שבט הגה"ק רבי ישראל אבוחצירה זיע"א - הבבא סאלי (1 צופה)

[אחד יחיד]

ידוע הסיפור עם אותם שבויים מסוריה לפני ארבעים שנה ויותר, שהתירו את הנשים שלהם מעגינות, וכשהגיעה אחת מהנשים אל סידנא בבא סאלי זיע"א אמר לה: גברת בעלך עדיין חי! הרבנים הצעירים שהיו שם לא הבינו מה אומר הרב, הרי הם פסקו לפני רגע שהיא מותרת להנשא. בא שליח ושאל את סידנא בבא סאלי על סמך מה הוא אומר זאת, ומרן קודש הקודשים זיע"א עונה לו: 'אני רואה אותו ממש. הוא חי ונושם, הכל רגיל איתו'. האנשים חשבו שאולי הרב עושה זאת בכוונה כדי להרגיע את הנשים אחרי הטראומה שעברו, אבל סידנא בבא סאלי זיע"א ממשיך לומר להם שהוא רואה אותו ממש באמבטיה…

לימים כשהמדינה עשתה החלפת שבויים, חשבו שכולם יגיעו על אלונקה רח"ל, אבל בסוף מה שקרה שבאו גם חלק חיים, וביניהם היה אותו אחד שאשתו הייתה אצל הסבא קדישא. שאלו אותו היכן היה, וענה להם שהוא היה בווילה, ולקחו את כולם וקשרו כל אחד בחדר אחר, ואני הייתי קשור לברזים שבאמבטיה… ועל זה בבא סאלי זיע"א אמר להם שרואה אותו באמבטיה… ואיך הוא ראה את זה? בזכות שמירת העיניים. אדם ששומר על העיניים יכול לראות הכל. (נכדו רבי משה אבוחצירא שליט"א)

 

[אחד יחיד]

אין הרבה 'ווארטים' מהצדיק ה'באבא סאלי' זצ"ל, והנה אחד מהם: אמרו חז"ל: "השותה מים לצמאו, מברך שהכל נהיה בדברו. ר' טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן".

מסביר ה'באבא סאלי': 'השותה מים'- מי שלומד תורה, שנמשלה למים,

'לצמאו' – והוא מרגיש הא… הא… צימאון אדיר לתורה,

'מברך' – יש לו כוח מיוחד לברך,

'שהכל נהיה בדברו' – וכל מה שיברך – יתקיים!

רבי טרפון אומר עוד יותר מזה – מי שלומד תורה באופן כזה של צימאון, הרי הוא יכול להחיות מתים! – 'בורא נפשות רבות וחסרונן'— כך השיב ה'באבא סאלי' ליהודי, ששאל אותו על ברכותיו המתקיימות. (מרווה לצמא)

 

[אחד יחיד]

בחדר ההמתנה של הרה"ק הבבא סאלי זיע"א ישבו רבים שהמתינו להיכנס אל הקודש פנימה לבקש, להתעודד, ולמצוא פורקן ונחמה לכאביהם. איש איש ויגונו. איש איש ומועקתו. בין היושבים קשה היה שלא להבחין באם שישבה לצד בנה וניכר במבט עיניהם כי חרדה נסוכה עליהם. למרות החזיון הנפוץ בלטו שני הממתינים הללו, בעיקר בנה של האשה. על פי מראהו החיצוני הרי אינו בן תורה. שערו מגודל, לבושו צעקני, וחזותו אומרת יהירות. עם כל זה, מבעד למסוה הביטחון העצמי, בלט הנער בחוסר מנוחתו ובסערה המתחוללת לבטח בנפשו פנימה.

האם והבן החליפו מעת לעת משפטים חרישיים, כאשר הבן נראה כאילו מבקש מאמו להניחו לנפשו ואילו האם מתחננת כי ייכנס עמה לחדרו של הצדיק הקדוש. בעודם משוחחים הודיע השמש כי הגיעה שעתם להיכנס לחדרו של הרב. הנער, רועד כולו ומפוחד, נכנס בהיסוס כבד פנימה. מול מראה דמותו של הצדיק כשלו רגליו ואף ידיה המרגיעות של אמו לא שיככו את פחדו. רק לאחר שהצדיק הביט בו במבט רחימאי וביקשו לשבת, נרגע קמעה והקשיב ביחד עם אמו לדברי השמש שקרא בקול את בקשתם: אמו של הנער מבקשת כי הצדיק ישלים את חסרונו על ידי דברי חיזוק במצוות כיבוד אב ואם לבל יוסיף להכשל בה.

הצדיק שמע את הבקשה ועיניו נעצבו. דוק של דמעה נראה על פניו. בקול חרישי, כביכול משיח הוא לעצמו, אמר: לו היתה לי אמא הרי הייתי נושאה על שכמי ורוקד עמה משמחה… הנער שמע זאת ובשרו נעשה חידודין חידודין. לאחר רגע קט הליט ראשו בין כפות ידיו ופרץ בבכי מר, תוך שהוא פונה לאמו בבקשת סליחה על הפגיעות שפגע בה.

לאחר שנרגע קמעה קראו הצדיק לשבת על ידו וסיפר לו את הסיפור הבא: בצעירותם, הוא שימש יחד עם אחיו הקדוש רבי דוד הי״ד את אביהם הקדוש רבי מסעוד זיע"א. באחד המקרים, כאשר אביהם התאונן על כאביו פנה אחיו של הצדיק אל אביהם ושאלו: מדוע, אבא, הנך כה מתאונן? בדבריו נשמעה נימה קלה של טרוניה לאביהם הקדוש. או אז פנה אביהם לרבי דוד ואמר לו: עד לרגע זה היה לי יהלום. בן קדוש כמוך. עתה איבדתי את היהלום!

מששמע זאת רבי דוד נחרד ונבהל. כעונש, גזר על עצמו לעזוב את בית אביו למשך שנה שלימה. בכל אותה העת לא דיבר עם איש ולא בא בקהל ונהג כמו היה בחרם. כל שעותיו הקדיש לתפילה וללימוד. כתום השנה שם פעמיו לעבר בית מושל העיר. אותו מושל קיים יחסי ידידות עם רבי מסעוד זיע"א. כאשר נכנס רבי דוד לבית המושל, רץ לקראתו המושל בהתרגשות רבה. הוא ידע כי במשך שנה שלימה לא בא במגע עם הבריות ועל כן נתרגש על אשר הוא הראשון לשוחח עם רבי דוד. ׳שב נא עימדי ונערוך סעודה מפוארת לכבודך, כבנו של הצדיק הקדוש, ביקשו המושל׳.

