- הודעות
- 4,589
- תודות
- 16,598
- נקודות
- 895
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (ויקרא ו, ב). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵש בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס (רש"י).
מצוות רבות כרוכות בהוצאה כספית, לפעמים גם הוצאה כספית גדולה, בפרט לצורך קיום מצוות בהידור ובתכלית הכשרות. ואכן מי כעמך ישראל, אשר בכל ימות השנה, ובפרט בימים אלו לקראת חג הפסח, מזדרזים ביותר במקום שיש חסרון כיס שלא לחסוך בהוצאות ממון לצורך מצוות, בידיעה כי רק קניינים אלו יעמדו להם לנצח נצחים, כי אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב – אלא תורה ומעשים טובים בלבד.
מקפיד היה מרן הגאון הגדול חכם רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שלא לקיים שום מצוה בחינם. פעם ביקש מתלמיד שיקנה עבורו ציציות לטלית. התלמיד ידע שהרב ירצה לשלם על הציציות, ולכן נהג בחכמה ושלח את הציציות ביד שליח. אך חכם בן ציון לא ויתר וביקש מהשליח: תשאל את פלוני תלמידי כמה עלו הציציות ואני אשלם! הגיע התלמיד לבית הרב, וטען: זכות היא עבורי להעניק לרב ציציות, יקח נא כבודו ולא ישלם! אך חכם בן ציון עמד על דעתו ואמר: אם לא תקח ממנו תשלום, תהא הטלית מונחת בארון! איני רוצה לקיים מצוה חינם!
כך היה רגיל תמיד לפזר הון רב על מצוות וצדקה, ואף הרבה יותר מחוֹמש. כשנשאל על כך שהרי חז"ל אמרו שאין לבזבז יותר מחומש. היה מתרץ כי יש לו היתר בדבר, על פי מה שכתבו בפוסקים שבעבור כפרת עוונותיו רשאי אדם לתת אף הרבה יותר מחומש. בערוב ימיו נשאל על ידי תלמיד: ומהו אותו עוון שכל כך מרבה בגינו לפזר ממון לכפרתו?... ענה לו חכם בן ציון זצ"ל בענווה ובשנינות: הרבה עוונות יש לי שאני צריך כפרה עליהם, אך העוון הראשון הוא, מה שנתתי למצוות יותר מחומש, על כך אני זקוק לכפרה...
תורה שבכתב
מצוות רבות כרוכות בהוצאה כספית, לפעמים גם הוצאה כספית גדולה, בפרט לצורך קיום מצוות בהידור ובתכלית הכשרות. ואכן מי כעמך ישראל, אשר בכל ימות השנה, ובפרט בימים אלו לקראת חג הפסח, מזדרזים ביותר במקום שיש חסרון כיס שלא לחסוך בהוצאות ממון לצורך מצוות, בידיעה כי רק קניינים אלו יעמדו להם לנצח נצחים, כי אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב – אלא תורה ומעשים טובים בלבד.
מקפיד היה מרן הגאון הגדול חכם רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שלא לקיים שום מצוה בחינם. פעם ביקש מתלמיד שיקנה עבורו ציציות לטלית. התלמיד ידע שהרב ירצה לשלם על הציציות, ולכן נהג בחכמה ושלח את הציציות ביד שליח. אך חכם בן ציון לא ויתר וביקש מהשליח: תשאל את פלוני תלמידי כמה עלו הציציות ואני אשלם! הגיע התלמיד לבית הרב, וטען: זכות היא עבורי להעניק לרב ציציות, יקח נא כבודו ולא ישלם! אך חכם בן ציון עמד על דעתו ואמר: אם לא תקח ממנו תשלום, תהא הטלית מונחת בארון! איני רוצה לקיים מצוה חינם!
כך היה רגיל תמיד לפזר הון רב על מצוות וצדקה, ואף הרבה יותר מחוֹמש. כשנשאל על כך שהרי חז"ל אמרו שאין לבזבז יותר מחומש. היה מתרץ כי יש לו היתר בדבר, על פי מה שכתבו בפוסקים שבעבור כפרת עוונותיו רשאי אדם לתת אף הרבה יותר מחומש. בערוב ימיו נשאל על ידי תלמיד: ומהו אותו עוון שכל כך מרבה בגינו לפזר ממון לכפרתו?... ענה לו חכם בן ציון זצ"ל בענווה ובשנינות: הרבה עוונות יש לי שאני צריך כפרה עליהם, אך העוון הראשון הוא, מה שנתתי למצוות יותר מחומש, על כך אני זקוק לכפרה...
תורה שבכתב