאת ה', כמו שפירשנו באלו מותרין, אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו, הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו, הלכך כשהדירו זה את זה או הדיר זה את זה אסור לקרות בספר האוסר, שהרי על כרחו מגעת לו הנאה מממונו".
הרי לן דלא זו בלבד דכך נאה וכך יאה וכדברי האגלי טל אלא דזה עיקר מצות תלמוד תורה שישמח ויתענג בתלמודו.
וראה את לשון קדשו של החסיד רבינו יונה במס' אבות (פ"ב מי"ד):
"ודע לפני מי אתה עמל - לפני בוחן כליות ולב. וכי תלמד תורה תטרח ותשים כוונתך בה ובזה תדע להשיב את אפיקורוס וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה שמצינו שאמרה תורה (משלי ח' כ"ב) ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וכתיב בתריה ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. הנה לך כי הקדוש ברוך הוא היה משתעשע בה. ויש לך לעשות כן והוא שנאמר (משלי שם) משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. ר"ל כאשר היה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת עולם כך תהיה משחקת בתבל אחר שנברא העולם ושעשועים לבני אדם".
ומדבריו למדנו דכאשר אדם משתעשע בדברי תורה הולך הוא בדרכי ה' ודבק במידותיו, שהרי הקב"ה משתעשע בתורתו והקב"ה נתן לנו את התורה כדי שאנו נשתעשע בה. ועוד זאת למדנו מדבריו דלשם כך נתן לנו הקב"ה את התורה כדי שנשתעשע בה, וכך היא דרכה של תורה ודרך תלמודה, ולא בדיעבד יש כאן משום דא"א בלא"ה, אלא מצוה מן המובחר.
והגדולה שבראיות, דהלא כך תיקנו לומר בברכת התורה שבכל יום ויום, "והערב נא ה' אלקנו את דברי תורתך בפינו", הרי שמתפללים אנו לנותן התורה שיהיו ד"ת ערבים בפינו וע"כ שכך נכון ויאה וטוב ויפה.
אמנם חידוש ראיתי באבודרהם (ברכות השחר) שכתב בביאור ברכה זו:
"הערב נא ה' אלקינו על שם (מלאכי ג' ד') וערבה לי"י ועל שם (תהלים קי"ט קכ"ב) ערוב עבדך לטוב".
הרי שפירש לשון זה בשני דרכים, שפירוש הראשון אכן מלשון מתיקות ועריבות וכמ"ש וערבה לה', ולפירוש השני מלשון ערבות וכמ"ש ערוב עבדך לטוב, וכפרש"י דם דהוי לשון הצלה ובאב"ע מלשון ערבות כמו ועבדך ערב את הנער, והדברים דברי חידוש.
ושו"ר ברש"י (ברכות י"א ע"ב) ד"ה הערב נא):
"הערב נא ה' אלהינו - יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה".
ולמדנו מדבריו הערה מופלאה דלא בשעשוע של תורה מדובר, אלא במתיקות העבודה מאהבה, דאין לך עריבות ומתיקות מעבודת ה' באהבה ובדביקות ולהנות מזיו השכינה. ודו"ק בכ"ז.
ב
בביאור דברי הרמב"ם לגבי תורה לשמה
והנה כתב הרמב"ם (פ"ג מתלמוד תורה ה"ה):
"תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
והקשה האגלי טל בהקדמתו, והלא בכ"מ בש"ס אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן". הרי שאמרו כן גם לגבי שאר מצוות התורה ולא רק לגבי מצות תלמוד תורה, ובדברי הרמב"ם מבואר שאין זה אלא ענין מיוחד בתלמוד תורה בלבד.
וכך כתב לדייק עוד מלשון הרמב"ם בהל' תשובה (פ"י ה"ה) שגם שם כתב שאמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכו' ולא כתב כן לגבי מצוות.
וכתב לפי דברי הר"ן (ר"ה ז' ע"ב מדה"ר) ביישוב פסקי הרמב"ם דמחד פסק דהתוקע לשיר לא יצא יד"ח דמצוות צריכות כוונה, ומאידך פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא, וכתב הר"ן דכשם שאמרו המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, כך גם בתחום של מצצ"כ יש בהנאה למלא את החסר בכונה.
וכתב האגלי טל לפי דרכו שגם בת"ת מצות אצ"כ שכן נהנה, אבל בשאר מצוות לא שייך לומר שיעסוק בהן שלא לשמה כיון שמצוות צריכות כונה.
ולענ"ד יש לתמוה בדבריו מתרי ותלת טעמי:
א. מה ענין שלא לשמה לדין כונה במצוות, והלא אף המקיים מצוות שלא לשמה יודע שבמצווה קעסיק ומכוין לצאת יד"ח אלא שאינו מקיים את המצווה לשם שמים כדבעי למיהוי, ומה זה ענין לדין מצצ"כ.
ב. מה ענין הנאת התלמוד שכל כולו הנאה רוחנית להנאת אכילה והנאת ביאה שהנאת הגוף המה ולגביהם אמרו דהמתעסק חייב שכן נהנה.
ואף שכל דברי הר"ן בבואו לדמות מתעסק לכונת המצוה סתומים ועמומים והארכתי בהם במק"א (מנחת אשר פסחים סימן פ"א ומנחת אשר מועדים ח"א סימן נ"ה), מ"מ נראה פשוט דאין ענין שמחת התורה להנאת אכילה ושתיה.
