סיפורי חיזוק הפרופסור שלמד בישיבה

[מאן דהו]

בספר "דרך עץ החיים" מביא סיפור מאלף שהתרחש עימו, הממחיש עד כמה אור התורה מחייה ומעדן את לומדה כאן בעולם הזה, ומאידך – ממחיש איך נראה אדם בלי קביעות עיתים לתורה. סיפור זה מוגש בהערכה רבה עד מאוד לכל בני התורה, שבחודש זה נכנסו ל'זמן חורף' הארוך והמרומם, וכן ללומדי הדף היומי המתייגעים בעמקי הסוגיות במסכת 'בבא בתרא' הארוכה...

וכך הוא מספר: היה זה בצהרי יום בהיר אחד, כאשר הטלפון בביתי צלצל. מעברו השני של הקו היה אחד מראשי המוסדות לבעלות תשובה, קולו נשמע בהול במיוחד, ובפיו היה סיפור מוזר. אחת הבנות הלומדת במוסד שבהנהלתו, עומדת לבוא בשעה טובה ומוצלחת בברית האירוסין עם בן תורה ירא ה', והיום בערב עתידה להיערך סעודת האירוסין. אלא מאי? על החתן נחה לפתע רוח טהרה וישרות לבב, והוא החליט ליידע את זוגתו לעתיד, כי בעברו סבל ממחלת לב, ובמשך כמה חודשים פרפר בין חיים למוות, לבסוף, כך סיפר, הבריא לחלוטין וכיום אין הוא סובל ממאומה. בידו מסמך רפואי המאשר עובדה זו. מלכתחילה לא רצה החתן לדבר על כך עם המשודכת, אך לאחר שהבין כי הרבנים שיבואו למסיבת האירוסין ישיחו בוודאי אודות הנס שנעשה לו, לפני שנים, החליט להקדים ולספר על כך לכלה בעצמו.

מובן מאליו, שבני משפחת הכלה נלחצו מאוד מכל הענין, ועל אתר יצרו קשר עם מנהל המוסד בו לומדת בתם, על מנת להיוועץ בו מה לעשות. ברם, הוא, מנהל המוסד, אינו יודע לקרוא את השפה הרפואית והמסמך לדידו אינו אומר מאומה, ועל כן מבקש הוא את עזרתי. המקרה נגע לליבי, ומיהרתי להתקשר עם אחד מעסקני הרפואה הידועים בירושלים. הלה חקר מעט על פרטי המקרה, ונתן לי את שמו של פרופסור מהולל, ראש אחת המחלקות החשובות בבית חולים גדול בירושלים. "הוא, הפרופסור" הבטיח העסקן, "יוכל לומר לך בהצצה של רגע על המסמך - מהו מצבו הרפואי של הבחור".

לא בזבזתי זמן ופניתי להתקשר לאותו פרופסור, אך לא עלה בידי להשיגו. בכל פעם נעניתי על ידי אחת משלוש מזכירותיו, כאשר פעם אחת נאמר לי כי הוא בביקור במחלקה, פעם אחרת נאמר לי כי הוא בעיצומה של התייעצות בחדר ניתוח, ופעם שלישית סתם כך, היה הטלפון תפוס. כאשר חלפה מחצית השעה והטלפונים לא נשאו פרי, החלטתי לקום ולעשות מעשה. עליתי על מונית ונסעתי במהירות אל בית החולים כאשר כולי תקווה כי אצליח לאתר את הפרופסור לפגישה של רגע חטוף, על מנת שיוכל לומר לי רק, מה מצבו של החתן דנן. כאשר באתי בשערי בית החולים, עבר בגווי רעד קל. מולי חלף רופא שנראה כפרופסור מדופלם, והצצה קלה בתג הזיהוי שעל חלוקו העלתה כי מדובר בדיוק ברופא אותו אני מחפש.

