הלכה כללי האם מחויב להאכיל לבניו הקטנים לפני שהוא בעצמו אוכל

[נהנה מקושיא טובה]

ראיתי היום דבר חידוש בספר שו''ת רבי עקיבה יוסף, או''ח ח''ב סימן קכ, האם יש חולקים?

 

[אורה]

ראיתי היום דבר חידוש בספר שו''ת רבי עקיבה יוסף, או''ח ח''ב סימן קכ, האם יש חולקים?

לחץ כדי לכווץ...

ומן הסתם גם בשתיה יש להחמיר ???

 

[יצחק א]

ומן הסתם גם בשתיה יש להחמיר ???

לחץ כדי לכווץ...

בשתיה מובא בפוסקים שאדם קודם לבהמה, וכמו שכתוב "ותשת העדה ובעירם"

 

[יצחק א]

ראיתי היום דבר חידוש בספר שו''ת רבי עקיבה יוסף, או''ח ח''ב סימן קכ, האם יש חולקים?

לחץ כדי לכווץ...

לא מכיר עוד שדנו בזה, אך זה נראה חידוש מופלג.
אין סברא לומר שצער הילדים קודם לצער עצמו, אם צער הילדים שמשתהים מלאכול הוא דאורייתא, אז גם לצער עצמו מלאכול (כשרוצה לאכול) הוא דאורייתא, ולא שמענו. ובכל דוכתא אמרינן "חייך קודמים לחיי חברך". וחיוב מזונות ילדים הוא מדרבנן, ואין שייך לעשות כאן ק"ו.

ונראה להוכיח שאין שום חשש בזה, שהרי כשאדם בוצע למשפחתו (כגון בסעודת שבת), הרי הוא אוכל תחילה, ורק אחר כך נותן לילדים לאכול.

(ואגב, בכל זה יש לעיין אם האיסור לאכול לפני בהמתו הוא רק על בעה"ב שהם קניינו, או גם על אשתו ועל כל בני הבית, ונפ"מ לגבי נדו"ד, אם יהיה חידושו של רע"י שלזינגר גם באשה, שמעיקר ההלכה אין חיוב המזונות עליה).

 

[נדיב לב]

כ"כ בספר פלא יועץ (ע' בע"ח) לאחר שהביא החיוב להקדים מזונות בע"ח לאכילתו מטעם שתלויים בו כתב: "דמזה יש ללמוד לכל הסמוכים עליו כגון בני ביתו ומשרתיו שהם כתרנגולים הסגורים בכלוב שעיניהם תלויות על בעה"ב וצריך להזדרז ולדחקו עצמו לתת להם את אכלם די מחסורו בעתם קודם שיאכל הוא, דאף אם צער אדם אינו איסור מדאורייתא, מ"מ צער ילדים קטנים שאין בהם דעת הוא מדאורייתא וצריך להזהר מאד שלא לצערם".
וכן כתב בהגהות עטרת השלחן שבניו הקטנים קודמים לבהמה (ונימוקו מכיון שאין עליהם חיוב ליתן לבהמה א"כ פשיטא שהם קודמים).

ור' משה פינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן נב) כותב בסוף התשובה וז"ל: ולענין בניו הקטנים שאין יכולין ליקח בעצמן, ודאי הם קודמים להבהמות כדכתב כתר"ה, ואם יכולין ליקח גם בעצמן יש להקדים הבהמות שהרי להבנים יכול לומר להם שיקחו בעצמם, ואינו נוגע מה שעליהם לא מוטל החיוב להאכיל להבהמה כיון דעל בעל הבהמה שהוא הנותן גם להבנים מוטל להאכילם, אך שהוא תלוי באיכות הבנים דאם יכולין ליקח בעצמן הרי יכול לקיים תרוייהו ואם אין יכולין ליקח בעצמן ודאי הם עדיפי.

אגב ברמב"ם פ"ט מהל' עבדים ה"ח הביא בחדא מחתא להקדים מזונות עבדו ומזונות בהמתו. ומתו"ד מבואר שהוא מדת חסידות ודרכי חכמה ומידות טובות עיין שם. ולפו"ר נראה מד' דליתא ממש צעב"ח, ולטעמו לכאו' יש לחלק בין בניו לבהמתו. (בבהמתו ועבדו שנחותים בעיניו יש יותר קפידה).

