הוראת היתר -לא להחזיר חובות (1 צופה)

[היושב בישיבה]

אבל למה שיהא חייב בדיני שמים???
יותר פשוט לומר שהוא פטור לגמרי לשיטתך שהרי כל דיני הבעלויות תלויים ביכולת השתמשות
ולשטתי הוא חייב לגמרי אלא שיכול להשתמש עם הממון

לחץ כדי לכווץ...

זה בדיוק מה שאני שואל, זה מבואר שכל הזוכה בממון מדינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה חייב בדיני שמיים (כ"מ בסוגייא של גזל מאחד מחמשה פרק המפקיד), כמו"כ מה שאני אומר זה מוכרח, אז מה הפשט?

 

[חפץ בחיים]

ידועה תורתו של הגר"ש במשפטי הממון ולפי"ד אחד הלווה מחבירו הרי לבסוף אחר כמה שנים ישכח, ואם שכח המוציא מחבירו עליו הראיה וממילא באמת פטור ובאמת אין שום תביעה עליו, וכן לענין כל תביעות ממון כנזק גזילה וכיו"ב וזה לא יתכן, השאלה היא למה.
ואל תאמר שחייב בדיני שמים דלפי ד' ז"א וכמדומה אני שעמד בזה אי שם בספרו הארוך

לחץ כדי לכווץ...

הוקשה עלי לעקוב אחר כל פרטי העונים
רק זאת אומר כי דברי הגרשש"ק עסקו בדין הממון עצמו ם הוא ממון הגזול או לא, אך כלל לא עסק בדיני הגברא אם הוא מחוייב
וןכידוע דיני הממון מורכבים הם מב' פרטים אלו וזו כל תורתו דהגרשש"ק בשער ה' הנז"ל דמלבד דין הגברא איכא דין הממון ובהו נאמרו כל חידושיו. ודוק בזה.

 

[דבר היושר]

ידועה תורתו של הגר"ש במשפטי הממון ולפי"ד אחד הלווה מחבירו הרי לבסוף אחר כמה שנים ישכח, ואם שכח המוציא מחבירו עליו הראיה וממילא באמת פטור ובאמת אין שום תביעה עליו, וכן לענין כל תביעות ממון כנזק גזילה וכיו"ב וזה לא יתכן, השאלה היא למה.

לחץ כדי לכווץ...

כמובן שלא!

אני מעריך שכוונתך היא, שכיון שדיני הממונות נגררים אחר ההנהגה המשפטית של הממון, ולא אחר האמת האבסולטית התלויה בשאלה - מיהו זה שעשה קנין בהחפץ, אזי הדין 'המוציא מחברו עליו הראיה' הוא דין ממשי ונכון ברמה מהותית, ולא נחשב אך כהכרעה טכנית בצורת ההתנהגות הנדרשת.

וכי תעלה על דעתך שמי שיודע מראש שהממון אינו באמת שלו, יוכל לקחת את הממון ולקדש בו את האשה ויהא מותר לו לבוא על האישה, שהרי לכ' הבעלות אינה נקבעת לפי האמת, אלא לפי ההנהגה המשפטית?! [והגם שיש בדבר היגיון מסוים, השכל הישר אינו מורה כן].

וביותר, שהרי חזינן בהדיא בסוגיות הש"ס שהגם שההנהגה המשפטית מורה על התנהגות פלונית, אין זה נוגע לדיני התורה הנוגעים לעצם המציאות המשפטית, כגון אכילת תרומה [גיטין מב, ב;] ומצוות ביכורים [ב"ב פא, ב;] וכדומה - שהגם שדיני התורה הללו בגופם הם מסתעפים מדיני הממונות [אמנם, באם המה היו גרורות אוטונומיות שנא' על דין הממון ממש כדוגמת איסור הגזל עצמו, מעשר בהמה ודומיהם - אזי - פשיטא שיהו תלויים בדין הממון – קה"י בכורות ג; ואכ"מ] אעפ"כ לא תועיל ההכרעה שהכרענו [שער"י ה, ו - י; קו"ש ב"ב צז; חזו"א אהע"ז לט, ג; ועו"ר] וחזינא שההנהגה המשפטית אינה משליכה על המציאות המשפטית [שהיא תלויה בהאמת האובייקטיבית].

אלא שעתה לפנינו פלונטר מורכב, שהרי דינא דמוחזקות אינו יכול להסתיים כהנהגת האדם גרידתא, שהרי אכן, זהו מעניק זכויות ממוניות - משפטית להאדם - שיוכל לקדש אשה [קונה"ס א - ח; קה"י ב"מ כב; קובה"ע עא;] ולענין אתרוג ייחשב כלכם [קו"ש כתובות נה;] שיפטר ממה שהוזק [ידה"ר ב"ב] וכן כל דיני הממון נאמרו בזה [כשזכה בתורת המוחזקות] שנאמר בהם 'לכם', האפשרות להקדיש ולאסור, חיובי מתנות כהונה ומתנות עניים, דין חומש בבעלים, חיוב ציצית ומזוזה, איסור בל יראה, מקח וממכר וירושה, צדקה, הענקה, והשמיטה וכו' וכו'.