ראיתי בכך את יד ההשגחה מכוונת ממעל, ניגשתי אל הפרופסור ביראת כבוד וסיפרתי לו, כי אני זקוק לו עד מאוד. הוא שאל מדוע, ואני סיפרתי לו את כל פרטי המקרה, על החתן והכלה העומדים לבוא הערב בברית האירוסין, כאשר החתן סיפר לפתע על בעיה רפואית ממנה סבל בעברו, וכי הכלה ובני משפחתה אינם יודעים כיצד להתייחס לכך. כך אותה עת צעדנו, אני והפרופסור הנכבד, לכיוון המחלקה, ואני המשכתי ואמרתי, כי בני משפחת הכלה מוכנים לשלם ככל שיידרש מהם עבור קבלת חוות דעתו המלומדת אלא שהענין דחוף ביותר.
"ומה אתה רוצה?" חקר הפרופסור בשלישית, ואו אז אמרתי לו, כי בכיסי מצוי המסמך הרפואי, וכי הנה, אוכל להראותו לכבוד הפרופסור.
שלפתי מכיסי את המסמך הרפואי, פתחתי את הדף המקופל, וביקשתי ממנו בעדינות, כי יואיל בטובו להעיף מבט במסמך, ולחוות את דעתו הנכבדה. לתגובתו הנוראה לא פיללתי בחלומותיי הגרועים ביותר. הפרופסור נעמד על מקומו כהלום רעם, כאילו מאן דהו היכה על ראשו בפטיש איתנים, ואז התפרץ כחיה פצועה. "חצוף מחוצף שכמוך!", "פרא אדם, חסר תרבות!" צווח באוזני כשגרונו מאדים ופרצופו סמוק. זעקותיו של הפרופסור הרעידו את חלל הפרוזדור הרחב. עוברים ושבים עצרו ממהלכם והתבוננו בנו בתדהמה. הפרופסור לא נרגע: "איך אתה מעיז לפנות אלי כך, במסדרון?! אתה לא מתבייש?! המום כולי ניסיתי להסביר לו, שכבר שעות אני מנסה לקבוע פגישה עם אחת משלוש מזכירותיו, אך לשווא. הפרופסור מיאן להירגע. לבסוף, כאשר הבינותי, שאין סיכוי להרגיע את הפרופסור שגאוותו נפגעה, פניתי והסתלקתי כלעומת שבאתי. צעדתי לכיוון ממנו באנו, וכאשר עמדתי כבר לעזוב את המקום הגיעה לאוזני קריאתו של הפרופסור:

"בוא הנה רגע אחד". נעצרתי, ולתומי סברתי, כי הנה, הפרופסור שהקיז את חמתו מתרכך ומתרצה, ועתה יואיל לענות לי בטובו על שאלתי. בצעדים מאוששים חזרתי על עקבותי וניסיתי להגיש לפניו את הדף, אך הוא, כאחוז טירוף, בראותו את הדף אחוז בידי, כמעט ולקה בשבץ מוחי בו במקום. הוא צווח כמטורף: "שלא תעז להראות לי את המסמך! חצוף מחוצף! רציתי רק לשאול אותך שאלה". נעמדתי על מקומי, והפרופסור המשיך: "אם אני הייתי בא לישיבה שלך, והייתי שואל את ראש הישיבה שלך שאלה בתלמוד כשהוא הולך בפרוזדור או יורד במדרגות, האם הוא היה מסתכל עלי בכלל?!"

ליבי התמלא ברחמים גדולים על הפרופסור הגאה, ולא יכולתי שלא להטיח זאת בפניו. וכך אמרתי לו: "פרופסור נכבד, אני ממש מרחם עליך, שלא זכית להכיר את גדולי ישראל. הם היו קשובים ועירניים לכל שאלה של ילד קטן שתפס אותם ברחוב". כמובן, דבריי לא התקבלו על ליבו הנפוח של הפרופסור, שהסתלק מן המקום, כשהוא מנפנף בידיו כאחרון התגרנים בשוק: "חצוף, חצוף".