ג. באמת פשוט שדעת הרמב"ם כמפורש בגמ' דלא רק בתורה אמרו לעולם יעסוק בה אדם אפילו שלא לשמה, אלא אף במצוות, וזו כוונתו הברורה בהל' תשובה שם, דהלא ז"ל:
"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".
ולהדיא כתב דכאשר מלמדין אנו את הנשים והקטנים ועמי הארץ אין מלמדים אותם אלא לעבוד את ה' מיראה, ומאהבת השכר, הרי דבעבודת ה' מיראה קעסיק, ועוד דנשים פטורות מתלמוד תורה ופשיטא שאין מתעסקין עמהן ללמוד תורה לשמה.
ומ"מ פשוט וברור מדברי הרמב"ם בהל' תשובה שדעתו כפשטות דברי הגמ' דגם במצוות אמרו הלכה זו.
והנראה עיקר בכוונת הרמב"ם בהל' ת"ת, דאף דבתרוייהו אמרו לעולם יעסוק אדם שלא לשמה, גם בתורה וגם במצוה, מ"מ לא הרי זה כהרי זה, דבמצות הכונה שמקיים את המצוה מיראת העונש או כדי לקבל שכר ואין בזה פגם כולי האי, אבל בתורה שלא לשמה הכונה שלא על מנת לעשות, ויש בזה חסרון גדול עד שאמרו בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב') "הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם".
והלכה ה' שברמב"ם נמשך אחר מה שכתב בהלכה ג':
"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום".
הרי לן דתלמוד קודם למעשה בכל מקום משום שתלמוד מביא לידי מעשה ומטעם זה תחילת דינו של אדם אינו אלא על התלמוד ואח"כ על המעשה, וזה שכתב הרמב"ם דלפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק בתורה אף שלא על מנת לעשות, אף דיש בזה חסרון גדול ועון בידו, דמ"מ הוא בא לשמה וסופו ללמוד על מנת לעשות, וסופו ללמוד ולקיים.
(ובאמת אף הלכה ד' נגרר אחרי הלכה ג' דכיון שמעלת התלמוד במה שמביא לידי מעשה, נדחה התלמוד בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים, אבל כשאפשר לעשותה ע"י אחרים לעולם תלמוד תורה גדולה ושקולה כנגד כל המצוות).
ודו"ק בכ"ז כי אמת ויציב ופשוט וברור.
ג
בגדר תורה לשמה
והנה נחלקו גדולי עולם בכל גדר תורה לשמה ואף בזה מצינו ג' מחלוקות בדבר:
א. תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רבינו הבעש"ט הביאו בשמו דתורה לשמה היינו לשם שמים, כ"כ בדגל מחנה אפרים (פר' ויצא) במאור ושמש (פר' וישלח) ובספר יושר דברי אמת.
ב. בנפש החיים (שע"ד פ"א) כתב דהכונה ללמוד תורה לשם ידיעת התורה, וכך כתב החת"ס (נדרים פ"א, ובפר' בחוקותי).
ובנפש החיים דקדק את לשונם תורה לשמה, הלא הקב"ה מוזכר תמיד בלשון זכר, וע"כ דאין הכוונה לתורה לשמו, עי"ש.
ג. בהקדמה לספר ראשית חכמה כתב דהכוונה היא ללמוד על מנת לעשות דהיינו תורה לשם קיום מצוותיה.
וכבר הוכחתי דיש בית אב לכל שלשת הדרכים בדברי רבותינו הראשונים:
א. הנפה"ח התבסס על דברי הרא"ש (נדרים ס"ב ע"א) שגרס בדברי הגמ' "עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשמן", וכתב הרא"ש לפרש:
"עשה דברים לשם פעלם, לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן, כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות".
ומכאן שעיקר הכונה בתלמוד תורה להבין ולהשכיל ולעמוד על בוריין של דברים.
ב. אך רש"י גורס שם "עשה דברים לפעלם ודבר בהן לשם שמים".
ועיין עוד בלשון הרמב"ם (בהל' תשובה שם):
"וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה".
הרי שהלומד תורה לשמה היינו מאהבת אדון כל הארץ שצוה בה.
ג. ובדברי רש"י (ברכות י"ז ע"א) ותוס' (פסחים נ' ע"ב) מבואר דלשמה היינו ללמוד על מנת לעשות, עי"ש.
אמנם באמת מצינו בזה סתירות לכאורה בדעתם ושיטתם של רבותינו הראשונים והאחרונים, מחד גיסא כתב רש"י (ברכות י"ז ע"א) דתורה לשמה היינו על מנת לקיים, ומאידך כתב (תענית ז' ע"א) "לשמה - משום כאשר צוני ה' אלקי".
הגר"ח מולוז'ין כתב ברוח חיים דעיקר הכונה משום מצות הבורא גרידא, ובנפה"ח כתב דיש ללמוד תורה לשם התורה כמבואר.
בדעת הבעש"ט כתבו תלמידיו דהכונה לשם ה', אך בספר סוד יכין ובועז (סימן ב') לתלמיד הבעש"ט בשל שו"ת מאיר נתיבים כתב דהכונה ללמוד ע"מ לעשות ולקיים, וכמ"ש בראשית חכמה. וכ"כ בליקוטי אמרים מתורת המגיד ממזריטש (אות ר"מ).
הרי לן כפטיש יפוצץ סלע ודברי תורה יוצאים.
ולענ"ד אין כאן בהכרח מחלוקת, אלא יש חלוקות שונות בגדר תורה לשמה זו למעלה מזו, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.
