ענין חומש בראשית - הפרי והקליפה
ספר הכוזרי מאמר א אות צה - צו
ספר הכוזרי מאמר א אות צה - צו
הרפה לי מעט, עד שאבאר אצלך גדולת העם,
ודי לי לעד, שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם,
וחול הענין האלהי על המונם עד שהגיעו כלם אל מעלת הדבור,
ועבר הענין אל נשיהם והיו מהן נביאות,
אחר שלא היה חל הענין האלהי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון,
כי אדם היה שלם מבלתי תנאי, כי אין טענה בשלמות מעשה, מעושה חכם יכול, מחומר בחרו לצורה אשר חפץ בה, ולא מנע מונע ממזג שכבת זרע האב ולא מדם האם ולא מהמזונות וההנהגה בשני הגדול והינקות והתחלפות האויר והמים והארץ, כי יצרו כמגיע לתכלית ימי הבחרות השלם ביצירותיו ובמדותיו, והוא אשר קבל הנפש על תומה, והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי, והכח האלהי אחר השכל, ר"ל המעלה אשר בה ידבק באלהים וברוחניים, וידע האמתות מבלי למוד, אבל במחשבה קלה, וכבר נקרא אצלנו בן אלהים, וכל הדומים לו מזרעו בני אלהים,
והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו,
וכאשר הרגו קין אחיו מפני קנאתו בו על המעלה הזאת, נתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם,
והיה סגולה ולב וזולתו כקליפה.
וסגולת שת אנוש.
וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני אלהים, שלמים בבריאתם ובמדותם ובאריכות הימים ובחכמות וביכולת, ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם.
ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין האלהי כתרח, אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר, ועוד שהשיג נח בעצמו.
והיה הענין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים.
ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי,
ועבר היה סגולת שם ושם היה סגולת נח,
מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה,
ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום.
וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא,
ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין האלהי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלהי, וזה היה תחלת חול הענין האלהי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים.
וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן, אשר שרשו טוב עד שהוציאם פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נוטע ממנו,
רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים.
ואז היו ראויים להראות האור עליהם וההשגחה ההיא הרבונית, ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים, אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדתם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה ונזהרים באב הממרה בעבור מה שיתערב בו מן הסגולה אשר תראה בבנו או בבן בנו כפי מה שתזדכך הטפה,
כמו שאמרנו בתרח וזולתו ממי שלא נדבק בו הענין האלהי אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה, מה שלא היה כן בתולדת כל הנולד מחם ויפת.
ונראה כזה בענין הטבעי כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל אך הוא דומה לאבי אביו,
ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב ואף על פי שלא נראה להרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם.
צו. אמר הכוזרי: זאת באמת היא הגדולה הנמשכת מאדם, ואדם היה הגדול שבבריאות הארץ, ונתחייבה לכם הגדולה על כל הנמצאים בארץ.
הפרי והקליפה של אדם הראשון
טעם שהאריך ה' לבני קין |
והם חדשו המלאכות והאומניות, שכ"ז היה צריך לישוב העולם אשר לשבת יצרה[1]:
טעם שידע אדם עןד את אשתו |
טעם שקראה חוה 'שת' |
טעם 'גם הוא' |
טעם שקרא אדם 'שת' |
טעם שנאמר 'ויהיו כל ימי אדם' |
משא"כ בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לא חשב שנית סך הכולל, כי רובם לא היו סגולה והיה ענינם רק לקיום המין והיה הסגולה נאצר בקרבם בכח שיתגלה בבני בניהם כמ"ש הכוזרי[3]:
(א - ג) אדם שת אנוש - ר"ל בן אדם שת ובן שת אנוש.
(א - ג) אדם שת אנוש - ר"ל בן אדם שת ובן שת אנוש.
טעם שקיצר הכתוב ביחוס האומות |
דברי הכוזרי |
ביאור חלוקת הדורות לג' פסוקים |
ביאור דברי המדרש |
הפרי והקליפה של נח
(ד) נח שם חם ויפת -
מספר שבעים |
ענין ג' מיני האילן הפרי, העלים והקליפות וכנגדם ג' מיני בני אדם האלוקיים הממוצעים והבהמיים וג' השורשים לאלו הם שם חם ויפת |
מתחיל בטפל ומסיים בעיקר |
הסגולות בעצם והסגולות בכח |
ביאור הכתוב 'ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר' |
שלפעמים היו בעצמם סגולה ולפעמים היו מוכנים להוליד בן שיהי' סגולה, שאדם ושת ואנוש היו בעצמם סגולה, שע"כ אמר במדרש אדם שת אנוש ע"כ בצלם ובדמות כמש"ש, והדורות אחריו היה טמון בהם סגולה, שחנוך ומתושלח ולמך ונח היו בעצמם סגולה,,, ובבני נח היה שם הסגולה, אבל בבני שם לא נמצא הלב והסגולה, כי ארפכשד ושלח לא היו סגולה רק שהיה טמון בם הכח שעֵבֶר בן בנו של ארפכשד היה סגולה, ועז"א - ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר, שבזה שהיה אבי כל בני עבר יולד לו גם הוא סגולה כמוהו, כי יתר בניו היו קליפות, ורק שהיה שמור הסגולה לדור רביעי[4].