יצאתי מבית החולים כלעומת שבאתי, ומחשבות געגוע הציפו את מוחי. באותם רגעים נזכרתי בימי צעירותי, כאשר חבשתי את ספסלי הישיבה הקדושה "קול תורה", בימים בהם עוד הרביץ בה תורה פוסק הדור והדרו, רבי שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל. פעמים רבות, נזכרתי, היינו מטרידים את ראש הישיבה בשאלות של נערים צעירים, שאלות שבקושי ובדוחק ניתן להדביק עליהן תוית "שאלה". מעולם לא ראינו אצל ראש הישיבה קוצר רוח או חוסר סבלנות, תמיד היה ממתין במאור פנים עד שנסיים להרצות את "שאלותינו", ואחר היה משיב עליהם בטוב טעם ודעת, עד שהיה בטוח שהעומד לפניו קיבל את דבריו.

מאות פעמים עצרוהו אנשים ובחורים, בחדר המדרגות, בצאתו מן המכונית ועל מפתן הישיבה. מימיו לא הראה אותות מהירות וחיפזון, ותמיד היו עיתותיו בידו, עבור הכלל והפרט. מחשבותי נדדו אל ישיבת פוניבז', אשר בהיכלה הסתופפתי לאחר מכן, ודמותו של מרן ראש הישיבה, רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל, צפה ועלתה מיד לנגד עיני. זכור נזכרתי כיצד היה מרן ראש הישיבה קשוב לשאלותינו, משיב במאור פנים ובאורך רוח, הגם שהשואלים היו בחורים צעירים, או ילדים ממש. בחדווה נזכרתי כיצד אז, בימי זקנותו של מרן הרב שך, כאשר בחורי הישיבה המבוגרים כבר לא הניחו לאף בחור צעיר לגשת אליו ולהטריד אותו בשאלות שונות ומשונות, ובהגיעו להיכל הישיבה - הקיפוהו מכל עבר, ידענו אנו, צעירי הישיבה, כי הזמן היחיד בו ניתן "לתפוס" את ראש הישיבה ולהתבשם מגדלותו וקומת הענק שבו, הוא ברדתו במדרגות או בלכתו במסדרון...

רבי שלמה זלמן אוירבאך, הרהרתי לעצמי באותם רגעים, ידע והכיר בגדלות עצמו, הוא ידע גם ידע כי עשרות אלפי בתי אב בישראל מנהלים את אורח חייהם לפי מוצא פיו, ובכל זאת לא גבה ליבו ולא רמו עיניו, ולא הילך בגדולות ובנפלאות ממנו. אין ספק, גם מרן הרב שך לא היה נחות בעיני עצמו. הוא הכיר וידע כי הוא מנהיג הדור, ובמקרים רבים התערב ופסק, גם כאשר לא נדרש, ביודעו כי משמים חפצים בכך. אלא שהדבר לא עורר בו ולו מעט גאווה, שפל רוח היה ולא החזיק טובה לעצמו, על כל מעלותיו, וכיוון שכך, היה סבלני וענוותן כלפי הכל. על שני גדולי דור אלו, רבי שלמה זלמן אוירבאך והרב שך, אי אפשר לומר בשום פנים ואופן כי ענוותנותם היתה כרוכה בנחיתות עצמית. הם הכירו בגדולתם עד הקצה, אלא מאי? מימיהם לא החזיקו טובה לעצמם משום כך! וסבלנות אדירה היתה בהם, כלפי הילדים הרכים והבחורים הצעירים ביותר.