 

[הצעיר שבחבורה]

בש"ס (חולין פד א) איתא "לחמך קודם ללחם ביתך".

 

[אורה]

בשתיה מובא בפוסקים שאדם קודם לבהמה, וכמו שכתוב "ותשת העדה ובעירם"

לחץ כדי לכווץ...

ושאלתי אם בבנים קטנים גם נגיד שזה ממש דומה לצער בעלי חיים שבשתיה הבעלים קודמים

 

[אברך מישיבת מיר]

להגאונים @יצחק א @נדיב לב @נהנה מקושיא טובה שליט"א

העתיק מה שרשום אצלי בענין זה בס"ד

הברכי יוסף (יו"ד שע"ב) הסתפק בזה ויעי' בר' גרשום בערכין (ו' ע"ב) וז"ל שלא ניתן לחזרת עמידת בי"ד וכו' לפי שאין מענין את דינו אלא לאחר שנגמר דינו ליהרג לאלתר יהרג משום צער בעלי חיים ע"כ ע"ש וע"ע פלא יועץ (ערך בע"ח) דלכו"ע אם אין בו דעת איכא צער בע"ח וכן משמע ממה שהביא הברכי יוסף הביא דעת החוות יאיר (קצ"א) דכתב דלאדם לא שייך איסור צע"ח דאיבעיא ליה לאתוביי דעתיה לקבל באהבה אשר יארע לו ע"ש וא"כ זה שייך רק בבן אדם בן דעת אבל כשאינו בן דעת לא שייך לומר לו כן ומש"ה שפיר יהא בו איסור צעב"ח וע"ע בקוב"ש (פסחים אות צ"ב) דמסתפק אי לגוי איכא איסור צבע"ח.

והנה לכאורה י"ל דדין זה נמי יהא תלוי מהיכן ילפינן לה איסור דצעב"ח

עוד עי' בזה בקובץ שעורים בפסחים (אות צב) במה שכתב רש"י ד"ה אותו וכו' ונכבד שכר הכלב מן הנכרי. ונוסח אחר נכבד הכלב מן הנכרי. וכתב עלה הקובץ שעורים וז"ל: הנה יש לחקור, אי איכא איסור צעב"ח בנכרי כמו בבהמה, דאין ללומדו מבהמה כיון שנכבד הכלב מנכרי, ע"כ.

והג"ר עמרם פריד (עלון אזמרה לשמך גליון 171) הביא שנחלקו בזה הראשונים דבספר היראה (אות רס"ו) ובחינוך (מצוה תק"נ) משמע דאף בגוי אסור לצער אך ברשב"א (שו"ת ח"א סי' רנ"ב) לא משמע הכי. ועי' בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' ע"ח)

 

[יצחק א]

ראיתי היום דבר חידוש בספר שו''ת רבי עקיבה יוסף, או''ח ח''ב סימן קכ, האם יש חולקים?

לחץ כדי לכווץ...

לכאו' צ"ע לומר שדין זה הוא מצד איסור צעב"ח, אי משום שא"כ גם בשתיה היה קודם לכו"ע, ועוד, למה נוהג דווקא בבהמתו ולא בבהמת הפקר. ועוד, שהותר צעב"ח לצורך האדם, אלא נראה שהוא דין בפני עצמו.

ואשמח אם למישהו יש תשובה/דחיה לטענה שלי דלעיל:
"שהרי כשאדם בוצע למשפחתו (כגון בסעודת שבת), הרי הוא אוכל תחילה, ורק אחר כך נותן לילדים לאכול."

האם יש כאן מישהו שמקפיד לתת לילדים הקטנים לפניו כשהוא בוצע? או לדאוג בהכרח שיאכלו קודם הסעודה?

ויש הרבה טעמים פשוטים וברורים לחלק בזה בין ילדים ובהמה:
בבהמה יש חשש שיימשך וישכח לתת לה, מה שאין כן בילדים שחשובים לו הרבה יותר ולא ישכחם.
ועוד, שהילדים מצויים עמו בבית, משא"כ הבהמה שהיא בחוץ.
ועוד, שהילדים כשירצו לאכול יבכו, ואז מסתמא יתן להם, אבל בהמה אפשר שסובלת בשקט, או שלא ישמענה, או שלא יחוש לה, ולכן הקפידה בזה תורה יותר.
על הבהמה יש לו בעלות ממונית, אבל הילדים אינם "שלו" מבחינה ממונית.