הפרי והקליפה של אברהם
מלבי"ם בראשית (פרשת לך לך) טז א
ושרי אשת אברם קדימת השם אל הפעל מורה הפך וסתירה. ר"ל שגם אחר שהבטיחו ה' כל האמור עדן לא ילדה לו, כי היה צריך שיקדם לו לידת ישמעאל שהוא שאב הזוהמא הגו סגים מכסף ויוצא לצורף כלי שעל ידו נזדקקה הטפה ויצא יצחק בקדושה כמ"ש בבאורי על יהושע (כד ג) וכן היה צריך להקדים המילה ושיזקן אברהם עוד יותר, עד שיחלש הכח החומרי ויגבר הענין הרוחני, וכדי שתהיה הלידה שלא עפ"י טבע רק בדרך נס, ועז"א שמצד ששרי היא אשת אברם, וראוי שהזרע שיולד ממנה יהיה מיוחס לאברהם, שהיה זרע קודש מרחם משחר בענין שתלד לו, ולא היה עדיין הזמן לזה, עז"א לא ילדה לו, ובמדרש אם היתה נשאת לאחר ילדה, ולה אבל הגר היתה מוכנת שבנה ישאב הזוהמא, מצד שהיא שפחה, ומצד שהיא מצרית שעתידה תורה לאסור. ושמה הגר, ר"ל שלא נתגיירה כי לא נשתנה שמה, שבעת הגרות היו משנים את השם:
(א) ויסף אברהם - כמו שהעץ יש בו עלין וקליפה וגרעינין ופרי, כן במין האנושי ימצא הלב והפרי שהוא מובחר האנושי שבעבורו נשתל כל האילן ובעבורו נקרא כל היצור, אבל הפרי מעטה נגד העלין והקליפות, שהם כלל בני אדם גוים ולאומים שצריכים בהכרח לחיות חיים הארציים, ואגודתו על ארץ יסדה בעבור הפרי והלב והסגולה מבני אדם, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה, ושקול זה כנגד כל העולם כולו כמ"ש חז"ל בפ"ק דברכות, וריב"ז כשראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני, ובזה מספר שכן אברהם עם מה שהוליד את יצחק ונתן לו בת זוגו שמהם יצא הלב והסגולה, והוציא ג"כ עלים וקליפות שיהיו שומרים לפרי, ויש קליפה הקודמת לפרי כטבע התולדה שתחלה יצאו הסיגים ואח"כ הכסף הנקי, ולבעי רחמי אתכליא על עליא, ובערך זה היה ישמעאל שנולד קודם יצחק, ויש קליפה המאוחרת לפרי ובערך זה היו בני קטורה, ועז"א במדרש אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, אולם יודיע כי אלה לא יתיחסו אל אברהם לעקר והיה רק תוספת אל העקר, וז"ש ויוסף אברהם: (ב - ד) ותלד לו - מבארם בשמותם שנעשו גוים גדולים למלא פני האדמה להיות צוותא אל הלב והסגולה, אם בישוב הארץ אם לצורך המלאכה והאומניות, שעז"א ובני דדן היו אשורים ולטושים, שהוא ע"ש מלאכתם כמ"ש בפי' ד"ה, והיו י"ג ראשי אומות, שמספר י"ב או י"ג היה בכל אחד מבניו, וסיים כל אלה בני קטורה, ר"ל לא נתיחסו לאברהם רק היו בני קטורה: (ה - ו) ויתן אברהם - באשר עקר תולדתו היה יצחק לכן הבדילו מיתר בניו. א] במה שנתן לו את כל אשר לו בין נכסיו בין הברכה והבכורה והצלחת הנפשיית, ולבני הפילגשים שהם בני הגר וקטורה נתן מתנות, וחז"ל דרשו ששם טומאה מסר להם, ר"ל שנתן דבר שאין ראוי להחזיקו רק לתתה לאחרים, כי ידע שהם יהיו תחת המערכת ומסר להם השמות המושלים על המערכה ומוציאים כח מן המזל והכוכב, וזאת שנית ששלחם מעל יצחק בנו שלא יהיה להם חלק בירושת הארץ, ושלא יעמדו אחרי מותו קטטות בינם ובין יצחק, והגם שנראה שישמעאל לא נשלח כמ"ש ויקברו אותו יצחק וישמעאל, כבר פי' הרי"א שע"י בני קטורה נכנע גם ישמעאל תחת יצחק כי הבין שאין לו יתרון על יתר בני הפילגשים[5]:
ושרי אשת אברם קדימת השם אל הפעל מורה הפך וסתירה. ר"ל שגם אחר שהבטיחו ה' כל האמור עדן לא ילדה לו, כי היה צריך שיקדם לו לידת ישמעאל שהוא שאב הזוהמא הגו סגים מכסף ויוצא לצורף כלי שעל ידו נזדקקה הטפה ויצא יצחק בקדושה כמ"ש בבאורי על יהושע (כד ג) וכן היה צריך להקדים המילה ושיזקן אברהם עוד יותר, עד שיחלש הכח החומרי ויגבר הענין הרוחני, וכדי שתהיה הלידה שלא עפ"י טבע רק בדרך נס, ועז"א שמצד ששרי היא אשת אברם, וראוי שהזרע שיולד ממנה יהיה מיוחס לאברהם, שהיה זרע קודש מרחם משחר בענין שתלד לו, ולא היה עדיין הזמן לזה, עז"א לא ילדה לו, ובמדרש אם היתה נשאת לאחר ילדה, ולה אבל הגר היתה מוכנת שבנה ישאב הזוהמא, מצד שהיא שפחה, ומצד שהיא מצרית שעתידה תורה לאסור. ושמה הגר, ר"ל שלא נתגיירה כי לא נשתנה שמה, שבעת הגרות היו משנים את השם:
(א) ויסף אברהם - כמו שהעץ יש בו עלין וקליפה וגרעינין ופרי, כן במין האנושי ימצא הלב והפרי שהוא מובחר האנושי שבעבורו נשתל כל האילן ובעבורו נקרא כל היצור, אבל הפרי מעטה נגד העלין והקליפות, שהם כלל בני אדם גוים ולאומים שצריכים בהכרח לחיות חיים הארציים, ואגודתו על ארץ יסדה בעבור הפרי והלב והסגולה מבני אדם, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה, ושקול זה כנגד כל העולם כולו כמ"ש חז"ל בפ"ק דברכות, וריב"ז כשראה אוכלוסא בהר הבית אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני, ובזה מספר שכן אברהם עם מה שהוליד את יצחק ונתן לו בת זוגו שמהם יצא הלב והסגולה, והוציא ג"כ עלים וקליפות שיהיו שומרים לפרי, ויש קליפה הקודמת לפרי כטבע התולדה שתחלה יצאו הסיגים ואח"כ הכסף הנקי, ולבעי רחמי אתכליא על עליא, ובערך זה היה ישמעאל שנולד קודם יצחק, ויש קליפה המאוחרת לפרי ובערך זה היו בני קטורה, ועז"א במדרש אשר פריו יתן בעתו זה יצחק, ועלהו לא יבול זה ישמעאל, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, אולם יודיע כי אלה לא יתיחסו אל אברהם לעקר והיה רק תוספת אל העקר, וז"ש ויוסף אברהם: (ב - ד) ותלד לו - מבארם בשמותם שנעשו גוים גדולים למלא פני האדמה להיות צוותא אל הלב והסגולה, אם בישוב הארץ אם לצורך המלאכה והאומניות, שעז"א ובני דדן היו אשורים ולטושים, שהוא ע"ש מלאכתם כמ"ש בפי' ד"ה, והיו י"ג ראשי אומות, שמספר י"ב או י"ג היה בכל אחד מבניו, וסיים כל אלה בני קטורה, ר"ל לא נתיחסו לאברהם רק היו בני קטורה: (ה - ו) ויתן אברהם - באשר עקר תולדתו היה יצחק לכן הבדילו מיתר בניו. א] במה שנתן לו את כל אשר לו בין נכסיו בין הברכה והבכורה והצלחת הנפשיית, ולבני הפילגשים שהם בני הגר וקטורה נתן מתנות, וחז"ל דרשו ששם טומאה מסר להם, ר"ל שנתן דבר שאין ראוי להחזיקו רק לתתה לאחרים, כי ידע שהם יהיו תחת המערכת ומסר להם השמות המושלים על המערכה ומוציאים כח מן המזל והכוכב, וזאת שנית ששלחם מעל יצחק בנו שלא יהיה להם חלק בירושת הארץ, ושלא יעמדו אחרי מותו קטטות בינם ובין יצחק, והגם שנראה שישמעאל לא נשלח כמ"ש ויקברו אותו יצחק וישמעאל, כבר פי' הרי"א שע"י בני קטורה נכנע גם ישמעאל תחת יצחק כי הבין שאין לו יתרון על יתר בני הפילגשים[5]:
הפרי והקליפה של יצחק
ואלה תולדת - לעומת מה שאמר בתולדות ישמעאל אשר ילדה הגר שפחת שרה, וכן בבני קטורה סיים כל אלה בני קטורה, ר"ל שלא היו סגולה ולב ופרי מתיחסים לאברהם, רק פסולת וקליפות מתיחסים לאמותיהם, ולא יקראו בשם בני אברהם כמ"ש הנודר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל וב"ק. אמר שתולדות יצחק הוא מצד שאברהם הוליד את יצחק, וכבר באר הכוזרי כי לב מין האנושי היה טמון ביחידי סגולה אדם שת אנוש וכו' והשאר כקליפות, ועתה רצה ה' להוציא לצורף כלי שדור שלם יהיה כולו לב וסגולה, הוצרך לזקק הזרע להסיר הבדיל והסיגים, והיה הזקוק הראשון בישמעאל ששאב הזוהמא ואחריו הזקוק השני בעשו, וכמו שזהב הנמצא באדמה נמצא עליו קליפת עפר וצונמא המקיף אותו והוא דבוק בו רק דבוק שכני, דוגמא זה היה ישמעאל וע"כ נולד מאשה אחרת, ונמצאו עוד סיגים שמתערבים בזהב ודבקים בו דבוק עצמי אשר לא יוסר רק בהתוך תוך כור כן היה עשו שסיגיו היו טמונים ביצחק ממוזג ומעורב, וסיגים האלה נצרפו ונזדקקו בבטן אחת: (כ) ויהי יצחק - אילן סרק ותפוח יערי גדלים בכ"מ ומבלי עבודה, אבל אילנות המובחרים נושאי פרי חמד צריכים עבודה ומקום נבחר ועת מיועד והכנות רבות, וכן טרם שיולד הפרי הנבחר מטתו של יעקב היה צריך הזמן שהמתין עד היותו בן ארבעים שנכבה רתיחת דמו ונשלם שכלו כדי שיוליד בדומה מצד צורתו הנשלמה. ב] בקחתו את רבקה בת זוגו שהיתה מוכנת להולדת הזרע הנבחר. ג] שהיתה בת בתואל מפדן ארם ממשפחתו ומקום מולדתו, כמו שהצומח לא יפרה רק בארצו, ואם ישתלהו בארץ רחוקה עוד נשאר בו טבע ארצו, וכן אם ירכיבהו באינו מינו ישונה ענינו וטבעו, כן האדם לאדם, וע"כ הקפיד שיהיה ממשפחתו ומולדתו, והזכיר שהיתה אחות לבן, שגם זה היה השגחיי, שעי"כ ברח יעקב אל לבן לקחת בת זוגו משם, וחז"ל אמרו שספר שעמדה בין רשעים ולא למדה ממעשיהם, ור"ל שע"י ג' דברים יושחת האדם. א] ע"י רוע אבותיו, עז"א בת בתואל. ב] ע"י רוע מקומו, עז"א מפדן ארם. ג] ע"י רוע החבורה, עז"א אחות לבן:
(כא) ויעתר - הלידה בבני אדם שיוליד מינו שתולה בטבע כמו ששתול בטבע הצומח והחי להשאיר מינו, אולם שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קדש הלולים, הוא נגד הטבע וצריך לזה עזר אלהי, וע"כ היו אמותינו עקרות כי שיצא מן הקליפה פרי קודש אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כח אלהי, שזה יתעורר ע"י התפלה להאציל נשמה קדושה בת אלהים אשר תעש חיל, והגם שיצחק כבר היה מוכן לזה מעת העקדה כמש"ש, רבקה לא היתה מוכנת לזה, ועז"א כי עקרה היא, וספר איך הוכנה ללידה זו. א] ע"י הרבות בתפלה שעז"א ויעתר שמורה על הרבוי. ב] שהיתה התפלה מיצחק שהוא כבר הובטח על בנים מעת העקדה והתפלל שהבנים יהיו ממנה, ג] לנכח אשתו שע"י שהמקבל עומד נוכח המשפיע, יוכן יותר לקבל ההשפעה, כמ"ש אמרתי אלי יצא יצא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו כמש"ש, וע"כ ויעתר לו ה', וחז"ל אמרו שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'[6]:
ויהי כי זקן יצחק - הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה' בארץ, כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא"א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות. וכאשר רצה ה' שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה' ופרי קודש, וא"א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה', וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה' הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ"ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב"י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה' והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה"ז ובעה"ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה' ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה'. וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה' להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו. רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה'. ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה', וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ"ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה' וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה' לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה"ז כנ"ל[7]: (ה) ורבקה שמעת - הנה רבקה הבינה כל כונת יצחק (שעז"א ורבקה שומעת ר"ל מבינה דברי יצחק) איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון ושבט לוי וישראל שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את כל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהי' שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עה"ז בעושר וממשלה, כי יש מקום אשר שניהם יכונו יחדו ההצלחה הגופיית עם הנפשיית ויוכל אדם לזכות לשני שלחנות, אם ישמש בהעושר וממשלה רק לצורך אושר הנפש, שמטעם זה לע"ל יהיה ללוים חלק בארץ, כי אז תמלא הארץ דעת ה' ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא תשביתנו העושר מעבודת ה', כי מסלת השלמים שתים המה, יש אשר יהיה ענין החומר עליו ויצרו יסיתהו לחטוא, רק הוא יתגבר על יצרו, וזה הנקרא כובש, ויש אשר כבר המית את יצרו ופסקה תאותו, וזה נקרא צדיק. והנה הראשון צריך להכניע את חמרו ושלא י"ל חלק ונחלה בעושר ונחלה בל ישבית אותו מעבודת ה', אבל השני שגם כחותיו החמריים באו בברית בל יתאוו לדבר מלבד אשר תצוה הנפש להעזר בהצלחה הנפשיית, לא יחשיך אותו ההון והמשרה מעבודת ה', וזה יהיה מדרגת ישראל לעתיד כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו, וחשבה רבקה שבענין זה יצלחו הבנים יותר, שגם ברכת העה"ז תהיה ליעקב, ועשו יעבוד אותו עבודת עבד, כי ימשול עליו יעקב בעוז ה' ובכח נפשו כמו שהיה בעת שהצליחו ישראל וכבשו אדום תחתם והכניסו אותם בברית מילה וטבילה בימי הורדוס, וספר הכתוב כי רבקה שמעת בדבר יצחק וילך עשו לצוד ציד להביא, כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת[8]:
(כט) אלה תולדותם - היו י"ג עם ישמעאל, וכן בני קטורה הם י"ג, וע"ז אמרו במדרש שהיו ראויים י"ב שבטים לצאת מאברהם כי הי"ב שבטים הם י"ג עם לוי, וכמו שהוליד מיתר נשיו היה ראוי שיצאו גם משרה לצד הקדושה: (לח) ובני שעיר - מפני שבני עשו השמידו את בני שעיר וישבו תחתם, ותחת אלופי שעיר נעשו אלופים מבניו של עשו, חשב אלופי שעיר כדי שנדע כמה אלופים היו תחתם מבניו של עשו. וכשתמנה תראה שישמעאל ובניו הם י"ג ובני קטורה ג"כ י"ג ועשו ובניו הם ט"ז (שתמנע אינה מן החשבון לשני הפירושים) ובני שעיר הם כ"ו, שנכנסו כ"ו בני עשו תחתם, סה"כ הם ס"ח ועם עמון ומואב שהיו ג"כ ממשפחת אברהם הם שבעים. ובא להודיע שכמו שעמדו שבעים אומות בעולם הכללי, עמדו שבעים נפש נשיאים ואלופים וראשים מזרע אברהם, וכנגדם שבעים נפש מבני יעקב שהיו שורש לכלל ישראל כמ"ש האריז"ל בספר הגלגולים, את זה לעומת זה[9]:
(כא) ויעתר - הלידה בבני אדם שיוליד מינו שתולה בטבע כמו ששתול בטבע הצומח והחי להשאיר מינו, אולם שיוליד סגולה ושיצא פרי נבחר קדש הלולים, הוא נגד הטבע וצריך לזה עזר אלהי, וע"כ היו אמותינו עקרות כי שיצא מן הקליפה פרי קודש אין הטבע מוכנת מעצמה עד יופיע כח אלהי, שזה יתעורר ע"י התפלה להאציל נשמה קדושה בת אלהים אשר תעש חיל, והגם שיצחק כבר היה מוכן לזה מעת העקדה כמש"ש, רבקה לא היתה מוכנת לזה, ועז"א כי עקרה היא, וספר איך הוכנה ללידה זו. א] ע"י הרבות בתפלה שעז"א ויעתר שמורה על הרבוי. ב] שהיתה התפלה מיצחק שהוא כבר הובטח על בנים מעת העקדה והתפלל שהבנים יהיו ממנה, ג] לנכח אשתו שע"י שהמקבל עומד נוכח המשפיע, יוכן יותר לקבל ההשפעה, כמ"ש אמרתי אלי יצא יצא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו כמש"ש, וע"כ ויעתר לו ה', וחז"ל אמרו שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'[6]:
ויהי כי זקן יצחק - הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה' בארץ, כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא"א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות. וכאשר רצה ה' שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה' ופרי קודש, וא"א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה', וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה' הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ"ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב"י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה' והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה"ז ובעה"ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה' ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה'. וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה' להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו. רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה'. ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה', וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ"ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה' וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה' לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה"ז כנ"ל[7]: (ה) ורבקה שמעת - הנה רבקה הבינה כל כונת יצחק (שעז"א ורבקה שומעת ר"ל מבינה דברי יצחק) איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון ושבט לוי וישראל שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את כל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהי' שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עה"ז בעושר וממשלה, כי יש מקום אשר שניהם יכונו יחדו ההצלחה הגופיית עם הנפשיית ויוכל אדם לזכות לשני שלחנות, אם ישמש בהעושר וממשלה רק לצורך אושר הנפש, שמטעם זה לע"ל יהיה ללוים חלק בארץ, כי אז תמלא הארץ דעת ה' ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא תשביתנו העושר מעבודת ה', כי מסלת השלמים שתים המה, יש אשר יהיה ענין החומר עליו ויצרו יסיתהו לחטוא, רק הוא יתגבר על יצרו, וזה הנקרא כובש, ויש אשר כבר המית את יצרו ופסקה תאותו, וזה נקרא צדיק. והנה הראשון צריך להכניע את חמרו ושלא י"ל חלק ונחלה בעושר ונחלה בל ישבית אותו מעבודת ה', אבל השני שגם כחותיו החמריים באו בברית בל יתאוו לדבר מלבד אשר תצוה הנפש להעזר בהצלחה הנפשיית, לא יחשיך אותו ההון והמשרה מעבודת ה', וזה יהיה מדרגת ישראל לעתיד כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו, וחשבה רבקה שבענין זה יצלחו הבנים יותר, שגם ברכת העה"ז תהיה ליעקב, ועשו יעבוד אותו עבודת עבד, כי ימשול עליו יעקב בעוז ה' ובכח נפשו כמו שהיה בעת שהצליחו ישראל וכבשו אדום תחתם והכניסו אותם בברית מילה וטבילה בימי הורדוס, וספר הכתוב כי רבקה שמעת בדבר יצחק וילך עשו לצוד ציד להביא, כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת[8]:
(כט) אלה תולדותם - היו י"ג עם ישמעאל, וכן בני קטורה הם י"ג, וע"ז אמרו במדרש שהיו ראויים י"ב שבטים לצאת מאברהם כי הי"ב שבטים הם י"ג עם לוי, וכמו שהוליד מיתר נשיו היה ראוי שיצאו גם משרה לצד הקדושה: (לח) ובני שעיר - מפני שבני עשו השמידו את בני שעיר וישבו תחתם, ותחת אלופי שעיר נעשו אלופים מבניו של עשו, חשב אלופי שעיר כדי שנדע כמה אלופים היו תחתם מבניו של עשו. וכשתמנה תראה שישמעאל ובניו הם י"ג ובני קטורה ג"כ י"ג ועשו ובניו הם ט"ז (שתמנע אינה מן החשבון לשני הפירושים) ובני שעיר הם כ"ו, שנכנסו כ"ו בני עשו תחתם, סה"כ הם ס"ח ועם עמון ומואב שהיו ג"כ ממשפחת אברהם הם שבעים. ובא להודיע שכמו שעמדו שבעים אומות בעולם הכללי, עמדו שבעים נפש נשיאים ואלופים וראשים מזרע אברהם, וכנגדם שבעים נפש מבני יעקב שהיו שורש לכלל ישראל כמ"ש האריז"ל בספר הגלגולים, את זה לעומת זה[9]:
הפירות של יעקב
(ד) ויראו אחיו - אבל אחיו דנו בזה כוונה אחרת כמו שיתבאר, ולכן וישנאו אותו, והוא כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק, ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדבוק האלהיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה', ובאשר לא ידעו השבטים שעתה יתנוצץ הענין האלהי על מטה שלמה ושכל שבטי יה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתנת פסים שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה. וע"כ יציינהו בבגדי כהונה וכתנת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ואם ירצה הבכורה ומתנות האלהיות איך ירצה במלוכה ומשרה, ועפ"ז חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים[10].
כל אלה שבטי ישראל שנים עשר - מספר השנים עשר בשבטי יעקב היה הכרחי, כי כן גם בעולם הגדול י"ב גבולות ואלכסונים וי"ב מזלות וי"ב צרופי הויה וי"ב שערי רקיע, שכל שבט מושך ברכתו מן הים העומד על שנים עשר בקר. ותמיד נשאר מספר זה, שמה שחלק מנשה ואפרים לשנים הוא רק במקום שלא נמנה שבט לוי, אבל במקום שנמנה לוי לא נמנה יוסף רק לשבט אחד, כמו באפוד ובהר גרזים.
ונגדם הקים משה י"ב מצבה ויהושע שנים עשר אבנים ואליהו שתים עשרה אבני מזבח, וזאת עצמו דבר להם אביהם ויברך אותם, איש איש כפי שרשו למעלה, ועד עתה היה הלב והסגולה אצורה באדם אחד בכל דור והוא היה מקדש לשכינת ה' ולכל הטובות הרוחניות, ומעתה נתפרד השורש לענפים ונתחלק תחלה לשנים עשר שבטים, ר"ל י"ב ענפים שהשבט והענף הם שמות נרדפים, ועם יעקב שרשם היו י"ג כמנין אחד, וכמ"ש במדרש שא"ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שהיו באחדותם כמו שהיו ביעקב שהוא השורש לענפים אלה, ולכן הגם שנתן לכל שבט ברכה בפ"ע בכ"ז כלם משתתפים בכל הברכות, ועז"א כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, שכל אחד מהם היה כלול מכל השנים עשר, כמו שכל כח הנמצא בענף מיוחד מן האילן הוא כלול בכל האילן, וזאת עצמו דבר להם אביהם, וז"ש איש אשר כברכתו ברך אתם, שברכת כ"א הוצרך לצורך הכלל. וז"ש במדרש לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, וליוסף גבורת שור וכו' לא תאמר שזה גדול מזה כללן כלן בברכה אחת, שעז"א ברך אותם, ועז"א להם אני נאסף אל עמי, כי תחלה היו הברכות האלה נקוים ועומדים בהמקור שהוא יעקב ולא היו צריכים להתחלק לי"ב צינורות, ועתה שנאסף המקור צריך לחבר את הי"ב ברכות ושקתות המים להיות אחד. וז"ש במדרש אני נאסף אל עמי אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי ואם לאו משאני מסתלק מן העולם לעצמי אני הולך, שנאמר אני נאסף על עמי, ר"ל שבמה שברכם השפיע כל הברכות להם עד שנכנסו תחתיו להיות מעונה אלהי קדם, ואז זכו בעצמו של יעקב כי עצמותו וקדושתו נשתל בזרעו, ואם לא זכו נפרד קדושת יעקב מהם ולא יהיה מרכבה לשכינת ה'[11]:
כל אלה שבטי ישראל שנים עשר - מספר השנים עשר בשבטי יעקב היה הכרחי, כי כן גם בעולם הגדול י"ב גבולות ואלכסונים וי"ב מזלות וי"ב צרופי הויה וי"ב שערי רקיע, שכל שבט מושך ברכתו מן הים העומד על שנים עשר בקר. ותמיד נשאר מספר זה, שמה שחלק מנשה ואפרים לשנים הוא רק במקום שלא נמנה שבט לוי, אבל במקום שנמנה לוי לא נמנה יוסף רק לשבט אחד, כמו באפוד ובהר גרזים.