ומאידך גיסא, אינו מסתיים כהכרעה מהותית במציאות הבעלות בהממון [כמ"ש שאינו משפיע בנוגע לדיני התורה] אלא יש כאן גדר ממוצע העומד בינהם - והוא – שהרי בשביל למנוע שאר בני האדם מליטול את הממון שבבעלותו, אנו זקוקים שהבעלות תתקיים בפועל, וכל כמה שהיא לא תצליח לקיים את עצמה בפועל כלפי השני, אזי שמעון - המוחזק - 'באמת' זכאי בהממון שהרי הוא הצליח לקיים בעלות בהחפץ, ולכן בגוונא ששמעון יודע בלבו שהממון שייך לראובן – אזי – הבעלות מתקיימת כלפיו ואינו רשאי לקדש בו את האשה [ומה לן האם הבית דין יודעים או לא, הרי כל כמה שישנה בעלות המתקיימת כלפיו ואוסרתו מלקחתה - בכך אמור איסור הגזל].

וקל וחומר, שבמקרה דידן, עצם החוב יהא קיים על אף שאין כוח לתבוע אותו, מפני שהאמת האובייקטיבית אינה משתנית, וכל דברי הגרש"ש נסובים על ההנהגה המשפטית גרידתא ולא על המציאות המשפטית.

 

[יעקב ירושלמי]

עיקר איסור גזילה אינו איסור גרידא לשמים וככל שאר איסורים, אלא הוא תביעה של חבירו שתובע שלא לחלל את דין בעלותו, וככל שיש ספק ובספק הדין הוא שספק ממונא לקולא והיינו שהאחד אינו צריך להזדקק לתביעה של חבירו וטעמא דמילתא משום שאין הצד של חבירו קודם להיות תובע על פני הצד ספק שלו ואין מהלך שיתבענו חבירו להפסיד הצד בעלות של הנתבע כדי לא להפר הצד בעלות שלו, שוב אינו נתבע כלל להזדקק לצד הספק. וככל שאין האחד יכול להעמיד תביעה כנגד חבירו שלא להשתמש בממון ממילא אף אם באמת הממון שלו אין בזה שום איסור, ומשום שאין האיסור אלא בחילול תביעת השני.

רק שברור שמי שלווה ושכח שלווה הרי ברגע שבו שכח מהמלווה ובעצם הפסיד את דינו ויכלתו של המלווה על ממונו הוא כבר עשה עוול כלפיו, אלא שכמובן שאם ישלם בכל זאת הוא תיקן את העוול, וממילא אולי זה הכוונה שחייב לצאת ידי שמים, שאין הכוונה כאן להידור בעלמא, אלא הכוונה שאמנם בדיני הממון הוא פטור כעת אבל עצם מה ששכח הוא עוול שיתוקן רק אם ישלם בכל זאת.

ולכן דין זה יהיה רק בלווה שאומר איני יודע אבל בספק ממונא דקיימא באגם או בספק בכור וכיו"ב שם אין דין חיוב לצאת ידי שמים.

ולמעשה לגבי ארבע מינים וכו' ככל שהוא אינו יודע וממילא הדין האמיתי הוא שהוא אינו זקוק להזדקק כלל לצד ספק של השני וממילא הוא רשאי לתבוע ולדון את הממון לעצמו (כי הוא כן תובע מחמת מוחזקותו שדנה להקדים את צד הספק שלו) זה הוא הנקרא 'לכם'.

 

[יעקב ירושלמי]

תוספת הסבר:
ההיתר בספק ממונא כנ"ל אינו היתר מספק וכמו ספק דרבנן או ספק דאורייתא אי הוי לקולא מדאורייתא, אלא הוא היתר החלטי, וזאת משום שכל האיסור בגזל הוא רק מתוך החיוב להיענות לתביעתו של הבעלים וככל שיש ספק ומסברא מובן שאין מקום להפסיד את צד הבעלות משום צד הבעלות של רעהו, כלורמ שהתובע אינו יכול לומר 'תפסיד את צד הספק שלך כדי שאני לא יפסיד את צד הספק שלי' כמובן מסברא, ממילא אין כאן תביעה כלל והוי היתר גמור.
וכמובן אם המחזיק יודע שהממון שייך לשני אז הוא מחויב לחלוטין לדין של השני ואין הממון שלו כלל.