 

[פנחס ע]

ואשמח אם למישהו יש תשובה/דחיה לטענה שלי דלעיל:
"שהרי כשאדם בוצע למשפחתו (כגון בסעודת שבת), הרי הוא אוכל תחילה, ורק אחר כך נותן לילדים לאכול."

לחץ כדי לכווץ...

ייתכן, שבגלל הלכות דרך ארץ שמחוייב לחנכם ויש דין שהבוצע יאכל ראשון וכו' לכן אין נוהגים כן.
וגם שבדרך כלל כמדומני לא רעבים.

 

[יצחק א]

ראיתי היום דבר חידוש בספר שו''ת רבי עקיבה יוסף, או''ח ח''ב סימן קכ, האם יש חולקים?

לחץ כדי לכווץ...

מצאתי חולקים, לענ"ד ממהר"ל ומהר"ם שיק מוכח שסוברים שדין זה דווקא בבהמה.

נתיבות עולם נתיב הצדקה פרק ה

ובפרק הנזקין (גיטין ס"ב, א') אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ע"כ. פי' דבר זה כמו שתמצא בבריאה שהש"י ברא תחלה הבהמה ואחר כך ברא האדם, וכן בסדר הפרנסה ראוי שתהיה השלמת הבהמה קודם השלמת האדם. וכאשר אין עושה כן משנה סדרי בראשית שהיה השלמת הבהמה קודם השלמת האדם ולכך כתיב ונתתי עשב בשדך ואח"כ ואכלת ושבעת. ומה שהיה בריאת הבהמה קודם בריאת האדם, דבר זה מפני כי קודם יוצא לפעל הדבר שאין לו כ"כ מעלה כמו דבר שיש לו מעלה יותר, ובודאי העשב גדולו קודם משגדל עץ פרי, ולכך הבהמה שאין לה מדריגה השכלית היה יוצא אל הפעל קודם האדם. ואין להקשות הרי חמה ולבנה נבראו ג"כ קודם הבהמה וא"כ יהיו הם יותר פחות, זה אינו קשיא כי אין הכוונה רק על אותם שנבראו ביום אחד שהיה בריאת הפחות קודם מאשר יותר במעלה. וענין זה ג"כ בפרנסה כי האדם מתפרנס בפרנסה מיוחדת היא פרנסה אנושית אבל הבהמה מתפרנסת כפי אשר ראוי אל הבהמה, ובודאי יותר קודם הפרנסה שהיא בלתי מיוחדת מן הפרנסה שהיא פרנסה מיוחדת. לכך כתיב ונתתי עשב בשדך ואח"כ ואכלת ושבעת, כי העשב קודם בזמן לדבר שהיא פרנסת האדם, ואם לא יתן לבהמתו פרנסה קודם הרי כאלו היה מחסר לבהמה לפרנסתה שהטיל הש"י על האדם שמזונות הבהמה קודם מן מזונות האדם כמו שאמרנו. ולפיכך אסור לאדם לטעום כלום עד שיתן מזונות לבהמתו, וזה מבואר:

מהר"ם שיק מסכת ברכות דף מ עמוד א

דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב וכו'. [הנה] גוף הדין דצער בעלי חיים דאורייתא, צ"ע מנלן דאסור [אפילו] אם הבהמה מצטערת מצד עצמה שנהיה מחוייבים לסלק הצער ממנה, לא אדע מנלן, שהרי באדם איצטריך קרא על זה וכו'.