רבי דוד סירב לבקשתו של המושל. לא אוכל לאכול עמך עד אשר תסור לבית אבי ותבקשו בשמי לסלוח לחטאתי. שמע זאת המושל ורץ לבית הצדיק רבי מסעוד. סיפר לו את אשר ביקש בנו רבי דוד. אביו האזין לדברי המושל ולאחר שסיים את דבריו אמר לו: ׳אכן ידעתי את חן ערכו של בני הקדוש. יהלום אמיתי הוא. יהלום זוהר שערכו לא סולא בפז. אמור לו כי כבר נמחה עוונו׳. שב המושל לביתו וסיפר לרבי דוד שהמתין בחרדה, את דברי אביו. כאשר שמע זאת מיהר לבית אביו ומפתח הבית זחל על ברכיו עד הגיעו אל אביו. כאשר הגיע לידו הוציא סכין מחלוקו ובעיניים דומעות תוך שהוא ממרר בבכי, אמר לו: ׳הא לך אבא הסכין, מוכן אני לילך לשחיטה אם זהו רצונו׳. אביו חיבקו בזרועותיו ונישקו, כאשר כל הנאספים מזדעזעים ממה שראו עיניהם.

הנער שמע את סיפורו של הצדיק וסערת רוחו כבשה את לב אמו ומשרתו של הצדיק. דברי הצדיק חדרו אל ליבו והוא החל ממרר בבכי. הצדיק החל מרעיף עליו דברי נחמה ועידוד. אם תבטיח לשנות את דרכיך אברכך בכל מילי דמיטב, אמר הצדיק לנער, והוסיף: עליך להיות מאושר כל עוד יכול אתה לקיים מצות כיבוד אב ואם בשלימות. מאז נתהפך לגמרי אותו נער אשר כל רואיו שיבחוהו וציינו כי אשרי יולדתו.

(ספיר ויהלום יתרו פ"א – להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

מיום עמדו על דעתו דבק בבוראו בכל עוז, ולא הסיח את מוחו כלל מדבקות הבורא. עד כדי כך שדרגותיו העילאיות הגיעו לשיאים בלתי נודעים. כל מי שראה את האדמו"ר זצ"ל ה'באבא סאלי' או עמד בקירבתו, נוכח בעליל בדבקות לוהטת; הפרישות; הטהרה שאפפו אותו, ללא הפסק ולו-לרגע.

המונים המונים שצבאו על דלתות האדמו"ר ה'באבא סאלי', כמו גם האדמו"ר זצ"ל ביקורים של אנשים מורמי-עם בחדרו פנימה הכל נמו ואמרו: איש אלוקים שמסוגל לעלות אל הר ה', תוך התפשטות מוחלטת מן החומר. ובאחת, משתלשל ויורד להקשיב לדרים בתחתונים. מחד – סביבתו כה נעימה ונלבבת, ממיסה מצוקות מעל נפשות. ויחד עם זאת רם ונישא הוא, כמוס וחתום בינו לאלוקיו.

שם שמים שגור על פיו תמיד, נפשו שמימית בכל עת. תמיד עסוק בגבהות, תמיד נשמתו גואה על גדותיה. דומה כי אין חציצה בינו לבין רבונו, כך חשו המסובבים במחיצתו.

לא סבל בליבו שום דבר המסלק את אלוקות ומציאות הבורא. התרחק כליל מדברים המטילים ריח וסילוק הקדושה והאמונה. (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

עובדה פלאית אירע עמו המעידה על דבקותו הגדולה – מסופר בספר "מאור ישראל" – היה זה כאשר יום אחד נסע לירושלים והתארח אצל אחד מבני משפחתו. מאוחר בלילה כאשר כל בני הבית נמו את שנתם, שמע בעל הבית קולו בבית שנמשכו זמן רב, היה זה כבר לאחר חצות, אך הוא לא התייחס אליהם. היה זה האדמור ה'באבא סאלי' שחפש דבר מה בכל פינות חדרו אך לא מצא. מחדרו עבר לחדרים אחרים עד שהגיע גם למטבח, שם הסיט כלים וחפצים שונים, עד שמצא כלי שהיה עליו כעין דמות שתי וערב, בעזרת המשמש ניתץ האדמו"ר את הכלי, ורק אח"כ חזר לחדרו, ועלה על מיטתו למנוחה קצרה, לפני עלות השחר.

בבוקר לאחר התפלה שאל האדמו"ר בחומרה את בעל הבית, האם לא שמעתם שום דבר בלילה? וסיפר לו האדמו"ר שלא מצאה נפשו מנוחה כשרצה לעלות על מיטתו, ולכן החליט לחפש בדירה שמא יש בדירה איזה דבר פסו עד שמצא את הכלי שהיה בו שתי וערב ושברו ורק לאחר מכן עלה על יצועו.
(הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

איילת אהבים ויעלת-חן ניתנה לנו עלי הר סיני; כל חפציה לא ישוו בה; האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירה ה"באבא סאלי" זי"ע, מני-אז יום עמדו על דעתו, נטלו את התורה, חבקוהו וממנה לא זע ואף לא לרגע קל. אהב וחמד אליה, ויקדה בו כאש גחלת ולוהטת.

אל התורה היה דבוק בה בכל ימיו. עלז לבבו בעת שעסק בחוקי אורייתא, וכך עד לימי זקנותו במשך עשרות רבות בשנים היה עמל בתורה על כל חלקיה בשקידה עצומה ובדבקות נוראה מדי יום, ואף פעם אי אפשר היה להפסיקו מלימודו במשך שעות ארוכות, עד לזמן הקבוע בו הסכים לקבל קהל לברכם ולחזור ללימודו.

כה הייתה אהבתו לעסק התורה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב למשוש חייו ונשמתו הלא היא עסק התורה. כל מיודעיו ומכיריו, כל מי שזכה לעמוד בארבע אמותיו, ידע והתוודע לאור התורה ואִשה שיקדה בקרבו בשלהבת-יה. הציר המרכזי באישיותו העילאית היה גודל דבקותו באש התורה.

היו תקופות שהיה מסתגר במשך חודשים, תוך שהודיע באמצעות משמשו שהוא נעדר מן הבית, ובעלית גג קטנה שקע בלימוד מיוחד, עד שגמר את מה שקיבל עליו וחזר לשיגרת לימודו בבית. בספרייתו בארץ ואף במרוקו אפשר היה למצוא כתבים מצויים ונדירים על כל חלקי התורה. בלימוד הנגלה היה בקי גדול בש"ס ופוסקים, ושלט בראשונים ובאחרונים, עד אחרוני דורנו כמרנא החזו"א, וספרי מרן החפץ חיים והבן איש חי.

כדברים הללו, אף בחלקי תורת בנסתר, ובכל נושא אותו למד, השתדל להגיע לעומקם של דברים ביגיעה עצומה עד שהתלבן הענין ואפשר היה לעבור לנושא הבא. לימודו היה מתוך התעלמות גמורה מהסביבה, עד כי שום כח בעולם לא היה יכול לעצור בעדו ולנתקו מהספר, כאילו הוא שרוי בעולם אחר לגמרי, כך עבד את בוראו עד לימיו האחרונים כאשר כוחותיו כבר לא עמדו לו כמימים ימימה, אז ביקש את עזרת הסובבים להקריא לפניו, משנה, גמרא זוה"ק וכדומה. מפליא הדבר שגם אז ידע להעיר על כל טעות של הקורה שבמקרה טעה, במיוחד כאשר קראו לפניו אוה"ח הק', זוהר וכו'.