אך בכך לא הסתיים המעשה. כאשר שבתי לבית, יצרתי קשר עם אותו עסקן רפואי ובישרתי לו, שלא הצלחתי להיעזר בפרופסור הנכבד. ביקשתי ממנו שיאתר עבורי פרופסור אחר, בו אוכל להיעזר על מנת להביא את הענין לסיומו הטוב. על אתר הפנה אותי העסקן הנמרץ לפרופסור אחר, חשוב ונכבד לא פחות, והורה לי להתקשר למרפאתו בבית החולים. בלב מלא חששות התקשרתי למספר הטלפון, ומעבר לקו נעניתי בקולה של המזכירה. מה מאוד התפלאתי כאשר המזכירה העבירה אותי ללא המתנה ארוכה, היישר אל הפרופסור הנכבד, ששאל לרצוני בקול אדיב וחביב במיוחד. הוא האזין בקשב לדברי, וכאשר סיימתי אמר: "אני יוצא לביתי ממש ברגעים אלו, שלח את המסמך לביתי בפקס, וכאשר אגיע בעוד שעה - אעיין בו ואשיב לך מיד". מיהרתי לעשות כדבריו, שלחתי את הפקס לביתו, וכעבור שעה התקשרתי אליו.

בפיו של הפרופסור היתה מוכנה הרצאה שלימה ומדוייקת על המחלה, פרטיה ואופני ריפוייה. בסבלנות החל להסביר לי שלב אחר שלב, את המידע שברשותו. אך אני, שידעתי עד כמה נפשם של בני משפחת הכלה יוצאת לשמוע את התשובה הסופית, לא הייתי מסוגל להאזין לכל זאת. בעדינות קטעתי את הפרופסור, והסברתי לו כי למעשה איני זקוק לכל ההסברים המפורטים, הגם שהם מרתקים בפני עצמם. זקוק אני לתשובה קצרה וחד משמעית על השאלה. האם הבחור בריא כיום, והאם יש ממה לחשוש בעתיד. שכן, בני משפחת הכלה ממתינים בקוצר רוח ובמתח אדיר, איום ונורא, לקראת התשובה שתקבע את גורל בתם.

הוא מאוד כעס עלי. "האם אתה לא חושב שלכלה מגיע לדעת את כל פרטי מחלת החתן?!" שאל. "הלא אם אענה לך כלאחר יד, עלולה הכלה לחיות כל חייה בתחושה שהיא נישאה בגלל תשובתו הלא מדוייקת של פרופסור עסוק אחד! הן גם אם אענה לך שהחתן בריא, ואתה תלך ותאמר זאת לבני משפחת הכלה, הכלה עלולה להיכנס לדמיונות שווא, ולקום בכל בוקר בבהלה, שמא בעלה אינו נושם עוד"... "ובכל זאת" התחננתי לפני הפרופסור, "ששמא תואיל בטובך לענות לי, ורק לי, בקצרה, מהי התשובה?" "מוכן אני לכך", נשמעה תשובתו של הפרופסור, "ובתנאי שתבטיח לי שלא תטרוק את השפופרת ותרוץ לספר זאת למשפחת הכלה".

כאשר ניתנה הבטחתי, נשמעה תשובתו של הפרופסור אשר הסירה אבן כבדה מעל ליבי. "הבחור בריא לחלוטין, ואין כל סיבה לחשוש למאומה!" הודיתי לרופא בכל פה, ולאחר שסיים להרצות לי על כל פרטי המחלה, לפני שהנחתי את השפופרת על כנה, אמרתי לו: "דע לך, אדוני הפרופסור, כי אני ממש מעריץ אותך ואת היחס שלך! אין לך מושג מדוע ולמה, אבל דע לך כי כך הוא". שתיקה קצרה שררה מעבר לקו, ואחריה נשמע קולו של הפרופסור: "אני מבין היטב למה אתה מתכוון, ואני רוצה לומר לך, כי יש סיבה להתנהגותי השונה מהתנהגותם של רופאים אחרים. בצעירותי למדתי בישיבה, וכאשר עזבתי את הישיבה לטובת לימודי רפואה, הבטחתי לעצמי כי לא יעבור עלי יום בלא לימוד דף גמרא. וזה מה ששומר עלי עד היום. היה שלום!"

הנחתי את השפופרת במקומה, ליבי נפעם ונרגש ודמעת התרגשות בעיני, ומולי ריחפו דברי רבותינו (אבות ו, א): "רבי מאיר אומר: כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ומלבשתו ענוה ויראה..."