ונראה לי דילפינן מהא דאמרינן בברכות פ' כיצד מברכין דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, ומזה נראה [דאסור] אפילו לגרום צער הבהמה, או שהבהמה ממילא מצטערת וצריך ליתן לה מזונות בשעתה כפי מה שהיא מורגלת, דאם לא יתן אית לה צער כיון שהיא כבר מורגלת לעונה זו, מזה נוכל למילף אפילו צער דממילא אסור להניח צער בהמתו. אלא דלפי"ז נ"ל דווקא הבעלים עצמם שהם מחוייבים לזונם, וכיון שהבהמה עושה צרכיו והוא לתועלתו צוה הקדוש ברוך הוא שהבעלים מחויבים ג"כ לשקוד טובתה שלא לבוא לה צער, אף על גב דהבהמה אינה מכוונת לטובת הבעלים, מ"מ כך הוא דרכה של תורה, כיון שבא לאדם טובה על ידה ראוי להכיר טובה לא להיות משלם רעה תחת טובה גם על טובה שבא שלא בכוונה, ולכך אתי שפיר דצבע"ח לענין בהמתו הוא דאורייתא. ולפי"ז נראה דיש לחלק בין הבעלים לאיש אחר, וכיוצא בזה כתב מרן הגאון בעל חת"ס בחיור"ד סימן שי"ח לחלק בין בכור לשאר קדשים, עיין שם.

 

[נדיב לב]

מהר"ם שיק מסכת ברכות דף מ עמוד א

דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב וכו'. [הנה] גוף הדין דצער בעלי חיים דאורייתא, צ"ע מנלן דאסור [אפילו] אם הבהמה מצטערת מצד עצמה שנהיה מחוייבים לסלק הצער ממנה, לא אדע מנלן, שהרי באדם איצטריך קרא על זה וכו'.

ונראה לי דילפינן מהא דאמרינן בברכות פ' כיצד מברכין דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, ומזה נראה [דאסור] אפילו לגרום צער הבהמה, או שהבהמה ממילא מצטערת וצריך ליתן לה מזונות בשעתה כפי מה שהיא מורגלת, דאם לא יתן אית לה צער כיון שהיא כבר מורגלת לעונה זו, מזה נוכל למילף אפילו צער דממילא אסור להניח צער בהמתו. אלא דלפי"ז נ"ל דווקא הבעלים עצמם שהם מחוייבים לזונם, וכיון שהבהמה עושה צרכיו והוא לתועלתו צוה הקדוש ברוך הוא שהבעלים מחויבים ג"כ לשקוד טובתה שלא לבוא לה צער, אף על גב דהבהמה אינה מכוונת לטובת הבעלים, מ"מ כך הוא דרכה של תורה, כיון שבא לאדם טובה על ידה ראוי להכיר טובה לא להיות משלם רעה תחת טובה גם על טובה שבא שלא בכוונה, ולכך אתי שפיר דצבע"ח לענין בהמתו הוא דאורייתא. ולפי"ז נראה דיש לחלק בין הבעלים לאיש אחר, וכיוצא בזה כתב מרן הגאון בעל חת"ס בחיור"ד סימן שי"ח לחלק בין בכור לשאר קדשים, עיין שם.

לחץ כדי לכווץ...

מתוכן דבריו אין ראיה מכריעה שבא לשלול בנוגע לבני ביתו הקטנים, אלא רצונו לחדש בעיקר כדברי רבו, כיצד לנהוג בבהמה של אדם אחר. אבל בבני ביתו פשיטא ואי"צ לפנים שאסור לצערם. וכך גם אפשר ללמוד בדברי המהר"ל, שתוכן דבריו מתייחס לחידוש הגדול של חז"ל להקדים אכילתו לבהמה ובזה טרח ויגע המהר"ל לפרש עפ"י דרכו המיוחדת. (ואגב ד' המהר"ם שיק עולים יפה עם מה שכרך הרמב"ם שהוזכר לעיל, את דין הבהמה עם דין העבד. זה וזה מצד מעלה מוסרית).

 

[יצחק א]

מתוכן דבריו אין ראיה מכריעה שבא לשלול בנוגע לבני ביתו הקטנים, אלא רצונו לחדש בעיקר כדברי רבו, כיצד לנהוג בבהמה של אדם אחר. אבל בבני ביתו פשיטא ואי"צ לפנים שאסור לצערם.

לחץ כדי לכווץ...

אין קשר בין אמירה כללית שאסור לצערם, לבין לחדש ששייך בהם ההלכה שאסור לאכול לפניהם.
בגמרא כתוב בהמה, ולא נזכר אדם בשום פוסק קדמון, אלא שיש רצו לעשות קל וחומר או דימוי מילתא למילתא, ולפי הטעם שמסביר אזל ליה הק"ו.