אף בין בתרי שיחותיו והדרכותיו היוקדות אש נדברו ונסובו על החובה, הזכות והצטרכות בלימוד התורה; עסק התורה; עיון התורה; שינון התורה; אהבת התורה. כך אין-ספור שיחות גילה והשמיע לסובביו. כאשר הצד השווה שבכולן דרישות ותביעות מרוממות שדרש מעצמו ועורר בכך את שומעיהן לפסגות נישאות במעלת הדבקות בתורה וחיוב הלימוד בה בתמידות.

אך עם כל זאת, נסתר היה. מנסה להסתיר את כל חכמת תורתו מאין רואים. הנהגה מיוחדת הקפיד על כך האדמו"ר הבבא סאלי כי השתדל שלא למסור שיעורים ברבים. היה נזהר לא להגיד דברי תורה ולא להגיד בפני הרבים חידושים. גדולתו בתורה הייתה נסתרת. לימים, סיפר גיסו, רבי ניסים אמסלם שאפילו בראש השנה ויום כיפור, כשהיה צריך להגיד דרשה לפני תקיעת שופר, היה רק פותח ספר וקורא מתוכו. לא היה מבליט את ידיעותיו ולא היה מבליט את בקיאותו. אבל הידיעות שלו היו באמת גדולות ועצומות. (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"ח רבי אליעזר דוד פרידמן [מובא אף ב"מפי ספרים וסופרים"]: שמעתי מאדם נאמן שהלך ברחוב בבני-ברק והנה רואה אדם שסר מדרך ה' פוגש את חבירו שלבש כיפה, ושואל אותו בלעג "נהיית דתי?", השיב לו הלה בא ואספר לך נסים ונפלאות שחזיתי בעיני אצל הגאון הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זי"ע המכונה ה'בבא סאלי' ואז תבין גם אתה מדוע נתעוררתי בתשובה, וידידי הנ"ל הצטרף לשמוע שיחתם, וזה תורף שיחתו: היה לי ידיד נעורים שחלה במחלת השיתוק ר"ל, וחלק גדול מגופו לא היה מתפקד כלל, והלך לבקש בעצת כל הרופאים, בזבז הרבה זמן וכסף, והכל לשוא, וכך עמד על סף היאוש מלחזור להיות אדם בריא ושלם. יום אחד הציע לו אחד מאוהביו שהיות וה'בבא סאלי' פועל נפלאות וישועות, לכן אולי כדאי וראוי לנסוע אליו ולבקש את ברכתו. החולה שלא היה לו מה להפסיד החליט לנסוע למעונו של ה'בבא סאלי' וביקש מאחד מבני משפחתו שיסיעו ברכבו לשם, כששמע בן המשפחה את בקשתו התחיל לצחוק וללעוג עליו, על מה שהוא רוצה ללכת לצדיקים החרדים, ולכן הגיע אלי החולה שאסיע אותו, ובגלל שחמלתי עליו החלטתי למלאות בקשתו ולקחתי אותו אל ה'בבא סאלי', כשנכנסנו אל הקודש ושטח חבירי את בקשתו, שאל אותו ה'בבא סאלי' "ומה עם שמירת שבת, הנחת תפילין וטהרת המשפחה? האם מוכן אתה לקבל על עצמך דברים אלו?", מששמע החולה את הדברים השיב בחיוב, שאם יתרפא יקבל על עצמו אלו הדברים ועקרי הדת, צוה לו ה'בבא סאלי' "אם כך, תקום!", ואז נתחולל הפלא שהתחיל הלה לחזור לאט לאיתנו, ויהי בחזרתי אל הרכב לנסוע חזרה אל ביתינו, אמר לי חבירי החולה לשעבר, שברצונו לנהוג ברכב! כי אז כבר נתרפא כליל. ובזה סיים היהודי לומר לחבירו החילוני "אם אדם רואה נפלאות אלו, האם יוכל שלא לחזור בתשובה?!…"

כך היה מקרב – בכוחותיו העילאיים – נשמות נידחות ועשוקות לקרבן לאבינו שבשמים. אפילו אנשים שרחוקים מחיי תורה, או כאלו שאינם מדקדקים קלה כבחמורה, ראו לנכון להקשר עם הצדיק, ובזכות זיכרון אחד אותם הם נושאים משנים עברו. ה'בבא סאלי' ידע מה לומר לכל יהודי, ובדיבורו היה מעורר את אותו ניצוץ פנימי המבקש להתגלות. כמה פעמים כשבאו אליו אנשים עם בעיות כאלו ואחרות, ה'בבא סאלי' היה משיב: "אני בשמחה רבה רוצה לברך אותך, אבל השבת הקדושה אינה נותנת לי, אתה מוכן לשמור אותה? מה עם השבת?" כל אחד כשהיה בא לבקש ממנו ברכה, היה נדרש מצידו גם לחיזוק בעבודתו הרוחנית האישית ובזה היה תולה האדמו"ר ה'בבא סאלי' זצ"ל את הישועה. (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

תפלה! האפשרות הניתנת ללב גדוש לקלס את בוראו! אצל האדמו"ר ה'באבא סאלי' הלב הבוער באש קודש סוחף בהתלהבותו את הגוף כולו בחינת "כל עצמותי תאמרנה", העומדים סביבו לא יכלו לנחש כלל מה מתרחש בלבו פנימה! למרות זאת, רבות פעמים, לבו המלא על גדותיו התרפק וסחף בהתלהבות את גופו עד כי כולו מזדעזע ורוגש, כי זוהי תפילה אמיתית!

בשובו של אביו כ"ק אדמו"ר רבי מסעוד אבוחצירא זצוק"ל מאחד ממסעותיו, הביא עמו סידור חדש ויקר ערך, שמלבד סידורו הנאה נדפסו בו כוונות ורמזים רבים. בנו, 'בבא סאלי', שהיה אז כבן תשע שנים, הציץ בסידור ומשזה מצא חן בעיניו ביקש מאביו, שיתיר לו להתפלל בו. השיב לו אביו רבי מסעוד: "דע לך בני, כי בעת שאני מתפלל בסידור, אינני מוציא את עיני ממנו ואת כל התפילה אני קורא בו מראשיתה ועד סופה. מקפיד אני, שלא להחסיר אות אחת ולא לדלג תיבה שלא אקרא מתוך הסידור. חושש אני שלא תתפלל בסידור כדרך שאני מתפלל בו, ואז הסידור יתבע אותי לדין, על שהוצאתיו מרשותי ומסרתיו לידי מי שאינו נוהג בו בכל מנהגי התפילה שלי".

משהעתיר הילד בהפצרותיו ונתן את הבטחתו, כי לא יעתיק את עיניו מן הסידור במשך כל התפילה, אזי לא רק שהרשה לו אביו להתפלל בו, אלא שעמד והעניק לו אותו במתנה גמורה.