ונגדם הקים משה י"ב מצבה ויהושע שנים עשר אבנים ואליהו שתים עשרה אבני מזבח, וזאת עצמו דבר להם אביהם ויברך אותם, איש איש כפי שרשו למעלה, ועד עתה היה הלב והסגולה אצורה באדם אחד בכל דור והוא היה מקדש לשכינת ה' ולכל הטובות הרוחניות, ומעתה נתפרד השורש לענפים ונתחלק תחלה לשנים עשר שבטים, ר"ל י"ב ענפים שהשבט והענף הם שמות נרדפים, ועם יעקב שרשם היו י"ג כמנין אחד, וכמ"ש במדרש שא"ל כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, שהיו באחדותם כמו שהיו ביעקב שהוא השורש לענפים אלה, ולכן הגם שנתן לכל שבט ברכה בפ"ע בכ"ז כלם משתתפים בכל הברכות, ועז"א כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, שכל אחד מהם היה כלול מכל השנים עשר, כמו שכל כח הנמצא בענף מיוחד מן האילן הוא כלול בכל האילן, וזאת עצמו דבר להם אביהם, וז"ש איש אשר כברכתו ברך אתם, שברכת כ"א הוצרך לצורך הכלל. וז"ש במדרש לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, וליוסף גבורת שור וכו' לא תאמר שזה גדול מזה כללן כלן בברכה אחת, שעז"א ברך אותם, ועז"א להם אני נאסף אל עמי, כי תחלה היו הברכות האלה נקוים ועומדים בהמקור שהוא יעקב ולא היו צריכים להתחלק לי"ב צינורות, ועתה שנאסף המקור צריך לחבר את הי"ב ברכות ושקתות המים להיות אחד. וז"ש במדרש אני נאסף אל עמי אם זכיתם לכם זכיתם בעצמי ואם לאו משאני מסתלק מן העולם לעצמי אני הולך, שנאמר אני נאסף על עמי, ר"ל שבמה שברכם השפיע כל הברכות להם עד שנכנסו תחתיו להיות מעונה אלהי קדם, ואז זכו בעצמו של יעקב כי עצמותו וקדושתו נשתל בזרעו, ואם לא זכו נפרד קדושת יעקב מהם ולא יהיה מרכבה לשכינת ה'[11]:
מלבי"ם שמות (פרשת יתרו) יט ו
(ו) ואתם. זה יגיד לבני ישראל הגדולים, אולם אתם בני ישראל [שכנוי הגוף הנוסף על הפעל בא תמיד לדיוק] אתם גדולי האומה וזקניה, לכם אני מצוה שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהכהנים הם המיוחדים לעבודת ה' וכן תהיו כהני ה' עובדים עבודתו, ותהיו גוי קדוש מתקדשים במעשים נפלאים בקדושה יתרה ובקורבה לאלהים, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ר"ל דברים האחרונים שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש לא תאמר אל בית יעקב רק אל בני ישראל, כי כמו שא"א שכל האילן יהיה פרי, וכל הגוף יהיה לב ומוח, שבהכרח ימצא בהאילן שרשים וקליפה ועץ ועלים שהם טפלים אל הפרי ושומרים את הפרי, וכן ימצא בגוף עצמות ובשר ידים ורגלים שכלם טפלים אל הלב והמוח ששם משכן הנפשות, כן ימצאו בהאומה אנשים המונים שהם במדרגת העץ והעלים או הבשר והעצמות, ואנשים אלהיים יחידי סגולה שהם במדרגת הלב והפרי, והבטיח להם שגם בית יעקב ההמוניים יהיו סגולה כשישמרו תורת ה', ושהגדולים שבהם יהיו קדושים וכהני ה' נעלים מעניני הטבע מושלים על כל המעשים שעז"א ממלכת כהנים, וזה הגדה מיוחדת חדשה לבני ישראל גדולי האומה:
מלבי"ם דברים (פרשת ואתחנן) ז ו - ח