וכך גם אפשר ללמוד בדברי המהר"ל, שתוכן דבריו מתייחס לחידוש הגדול של חז"ל להקדים אכילתו לבהמה ובזה טרח ויגע המהר"ל לפרש עפ"י דרכו המיוחדת.

לחץ כדי לכווץ...

אכן, אבל ממילא ברור שסבר שלא נאמר עצם הדין הזה בבניו שלא אדם.

(ואגב ד' המהר"ם שיק עולים יפה עם מה שכרך הרמב"ם שהוזכר לעיל, את דין הבהמה עם דין העבד. זה וזה מצד מעלה מוסרית).

לחץ כדי לכווץ...

אכן. לפי דבריו בעבד כן יש טעם לומר כן.

 

[נדיב לב]

אין קשר בין אמירה כללית שאסור לצערם, לבין לחדש ששייך בהם ההלכה שאסור לאכול לפניהם.
בגמרא כתוב בהמה, ולא נזכר אדם בשום פוסק קדמון, אלא שיש רצו לעשות קל וחומר או דימוי מילתא למילתא, ולפי הטעם שמסביר אזל ליה הק"ו.

לחץ כדי לכווץ...

המהר"ם מתייחס לב' דברים א. עיקר הטעם שלא לגרום צער לבהמה ב. הוא דן בבהמה של אדם אחר. ובזה כותב לחדש מכיון ולא שייך כלפיה הכרת הטוב ליתא בצעב"ח. אבל בילדיו הקטנים לעולם י"ל דמתחייב כדי לא לצערם. וכפי שלמדו בפלא יועץ דבין בהמה ובין ילדיו שעיניהם תלויות בו איתא משום צער. ולענ"ד זה פשוט.

אכן, אבל ממילא ברור שסבר שלא נאמר עצם הדין הזה בבניו שלא אדם.

לחץ כדי לכווץ...

המהר"ל טורח להסביר מה שייך דין זה בבהמה (שאין בזה צעב"ח ממש ומ"ש משימוש בבהמה לצרכו ובזה מחדש טעמו). אבל בילדיו, י"ל שמודה כפש"כ האחרונים שלא לצער בניו גם אם טעמו שונה מאשר בהמה.

אכן. לפי דבריו בעבד כן יש טעם לומר כן.

לחץ כדי לכווץ...

ומאידך לטעמו של הרמב"ם יש מקום לחלק בין ילדיו ובין בהמה ועבד כפי שנת'.

 

[אברך מעמיק]

האם יש כאן מישהו שמקפיד לתת לילדים הקטנים לפניו כשהוא בוצע? או לדאוג בהכרח שיאכלו קודם הסעודה?

לחץ כדי לכווץ...

בפשטות אין איסור אכילה קודם בהמה בעצם, אלא זה חיוב עקרוני, שעל האדם לדאוג קודם לקיים את חובותיו הנובעים מאחריותו, ורק אחר כך לגשת אל אכילת עצמו.
ועל כן, אם יאכל האדם לפני שיצא אל בהמתו, זה זלזול באחריות שלו, וביטול חובתו הקודמת לצרכי עצמו, אבל בילדיו, אשר ברגע שהוא אוכל הם אוכלים איתו ביחד, ואחר שפורס לעצמו פורס גם להם, הרי שבזה הוא מקיים את אחריותו כלפיהם.
ובאמת מסתבר שאב שיפרוס לעצמו ויאכל עד שישבע ורק אחר כך יחלק לבניו, הרי זה נוגד את העיקרון של ההלכה, אבל כאשר הוא רק בוצע בשביל הברכה, ומיד מחלק לכולם שכבר יושבים על ידו, והוא ברך בשביל להתיר להם לאכול, זה כלול באחריות הנדרשת מהאדם.
סביר להניח שגם בבהמה החיוב הוא לא שהבהמה תאכל, אלא מספיק שהוא יניח חציר לפניה, וגם אם היא לא אכלה עדיין כבר מותר לו לאכול. וכלשון הפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת, אצל הבהמה תלוי הדבר בנתינה. ואם כן אין לאדם לאכול לפני שהוא דואג שגם לבניו יש מזון לאכול ומונח לפניהם.​