באותו סידור התפלל 'בבא סאלי' עד אחרית ימיו, תוך הקפדה יתירה לעמוד באותה הבטחה שבהסתלקותו מלאו לה שמונים וחמש שנים. מקורביו של האדמו"ר ה'בבא סאלי' העידו לימים, כי לעתים הבחינו בו שהיה חוזר על חלקים מסוימים מן התפילה, כשהוא מתנצל ומסביר, שהוא חושש שמא בטעות דילג על אות אחת שלא אמר אותה מתוך הסידור. (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

דמות פלאית זו, הבהיקה בשלל-אורות וזוהרים באין דומה לה. אורות מאורות שונים זרחו מאישיותו רבת-האנפין: אם הדרך של הארת-האמונה בלב העם על ידי מופתים גלויים; פתוחה היתה דלתו של האדמו"ר ה'באבא סאלי' בפני חסידים, בני-עליה, מבקשי ה' ו'עמך', אשר נהרו ובאו מכל קצה ופינה, להתחמם כנגד אורו, להתבשם מאור קדושתו, להתברך מפי קדשו.

בד בבד עם עבודתו ופרישותו המופלגת, נחלץ בכל כוחו לעזור ליהודים ולחלצם מן המיצר. לא היה כנגד עיניו מלבד מלהחיש מזור וישועה ליהודים. בספר "אביר יעקב" מובא את מה ששח לספר כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא שליט"א, אודות מקרה שבאו להזכיר לפני זקנו האדמו"ר זצ"ל אשה המקשה לילד. האדמו"ר ביקש מיד את באי ביתו שיכינו את המקוה, היות ורוצה לפעול ישועה עבורה. משנכנסה הרבנית להניאו מכך בהזכירה לו שכל היום הוא לא חש בטוב, נזף בה "וכי תתערבו לי בעבודת ה'?!… אשה יהודיה שרויה בסכנת נפשות ואתם תחשבו עבורי חשבונות?!"… התארכה השעה והאדמו"ר אינו זז מבור המקווה. גם כשהפצירו בו לעלות הוא אינו מוכן לשמוע.

לאחר שעה קלה נשמעה ברכת "מזל טוב" מבעד לאפרכסת, האב הנרגש ביקש להודיע להאדמו"ר זצ"ל על הולדת בנו בשעה טובה, רק אז יצא מהמקווה, בשובו הביתה התבטא בפני משמשו: "גם אם היה לוקח שעתיים ושלוש, לא הייתי יוצא מהמקווה.. הייתי מוסר נפשי כדי להצילה מסכנת נפשות". (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

איש האלוקים היה האדמו"ר ה'באבא סאלי' זצ"ל, מעפיל הוא לשמי-שמים כנאמר: ויהי שם עם ה' לחם לא אכל ומים לא שתה. מתבדל הוא לגמרי מן החומר, ומתרחק ממנו כליל.

מאז ועד תקופתו האחרונה של האדמו"ר זצ"ל: חציו ולמעלה אלוקים. יושב ומסגף, מתענה בתעניות דיבור ובתעניות אכילה, מתנזר מן הגשם, ומתדבק אל הרוח. לצד הרחבות שהורגשה בפי כל אותן סעודות שערך רבנו, בל תתואר. אולם, האדמו"ר זצ"ל עצמו לא אכל כי אם כדי טעימה בעלמא מן המוגש בסעודה. אף המדקדקים לעקוב אחר התמונות שנותרו מן הסעודות, יבחינו בכולן, שצלחתו של האדמו"ר זצ"ל מלאה וצלחותיהם של המסובים ריקות… כי זו היתה דרכו בהנהגת הרחבות שהיתה עמו כל הימים – לכסות ולהטמין להעלים ולהסתיר את הצטנעותו וסיגופיו הרבים.

המבקרים הרבים שהבית תמיד המה מהם, לא העלו על דעתם, שבשעה שהצדיק מגיש להם מגדנות ומפציר בהם שיטעמו משהו, לא הכניס לפיו דבר מאכל ומשתה מזה ימים אחדים. הררי מזון שנערמו על שולחנו, לא השפיעו עליו בכי הוא זה ולא הפריעוהו מדבקותו בבוראו.

אף בימים שלא ערך סעודות והוגשו לו ארוחותיו על ידי משמשיו ובני ביתו, היה דוחה את הצלחת מעל פניו בתואנות שונות. לפעמים היה אומר שהוא מבקש לנוח מעט טרם האוכל, ולאחר מכן היה אומר ש"האוכל קר, ובכלל, איני רעב"… והיו מקרים שהיה אומר שהוא יאכל בשעה מאוחרת ובינתיים יגישו לו צנון או מלפפון. ובשעה מאוחרת, כשהביאו לפניו את האוכל, היה מביט בתמיהה ושואל: "מה, עכשיו אתם מגישים לי אוכל משביע… לפני השינה אין זה בריא לאכול דברים כאלו"…

בשר, גם אם הוגש אל השלחן, לא הובא לפיו, וגם בשבתות וימים טובים היו מכינים את מזונו בסירים נפרדים. לא הרבה נתנו לבם לעובדה זו שהוא אינו טועם מהבשר, יען כי היטב להסתיר את מיעוט המזון שלו. רק בני המשפחה, האמונים על הכנת סעודותיו, הם שידעו על מנהגו זה. (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

מתאר היה אחד מנכדיו הצדיקים, כיצד בכל פעם שהיה נוטל ידיו לסעודה, היתה מתעוררת שאלה הלכתית לגבי חיוב ברכת המזון, שכן לרוב לא אכל כשיעור שביעה. כיו"ב, מרוב שלא הורגל באכילה והתנזר הימנה, היה עליו להשכים ולאכל סעודת שבת בשעת בוקר מוקדמת, כדי שיוכל לטעום כזית בטרם ינטו צללי ערב לכבוד סעודה שלישית… (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

אירע ובאחד הבקרים מצא האדמו"ר זצ"ל את הדלת הכניסה של ביתו נעולה והמפתח איננו. האדמו"ר זצ"ל החל לחפש את המפתח, עד שהבין שכנראה הרבנית החביאה במתכוין את המפתח כדי למנוע את יציאתו. באותו שבוע היו קרבות כבדים סביבות הנהר, ומי הנהר הוצפו בשברי כלים חדים ושברי זכוכית באופן שהרחצה בנהר היתה בבחינת סכנה. הרבנית ידעה שהאדמו"ר זצ"ל לא יוותר על טבילת הבוקר שלו, החליטה למונעה מכך על מנת לשמור על בריאותו.

