האם מתו כל דור המדבר? (1 צופה)

[מתחילים מחדש]

מבואר כמה פעמים בפסוקי התורה, שכל דור המדבר מתו במדבר, ונשארו רק כלב בן יפונה ויהושע בן נון.
ומאידך גיסא, מבואר בדברי חז"ל, שבשנת הארבעים לא מתו הנשארים מדור המדבר, וזה אחד מן הטעמים לשמחת ט"ו באב.
ולכאורה איך זה עולה בקנה אחד?

 

[חיים ש]

לפי זכרוני מקופיא,
ביום הזה נשלמו האנשים שהיו בגיל 20 עד 60,
ואלו שלא נפטרו - זה כי היו קודם גיל 20 ביטא העגל,
ומ"מ אז היום שהפסיקו בו למות.

 

[חיים ארוכים]

וכעין זה שמחה ביום לג בעומר ואחד הטעמים כי בו פסקו תלמידי ר"ע למות,
ומעולם תמהתי על זה, מה מקום לשמחה על כי פסקו למות משום שכולם מתו
אתמהה

 

[עמך]

מבואר כמה פעמים בפסוקי התורה, שכל דור המדבר מתו במדבר, ונשארו רק כלב בן יפונה ויהושע בן נון.
ומאידך גיסא, מבואר בדברי חז"ל, שבשנת הארבעים לא מתו הנשארים מדור המדבר, וזה אחד מן הטעמים לשמחת ט"ו באב.
ולכאורה איך זה עולה בקנה אחד?

לחץ כדי לכווץ...

שאלה טובה!,
המקור לזה ממדרש איכה "אמר ר' לוי כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא הכל יצאו לחפור חפרין וישנין בהן ובשחרית הכרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים
והיו בודקין אותן ונמצאו ט"ו אלף ופרוטרוט חסרין בכל שנה וכך עשו מ' שנה יום לשנה יום לשנה הרי מ' שנה בשנה אחרונה עשו כן בדקו עצמן ונמצאו שלמים אמרו שמא טעינו בחשבון וכן בי' בו וכן בי"א וכן בי"ב וכן בי"ג ובי"ד עד דאיתמלי סיהרא כיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקדוש ברוך הוא אותה
גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט",
וכן לשון התוס' ב"ב קכא – 'בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראויין למות בשנה אחרונה'.
וראה כאן
מ"מ ברור שאין הדבר מוסכם, למשל רש"י בשלח כותב מופרש 'וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים', גם מלש' הגמ' בתענית שכלו מתי מדבר נראה שהם כן מתו בשנה האחרונה רק שבה הם נגמרו.

וכעין זה שמחה ביום לג בעומר ואחד הטעמים כי בו פסקו תלמידי ר"ע למות,
ומעולם תמהתי על זה, מה מקום לשמחה על כי פסקו למות משום שכולם מתו
אתמהה

לחץ כדי לכווץ...

ידוע לתרץ שהשמחה על האור שצמח גם כשהיה נראה שיש חושך מוחלט, קרי - על נצחיות התורה שלא תשכח עד עולם.
וכן כשפסקו כאן מלמות אחר חטא המרגלים היו ישראל נזופין ולא נתייחד עם משה הדבור בלשון חבה פנים אל פנים, כמו שאומרת הגמ' (תענית ל) "דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, אלי היה הדבור",
השמחה הכי גדולה היא להחזיר לנשמה את החמצן שהוא שתתקרב למאן שממנו נופחה, היא מן העליונים וכל מעדני עולם לא ישביעו אותה אלא רק הדבקות בו יתברך, ולכן שמחים בט"ו באב, כשהגוף מת זה עדיין לא צרה כמו שהנשמה תמות ותישאר רחוקה ומנותקת ממקומה הטבעי, ולכן מיד כשפסקו מלמות אפשר להבין שגם זה שמתו הוא כדי להכין את הקרקע לכפר על עוון המרגלים ומיד לחזור למטרה של כל חיינו שהוא רק הדבקות בו יתברך, שהיא תמיד תישאר. - ראה תוספת במאמר שכתבתי בעניין -
בשניהם יש מקום לעצב גדול, אבל בסוף הכל זמני, ואת העיקר שהוא התורה והקשר אליו יתברך - המה לא הלכו ולא ילכו לשום מקום.

 

[חיים ש]

ייש"כ להרב @חיים ארוכים והרב @עמך !
כתבתי מלכתחילה את שני הדברים,
ועקב כך שלא זכרתי בדיוק - כתבתי רק את הרעיון,
ייש"כ על המקורות!