(ו) כי עם קדוש אתה, כבר בארתי (יתרו יט ה') שיש הבדל בין עם קדוש ובין עם סגלה, שסגולה היא דבר החשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיניו מצד שמוצא חן לפניו, ועם קדוש הוא בעת יתקדשו ויתעלו מצד קדושת מעשיהם, ועז"א שאתה עם קדוש מצד קדושת המעשים, וחוץ מזה בחר ה' אלהיך מצד הבחירה להיות לו לעם סגלה, ומצד שני אלה הענינים צריך אתה להתרחק מן העמים עובדי אלילים:
(ז) לא מרבכם, ולא תאמר הלא טוב יותר שנקרב אותם אלינו להיות עמנו לעם אחד וברבות עם הדרת מלך ויהיו גם הם סגולה, עז"א לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם שאין ה' חפץ ברבוי עם, כי הפרי והסגולה היא מועטת, כמו שבעץ פרי העצים והעלים והקליפות הם רבים והפרי היא מעוטה, כן אתם המעט מכל העמים, כי אתם הלב והפרי והסגולה שהיא מועטת, והיא הסגולה אצל הנוטע והחביבה בעיניו:
(ח) כי מאהבת ה' אתכם, שאם היה רוצה ברבות עם סגולה היה יכול לתת לכם את ארץ מצרים שהיתה מלאה כצאן אדם ושיהיו עם מצרים מתחברים אליכם להיות אתכם לעם אחד, ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשוים ואיך יצויר אהבה שיאהב ה' אתכם הלא זה מצד שיש בהם אלהות היא נפשכם שהיא חלק אלוה ממעל שמצדה יאהב דומה לדומה, ומשמרו את השבועה שנשבע להיות לכם לאלהים ושתדבק שכינתו בכם ולכן הוציא אתכם ביד חזקה כדי להביאך אל הארץ שמוכנת להשראת השכינה והקדושה הגם שפדך מבית עבדים מיד פרעה שתכף בהחל המכות נפסק השעבוד ובכ"ז לא השאיר אתכם במצרים לחבר את עם מצרים אליכם כי אין רצונו ברבוי של פסולת וקליפות רק בהפרי והסגולה שהיא מועטת ותשכון בטח בדד מופרדת מעובדי אלילים:
(ז) לא מרבכם, ולא תאמר הלא טוב יותר שנקרב אותם אלינו להיות עמנו לעם אחד וברבות עם הדרת מלך ויהיו גם הם סגולה, עז"א לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם שאין ה' חפץ ברבוי עם, כי הפרי והסגולה היא מועטת, כמו שבעץ פרי העצים והעלים והקליפות הם רבים והפרי היא מעוטה, כן אתם המעט מכל העמים, כי אתם הלב והפרי והסגולה שהיא מועטת, והיא הסגולה אצל הנוטע והחביבה בעיניו:
(ח) כי מאהבת ה' אתכם, שאם היה רוצה ברבות עם סגולה היה יכול לתת לכם את ארץ מצרים שהיתה מלאה כצאן אדם ושיהיו עם מצרים מתחברים אליכם להיות אתכם לעם אחד, ומה שהוציא אתכם היה מאהבת ה' אתכם, שהאהבה לא תהיה אלא בשוים ואיך יצויר אהבה שיאהב ה' אתכם הלא זה מצד שיש בהם אלהות היא נפשכם שהיא חלק אלוה ממעל שמצדה יאהב דומה לדומה, ומשמרו את השבועה שנשבע להיות לכם לאלהים ושתדבק שכינתו בכם ולכן הוציא אתכם ביד חזקה כדי להביאך אל הארץ שמוכנת להשראת השכינה והקדושה הגם שפדך מבית עבדים מיד פרעה שתכף בהחל המכות נפסק השעבוד ובכ"ז לא השאיר אתכם במצרים לחבר את עם מצרים אליכם כי אין רצונו ברבוי של פסולת וקליפות רק בהפרי והסגולה שהיא מועטת ותשכון בטח בדד מופרדת מעובדי אלילים:
[1] מלבי"ם בראשית (פרשת בראשית) ד יז
[2] מלבי"ם בראשית ד כה - כו
[3] מלבי"ם בראשית ה ג - ה
[4] מלבי"ם בראשית (פרשת נח) י כא
[5] מלבי"ם בראשית (פרשת חיי שרה) כה א - ה
[6] מלבי"ם בראשית (פרשת תולדות) כה יט - כא
[7] מלבי"ם בראשית (פרשת תולדות) כז א
[8] מלבי"ם בראשית (פרשת תולדות) כז ה
[9] מלבי"ם דברי הימים א א
[10] מלבי"ם בראשית (פרשת וישב) לז ד
[11] מלבי"ם בראשית (פרשת ויחי) מט כח