"כאשר הרבנית אישרה שהמפתח ברשותה החל האדמו"ר זצ"ל במסע שכנוע ארוך, שיסביר לרבנית מדוע יציאתו אל הטבילה הכרחית, האדמו"ר זצ"ל הסביר לה שהסכנה שיפגע תוך כדי טבילה משברי כלים וכדו', אמנם קיימת, אך היא בחזקת ספק, ומאידך אם לא יטבול, הרי וודאי הפסיד מדריגה של טהרה באותו יום, וחבל על ההפסד וודאי. למרות שהרבנית חששה לשלומו, אך כח השכנוע של האדמו"ר זצ"ל גברו לבסוף, והוא קיבל את המפתח והלך לטבול.

"לאחר שעה קלה חזר הביתה להתכונן לתפלה, וגופו הטהור היה חבול במספר מקומות עד זוב דם, אך רוחו היתה מרוממת ואף הודה לה' על שזכה גם הבוקר לטבול ולהיטהר לבוראו. (הרה"ג ר' שמואל צבי גנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

בספר 'ברכי נפשי' (להגר"י זילברשטיין שליט"א, עמ' פ"ח- פ"ט) מובא סיפור נפלא שסיפר הגאון ר' מסעוד בן שמעון שליט"א:

פעם אחת שהיתי בחדרו של הגה"ק ה'בבא סאלי' זי"ע בנתיבות בעת שערך סעודת ראש חודש, ורק אנשים אחדים הורשו להיכנס לחדרו בעת הסעודה. אחד הנוכחים היה יהודי שבביתו נמצאות שבע בנות שהגיעו לפרקן וכולן המתינו לזיווגן.

באמצע הסעודה קם לפתע אותו יהודי על רגליו והתחיל לגולל באזני הרב – תוך כדי שהוא בוכה בכיות נוראות – את צרותיו האיומות, על שבע בנותיו שאין לו פרוטה לפורטה ואינו יודע איך להשיאן, וכמו"כ סבלו הוא ואשתו ממחלות שונות רח"ל, והבכיות הגיעו עד לב השמים.

מספר ר' מסעוד, שלנוכחים היה ניכר שצערו של היהודי חדר ללב אביהם של ישראל, ה'בבא סאלי' זצ"ל. הצדיק ישב מהורהר כמה דקות, כשלפתע נפתחה הדלת, וחתנו של הרב, הרה"ג ר' יהודה יהודיוף זצ"ל נכנס לחדר.

כשהבחין ה'בבא סאלי' בחתנו, התחיל לצעוק עליו בשאגות נוראות: "מדוע נכנסת? מי התיר לך לבוא כאן?"…

פני החתן חוורו כסיד, והוא לא מצא מילים לפייס את חותנו. כמו"כ חוורו פני המסובים, ובפרט שהאהבה בין החתן לחותנו ה'בבא סאלי' היתה ידועה לכל, ולא הבינו מה קרה כעת שהוא צועק כ"כ על חתנו.

וה'בבא סאלי' ממשיך לצעוק עליו ואומר לו: "אמור אחריי את המילים האלה – 'חתן הוא כמו בן, ובן יכול להיכנס אל אביו בכל עת שירצה!'"…

חתן הרב לא היה מסוגל להוציא שום מילה מפיו מרוב ההלם שהיה נתון בו, אך חותנו הרב דחק בו והכריח אותו להוציא מפיו את המילים האלה בדיוק. ואכן, לאחר מאמצים רבים הצליח חתן הרב להוציא את המילים האלו מפיו.

והנה, לאחר ששמע ה'בבא סאלי' את המילים האלו יוצאות מפי חתנו, נעמד ליד הקיר ופרץ בבכי מר ואמר "רבש"ע! אתה שומע, אבא שבשמים, מה שחתני אומר? – בן יכול להיכנס אל אביו בכל עת שירצה! אז עכשיו אני רוצה להיכנס אליך, ולבקש ממך שתעזור ליהודי שנמצא כאן אתנו וזקוק לישועות גדולות".

שעה ארוכה עמד ה'בבא סאלי' והתפלל על היהודי, ולאחר זמן ניגש אליו ואמר לו: "התפללתי ונעניתי"…

(נעם שיח, פרשת יתרו)

 

[אחד יחיד]

כאשר כיהן הרה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, ה'בבא סאלי', כרבה של בודניב שבמרוקו, נסע פעם לכפרים סביב כדי לעמוד על משמר הדת והמצוות. ניצלו אז המשכילים את היעדרו, שכרו מבנה מפואר והחלו ברישום תלמידים לבית ספר ברוח ההשכלה הכפרנית.

כששב ה'בבא סאלי' ממסעו היו הלימודים בעיצומם. הוא כינס את הקהל ודרש במפגיע להוציא את הילדים מביה"ס המעבירם על דתם. אולם הללו לא החרישו, מנהל ביה"ס עבר מבית לבית ופיתה את ההורים בחלקת לשון ובמתת יד להשאיר את הבנים בבית ספרו.

נענה הבבא סאלי ואמר: "אב שלא יוציא את בניו מביה"ס החילוני, רע ומר יהיה גורלו של אותו בן". למחרת היום נסגר ביה"ס באין תלמידים. אך השטן לא אמר נואש, המשכילים החליטו לכפות את ארסם דרך משרד החינוך המרוקאי, ולחוקק חוק שיחייב את היהודים לשלוח את בניהם לחינוך הכללי.

הבבא סאלי החליט ללחום בחוק. שר המשטרה הכירו אישית, הוא היה בנו של הפחה בעיר בודניב, שהערצתו לבבא סאלי היתה כה רבה, עד שביקשו שיתיר לבנו הקטן להתרועע עם בני ביתו של הרב. עתה גדל אותו בן ועלה בסולם התפקידים עד שהיה לשר המשטרה.

נסע הבבא סאלי לעיר המלוכה רבאט וביקש להיוועד עם הבן שגדל. כשהגיע התברר לו שהוא שוהה עתה עם חבריו השרים בישיבת ממשלה. ביקש הבבא סאלי להודיעו שהוא ממתין לו, ולהפתעת הכל קטע השר את השתתפותו בישיבה ויצא אל הרב. "מדוע בא כבוד הרב לבקרני" – שאל ביראת כבוד.

"עם ישראל ותורתו נתונים בידיך", אמר לו הבבא סאלי בהתרגשות עצומה.

"איני מבין", השיב השר.

"עומדים לחוקק חוק המיועד להרעיל את ליבות ילדי ישראל, להלעיטם בלימודי כפירה ואפיקורסות" – הסביר הרב בהתרגשות.

שמע השר על החוק המוצע, אך עניין זה לא היה בתחום סמכותו. "אני שר המשטרה" – הזכיר לאורחו – "ולא שר החינוך".

"לא" – השיב הבבא סאלי. "דע לך, כי מרגע זה ואילך אינך שר המשטרה, אלא שר החינוך".

"הכיצד?" – תמה השר.

"זה עתה החליטה הממשלה בהיעדרך למנותך כשר החינוך" – הודיעו הרב.

"אם כנים דבריך רבי, מבטיח אני לך חגיגית כי החוק לא יתקבל" – ענה השר המופתע. הוא שב לישיבת הממשלה, שם התקבל בתרועות ובברכות ובישרוהו כי זה עתה נבחר פה אחד לכהונת שר החינוך!

הדבר הראשון שעשה בכהונתו החדשה היה ביטול הצעת החוק, לחייב את ילדי ישראל בלימודי כפירה, ולאפשר להם להמשיך בחינוכם המקורי ברוח מורשת הדורות.

(גיליון 'שבת אורה' חיי שרה תשע"ח מתוך הספר 'סידנא בבא סאלי')

 

[אחד יחיד]

מסופר, על הרה"ק הבאבא סאלי זי"ע כשעלה בדרכו לארץ ישראל הפליג באוניה, התחוללה סערה עזה. היה זה בערב שבת קודש, והבאבא סאלי היה אז באמצע קבלת שבת, וברוב דביקותו בשבת ובקדושתה לא חש בתנודות האוניה המטלטלת בין הגלים הסוערים. רבינו היה נתון בשרעפיו, שרוי בעולמות עילאיים, אבל משמשו, חש היטב בטלטלת האוניה. בהחבא יצא מתאו ועלה לסיפון לחזות בגלי הענק המתנשאים לגובה בל יאומן, ומשתברים בקול רעש גדול בענני קצף בוהק. לפתע צדה עינו תכונה קדחתנית. הוא ראה את רב החובל מנחה את צוות המלחים בהכנת סירות ההצלה, והנוסעים המבוהלים חוגרים את חגורת ההצלה ונכנסים לסירות.

רב החובל הבחין במשמש, וצעק לעברו, כשקולו מתנשא מעל לרוחות השורקות ומשברי הגלים: "מהר, לך קרא לרבך, שיבוא מהרה. האוניה עומדת לטבוע, אנו עומדים לנטוש אותה בכל רגע!"

מיהר המשרת וחפז לתאו, כשהוא כושל עם תנודות האוניה. הגיע לתאו ומצא את רבינו בסיום התפילה. הודיעו בהתרגשות על הסכנה המרחפת. סיפר שהאוניה עומדת לטבוע, ונוסעיה נכנסו כבר לסירות ההצלה. ימהר הרב ויעלה עימו – רב החובל הזהיר שהזמן קצר, והסירות עלולות להפליג!…

אך רבינו נשאר שליו ובוטח, זיו פניו הקורן מקדושת השבת לא הועם, כל בהילות לא נשמעה בקולו כאשר שאל: "ההכנת את השולחן לסעודת השבת?" "כן", אמר המשמש והביט אל השולחן. הכל היה מוכן עליו, אבל בתנודות האוניה נפלו כל המאכלים והתגבבו בפינת התא…

"אם כן", אמר רבינו, הגש לי את היין ואת הכוס לקידוש. נקדש, וירחם ה'"! מבולבל ונבוך הושיט המשמש את כוס הקידוש, ומזג את היין ביד רועדת מפחד ומתנודות הספינה. רבינו החל לקדש, במתינות ובכוונה רבה, כמונה מעות, וכל מילה נראתה בעיני המשרת כנצח. שתה רבינו מכוס הקידוש, מסרה למשרת, ואמר: "עלה אל הסיפון, ושפוך את שארית היין שבכוס לתוך הים"!…

העיד המשמש: בו ברגע שהיין שבכוס נשפך לים – צללו אוזני מקול הדממה. הרוח שקטה לפתע, הגלים נחו מזעפם. הים שקט, נרגע, היה חלק כראי. האוניה התייצבה ושייטה כאילו היתה באגם. רב החובל, שעמד ליד סירות ההצלה, הבחין בנעשה. הוא רץ לעבר המשרת, תפס בזרועו, ותבע לדעת: "מה עשית לים, ששקט בין רגע מזעפו?" "לא כלום", אמר משה הקטן, תמה לא פחות, לא עשיתי כלום. רק ביצעתי את פקודת הרב!" "בא ונלך אל רבך", אמר לו רב החובל.

ירדו שניהם לתאו של רבינו. נכנס רב החובל בפחד ובמורא, הסיר את כובעו ביראת כבוד, קד לפני הרב ואמר: "איש קדוש וצדיק, נוסעי האוניה חבים לך את חייהם, בזכותך ניצלה האוניה וכל נוסעיה!" ענה רבינו ברוב ענוותנותו: טעית! בורא העולם הוא שהצילנו, ולו חבים אנו את חיינו, עלינו להודות לו על חסדו הגדול, ועל הנס שגמל עימנו"! הרי מה שעשיתי – המשיך הרב ואמר: הוא בסך הכל, לקחתי את אותו מעט יין שנשאר מהקידוש שבו אנו אומרים: "וינח ביום השביעי" ואת זה הוריתי לשפוך לים כדי שהים ידע ששבת היום והוא צריך לנוח!… עד כאן הסיפור המופלא!…

ומכאן אנו צריכים ללמוד, שאם זו סגולתם של שיירי מצוה, עד כמה היא סגולתה של המצוה עצמה! אלו הארבעה מינים שציונו הבורא לקחתם ולנענעם בחג הסוכות…

(עלון פנינים)

 

[אחד יחיד]

ליהודי ממקסיקו, שהיה עשיר גדול ותומך תורה, חטפו את הבן. השודדים דרשו עבורו כופר נפש, סכום כסף עצום. הוא שלח שליחים לבבא סאלי זצ"ל, שאמר: "אל תעשה כלום! הוא יחזור הביתה בשלום". אח"כ הוסיף שלוש מילים: "ונקה לא ינקה"…

עבר זמן והשודדים רבו ביניהם, אחד ירה בשני, וכשהבן ראה ששניהם שוכבים פצועים – תפס את רגליו וברח חזרה לביתו. ההתרגשות והשמחה לא ידעו גבולות.

הם החליטו שהם טסים לארץ ישראל, לפגוש את הבבא סאלי ולהודות לו על שהושיע אותם מצרתם.

הבבא סאלי פנה לאבי המשפחה ושאל אותו: "איזו מצוה קיבלת על עצמך לאחרונה?"

השיב האבא: "נשמע לי מצחיק לומר, אבל לאחרונה התחלתי לנקות קצת ולסדר את בית הכנסת שבו אני מתפלל".

אמר לו הבבא סאלי: "זה פשר הפסוק שראיתי מול עיני: 'ונקה לא ינקה' – מי שמנקה את בית הכנסת, מי שרוצה להזיק לו – לא ינקה".

אמר העשיר: "אני נותן הרבה צדקות. אני מתפלל, וגם קצת לומד תורה. הדבר האחרון שחשבתי שיעמוד לי לזכות, זו הפעולה הזאת שעשיתי, בלי הרבה כוונה. ראיתי שבית הכנסת קצת לא מסודר ואמרתי לעצמי: אני אנקה, אני אסדר אותו"…

מה רב כוחה של פעולה קטנה! (רבי גואל אלקריף שליט"א – נאה דורש)

 

[אחד יחיד]

מעשה שהיה פעם כשעמדו לעשות איזה פעולה צבאית מסוכנת, והלכו אל הצדיק מנתיבות, הבבא סאלי, לבקש ממנו ברכה שיצליחו, ושאל אותם באיזה שעה הם עושים את זה, ואמרו בשתיים בצהריים, ואמר להם שזה לא כדאי, כי זו שעה שיש הפסקה מסדרי הלימוד בישיבות, שאז נגמר הסדר, ואוכלים ונחים, וחסר זכות התורה, ולא כדאי שיעשו את הפעולה בשעה זו, אלא יחכו יותר מאוחר כשמתחיל שוב הסדר, או יותר מוקדם, ולא בזמן שאין תורה, ואף על פי שזה לא 'בין הזמנים', אבל גם בזמן עצמו, בשעות שאין תורה יש סכנה. (הגרי"ג אדלשטיין)

 

[אחד יחיד]

לפני שנים רבות הייתי 'משגיח' בישיבה שבמגדל העמק, בראשותו של הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, המכהן כיום כרבה של מגדל העמק.

היתה שם אשה שגרה בשכנות לישיבה, ולמרות שחלפו כבר שמונה שנים מאז נישואיה, לא זכו היא ובעלה לפרי בטן.

מדי פעם היא היתה באה לישיבה ומבקשת שהתלמידים יברכו אותה ויתפללו עליה, ובכל פעם היתה באה אלי ובוכה לי בדמעות שליש שאני אתפלל עליה במיוחד שתזכה לילדים.

כמובן שהייתי מברך אותה ומתפלל עבורה כמה שיכולתי, אבל כשראיתי שעוברת שנה ועוד שנה והגברת לא זוכה להיוושע, אמרתי לה פעם אחת: אם את באמת באמת רוצה לזכות בישועה, תביאי עכשיו מונית ספיישל, ואני אסע איתך עכשיו לבבא סאלי ונבקש את ברכתו!

הנסיעה ממגדל העמק לנתיבות לא היתה עניין של מה בכך. מונית ספיישל לכזה מרחק הצריכה תשלום הגון מאוד, זה ממש יום עבודה של נהג מונית וגם עלות לא מבוטלת של דלק בנסיעה למרחק כל כך גדול.

אבל מה לא עושים כדי לזכות בישועה? הגברת חזרה הביתה, התארגנה, הביאה כסף למונית ויצאנו לנתיבות…

"אחרי נסיעה ארוכה במיוחד נגעו גלגלי המונית בכבישיה של נתיבות הקטנה והמרוחקת. רק ראיתי את ביתו של הבבא סאלי, ויצאתי בזריזות מהמונית כשהגברת ממהרת בעקבותיי.

נכנסו לבית, אני זוכר את זה כמו היום, למרות שחלפו למעלה מארבעים שנה מאותו יום. הבבא סאלי ישב ליד החלון, ואני ניגשתי אליו בלי היסוס, כי הייתי כמו בן בית שמה. אמרתי לבבא סאלי בביטחון, כמעט בדרישה נחרצת: "כבוד הרב! הגברת הזאת רוצה ברכה, היא נשואה כבר שמונה שנים ואין לה ילדים. היא רוצה שהרב יברך אותה שייוולד לה בן!!!".

הבבא סאלי הסתכל עלי ואמר לי: "מה זה? מה היא רוצה? ילד? אני יש לי ילדים בכיס לתת לכל מי שמבקש? יש לי ילדים בכיס?".

אני ראיתי שהבבא סאלי נמצא במצב של שמחה יתירה, לפי התשובה והניגון שבה היא נאמרה, ואמרתי לו שהרב יברך! שהרב יברך! היא צריכה ברכה מהרב, היא רוצה בן!

הוא תפס את הזקן שלו ככה ביד, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ושאל לשמה. אמרתי לו את השם של הגברת והרב מסתכל עלי ושואל בפליאה: מה אמרת? בן? היא רוצה בן? ואז הוא סימן עם האצבעות שלו כסופר ומונה, "שני בנים ושתי בנות יהיו לה, שני בנים ושתי בנות".

למותר לציין שכך אכן היה, והאשה זכתה לארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות! צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים!

ואת כל זה ראיתי ושמעתי בעצמי, זה לא סיפורים ששמעתי שמישהו שמע ממישהו. (הרב נחום כהן)

 

[אחד יחיד]

פעם אחרת כשהגעתי אל הבבא סאלי, ראיתי שיש שם בלגאן גדול מסביב. אנשים עמדו שם נרעשים, שכנים מבניינים הסמוכים התגודדו, משהו רציני קרה פה.

התקרבתי קצת ושאלתי מה זאת ההתגודדות הזאת? מה קרה כאן?

אמרו לי, איפה היית? חבל שלא באת לפני חצי שעה!!! אתה לא מבין מה היה כאן…

ואז הם מספרים לי שהביאו לכאן אדם שהיה נכה, והלך בקושי עם קביים, הביאו אותו אל הבבא סאלי והושיבו אותו על כורסה מול הרב, וביקשו שהרב יברך אותו כי הוא בקושי מצליח לתפקד.

הבבא סאלי ישב כשכף היד שלו מכסה את העיניים. הוא הרים את היד ונתן באיש הנכה מבט חודר: "אתה שומר שבת?", הוא שאל אותו, אבל האיש שלא היה שומר שבת התבייש לענות, והעדיף לשתוק…

ואז התחילו האנשים מסביב לצעוק על האיש הזה: "תבטיח שאתה שומר שבת, הרב יברך אותך, תבטיח שמעכשיו והלאה אתה לא מחלל שבת חס וחלילה…".

האיש קצת היסס, הוא פחד לקבל על עצמו קבלה כזאת, שנראתה לו מאוד מאוד מורכבת, לשמור שבת זה נראה קשה למי שלא רגיל.

אבל האנשים מסביב לא ויתרו: "אל תהיה טיפש!", הם צעקו עליו, "אל תהיה טיפש, הבבא סאלי יברך אותך, תבטיח שאתה לא שומר שבת, תבטיח כבר!!!".

הופעל עליו כזה לחץ, והוא גם מאוד רצה את ברכת הבבא סאלי, ואכן הוציא מפיו את המילים: "כבוד הרב אני מקבל על עצמי לשמור שבת".

הבבא סאלי הסתכל עליו ברוגע ואומר לו "יאללה, לך". הוא מושיט את היד לקחת את הקביים שלו כדי לקום מהכורסא אבל הבבא סאלי נוזף בו: "לא!" כשהוא מסמן לו ביד שלא ייגע בקביים: "לך!".

האיש קם מהכורסה והתחיל ללכת בלי הקביים. הוא היה כל כך מאושר עד שהוא שכח לרגע איפה הוא נמצא, ופתאום זעק בקול "אני הולך!", "אני הולך!". מהצעקות האלו אנשים שמעו ובאו לראות מה קרה, וזאת ההתגודדות הזאת שראיתי כשהגעתי לנתיבות… (הרב נחום כהן)

 

[אחד יחיד]

זכיתי להיות מבאי ביתו הקרובים של מרנא בבא סאלי ומקושר אליו מאוד. פעמים רבות זכיתי לראות אצלו מעשים מופלאים ביותר. באחת הפעמים זכיתי ותפס בבא סאלי את ידי וחפן אותה לאות זקנו כאות חביבות יתרה בהפטירו: "לא אשכחך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". אשריי ואשרי חלקי!

יודע אני נאמנה כי לא בזכותי הגעתי לקירוב אצל אותו קדוש וטהור. תולה אני זאת אך ורק בקשר העמוק והנפשי, ששרר בין בבא סאלי למורי ורבי, האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל – קשר שילאו החוקרים למצוא את פשרו.

תחילתו של אותו קשר מופלא התרחש בשנת תשל"א, עת נסע הרבי מלעלוב עם קבוצת חסידים מבני ברק ירושלימה. ליד מוצא העלה מי מהחסידים את דבר הצדיק המופלא השוכן בדרום הארץ ושמו רבי ישראל אבוחצירא.

כשמוע הרבי מלעלוב את השם נדרך באחת: "הכרתי צדיק וקדוש מופלא בשם זה, שעלה ממרוקו וביקר בארצנו הקדושה בשנת תרצ"ג". עם זאת הרבי, שכל דבריו אמת, הסתייג ואמר כי יש לבדוק, ואולי אין זה אותו צדיק.

הרהר הרבי קלות ואז אמר: "ניתן לבדוק זאת בקלות, בזמנו רכש אצלי אותו צדיק קדוש את הש"ס של אבותי הקדושים וחתימת אבי הקדוש מתנוססת על גבי השער". היה בכך די לחסיד רבי יום טוב קרסינצסקי להדרים ולתהות על קנקנו של רבי ישראל אבוחצירא.

כששמע הבבא סאלי את דברי החסיד, הוציא מיד מהכוננית כרך מהש"ס העתיק, שרכש לפני שנים רבות מידי הרבי, והגיש אותו לידי החסיד המשתומם. ר' יום טוב נסע משם לרבי ואמר: "זה האיש. זה המלאך".

מיד שלח הרבי לומר לבבא סאלי כי בדעתו לבקרו, ובבא סאלי ביקש כי לא יבואו יותר ממנין אנשים. היה זה ביום ז' באדר תשל"א, עת יצא הרבי מלעלוב עם עשרה אנשים לביתו של בבא סאלי. זכיתי להיות אחד מן המנין.

*

קשה לבטא במילים פשוטות את הפגישה של שני הצדיקים. היה זה מעמד עילאי ונשגב שלא ראינו כמותו מיד כשנכנס הרבי לבית וראה את פני קודשו של בבא סאלי, בירך בשם ומלכות "שהחיינו" (היודעים עד כמה נזהר הרבי ונשמר מהגיית שם ה' לריק מבינים את המשמעות בכך). לא זו אף זו; הרבי אף נשק קלות בידיו של בבא סאלי – דבר שמעולם לא עשה כן; ויודע אני ועד שהיה מנשק רק מזוזה וספר תורה!

בבא סאלי הושיב את הרבי על כורסה בראש השולחן. הרבי בחר להצטופף כדי לא לתפוס מקום, אבל בבא סאלי השיב לעומתו באהבה בלשון חז"ל (בבא מציעא פד, א): "אהבה דוחקת את הבשר". הרבי נענה בלשון קודשו: "פירוש הבשר, הבשריות, החומריות".

בהזדמנות זו הפטיר בבא סאלי: "עפר אני תחת רגליך". אף הרבי כינה את בבא סאלי בשם "רבי", והביא עמו בקבוק יין כמנהג חסידים להעמיד לפני רבותיהם. שתו "לחיים" ונטלו ידיים לסעודה. מבעוד יום ציווה בבא סאלי לשחוט כבש לכבוד האורח. כשהביאו את מנת הבשר אמר הרבי לחסידים לאכול, אבל הוא הרבי עצמו, כדרכו בקודש, מתנזר מאכילת בשר. לאחד מבניו האדמו"רים אמר הרבי: "אין בודקין מן המזבח ומלמעלה".

*

כטוב ליבם פתח בבא סאלי מענייני דיומא, וכך אמר (במדבר ג): "והאיש משה ענו מאד. המרגלים היו בעלי גאווה וראו רק רעה בארץ ישראל. אף על פי שהביאו עמם ענבים מטוב הארץ, אמרו (שם יג, כז) וזה פריה, כשם שפריה משונה כך עמה משונה".

בדבריו הביא את המשנה במסכת פאה (א, ב): "ולפי רוב ענווה". הרמב"ם בפירוש המשניות כותב: "יש מי שיקרא ענווה ויש מי שיקרא ענבה, ושני העניינים קרובים זה לזה"; כי אדם שהוא עניו אמיתי אף שרואה ענבה גדולה, אינו רואה אותה כדבר משונה, אלא כפרי גדול משובח וטוב. לפיכך משה רבנו, שנאמר בו (שם יב, ח) פה אל פה אדבר-בו, היה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה, וראה רק את הטוב.

נענה הרבי מלעלוב ואמר: "איך יתכן שמשה רבינו, שעליו נאמר פה אל פה אדבר-בו, ושזכה לראות מראות אלוקים יותר מכל הנביאים – כיצד יהיה הוא העניו מכל אדם ושפל מכל אחד?"

אמר הרבי: "מצאנו במכת בכורות (המופיעה בפרשתנו פרשת בא), כי טרם שהביא הקב"ה את המכה האחרונה, הודיע למשה רבינו: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. על פסוק זה דרשו חז"ל בהגדה של פסח, 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף'.

"לכאורה מפליא הדבר, מדוע באמת זקוק הקב"ה לרדת למצרים, ולא היה די לשלוח מלאך? אלא מובא בכתבי האר"י, כי הטעם הוא שלא היתה אפשרות לשלוח מלאך למצרים מרוב טומאתה וזוהמתה, מחשש שמא יתגשם המלאך ויפול מדרגתו. לפיכך מוכרח היה ה' יתברך לרדת בעצמו".

הסביר הרבי מלעלוב כי זו היתה מחשבתו של משה רבינו, בטוח היה כי ה' יתברך בחר לשוחח עמו פנים אל פנים, רק משום שלרוב שפלותו היה זה בלתי ראוי לשלוח אליו מלאך, ולכן נאלץ הקב"ה להתגלות אליו פה אל פה.

*

אהבה זו שבין שני הצדיקים, שלה הייתי עד, מופלאת היתה ונותרה. עובדות אלו כמוסות, חתומות וגנוזות לעד בארצות החיים.

בהזדמנות אחרת, שבה הופיע הרבי מלעלוב בהפתעה ובבא סאלי היה צפון בחדרו, טיפס הרבי הקדוש על סלעים ואבנים בנסיון להציץ לתוך חדרו של בבא סאלי. ומי יעמוד בסוד קדושים… (רבי יצחק דוד גרוסמן)