הקב"ה אני אוהב אותך

[ישראל אדלר]

ברצוני להעלות פה נושא ואשמח שחברי הפורום הנכבדים יוסיפו תובנות והבנות לעניין.
מובא שאמר אחד האדמורי"ם זיע"א שיכול להיות יהודי שאומר "הקב"ה אני אוהב אותך" ולהיות חוצפן!
אני חושב שביאור הדברים, כשאדם מכיר בבורא העולם, אבל הולך ונמשך אחר רצונותיו ותאוותיו, בעזות מצח פועל בניגוד לרצון האלוקים, אז כשאומר מילים אלו הוא פשוט חוצפן.. דהיינו, לפעמים יש מין השלכה כזאת שאפשר לעשות מה שרוצים חלילה, ועם הקב"ה.. נסתדר. כל מיני משפטים כמו: "לא, עזוב אותך, הוא אוהב אותי..", אפשר לצעוק שהוא אוהב את הקב"ה ולמעשה עושה ככל העולה על רוחו, ואפי' לא מתבונן בתכלית חייו וברצונו של הקב"ה. ובמיוחד בדור כמו שלנו, שהסתירה המהותית הזאת בין ההכרה בבורא עולם לבין המעשים וההתחייבויות ההלכתיות וההשקפתיות - הוא כרחוק מזרח ממערב. לשם דוגמא, זמר יכול לעמוד על במה ולשיר 'איך וויל זיין א ירא שמים", וביד השניה מחזיק סמטרפון פרוץ!! סתירה זועקת לשמיים, ובכל זאת מבחינתו זה לא סותר והוא אפי' יעצום את עיניו ויתנועע בכוונה עצומה, שרוצה להיות ירא שמים. יעמוד אדם שכל מראהו והתנהגותו הוא היפך רצון ה', והוא מנגן בדביקות 'וטהר ליבנו לעבדך באמת" - והוא אפי' לא מנסה להשתנות, כשנגמר האירוע שבו הוא אפילו הזיל דמעות - יוצא והכל נשכח, הוא לא משתנה אפי' במשהו. ואני שואל, האם יש משהו בהתעוררות הזו, האם בכלל זה נקרא התעוררות, או סתם פרץ רגשות שחיפש איפה לצאת.. מצד אחד אולי זה מראה על שאיפה ורצון פנימי אלוקי שרוצה להתחבר לקב"ה [הנשמה האלוקית שבו], אבל מאידך אולי זה דווקא חוצפה!

 

[רב פאל]

למה לך לא לומר שזה התעוררות אמיתי רק שהרבה אנשים לא רוצים לקחת את זה למעשה כי זה יכביד עלייהם
או שלא יודעים איך לקחת את זה למעשה

 

[שמש מאיר]

חוצפה אפילו כלפי שמיא מהניא

 

[ישראל אדלר]

חוצפה אפילו כלפי שמיא מהניא

לחץ כדי לכווץ...

אדרבה שם הוא חוצפה להתקרב לקב"ה

 

[ישראל אדלר]

למה לך לא לומר שזה התעוררות אמיתי רק שהרבה אנשים לא רוצים לקחת את זה למעשה כי זה יכביד עלייהם
או שלא יודעים איך לקחת את זה למעשה

לחץ כדי לכווץ...

וודאי שיש גם כאלה, אבל אני מתכווין כשנכנס סתירה מהותית כזו בין הדיבורים לבין המעשים, אזי יש הרבה שבכלל אינם שמים לב מה הם אומרים ומה זה מחייב אותם. סתם דרך אגב אוסיף להראות עד כמה הרדידות הריגשית קיימת, יש שיר ידוע של סימני הסדר 'קדש ורחץ כרפס יחץ' - אתה מוכן להסביר לי מה יש לכוון בעיניים עצומות, במנגינה מרגשת, במילה 'כרפס'?! לכן אני בא ואומר, שהרבה פעמים יש רדידות ריגשית שכלל אינה קשורה למהות המחשבתית של האדם, לרגש האמיתי שבלב וההכרה במילות השיר, אלא מקום פורקן ריגשי ריקן ורדוד..

 

[ישורון בן מלך]

מרן הרב שך אמר שלדידן אין חילוק בין חילוני שאומר בעזרת ה' לחילוני שלא אומר בעזרת ה', ואמנם לחילוני יש הבדל, נראה אם כן לגבי חילוני שמכריז הקב"ה אני אוהב אתך, הסתמא היא שאינו מתכוון רגע אחרי זה לחשוב מה ההוא שאמרתי שאני אוהב אותו רוצה ודורש ממך הרי זו חוצפה, ואדרבא זוהי תוצאת הטשטוש כאילו שייך להיות יהודי ואף אוהב ה' בלי תורה ומצוות ולכן ואנו מתייחסים לזה כחילול ה', ואין הבדל הוא אומר בעזרת ה', וכך זה על פי רוב, אך אם אמנם הוא עצמו אם אוחז שם, והבחירה שלו כרגע היא לא להתכחש לגמרי ולומר בעזרת ה' או אני אוהב את אלוקים הרי שיתכן שעשה מה שנכון,
ובכל מקרה איני יודע אם לזה כיוון אותו אדמו"ר.

 

[ישראל אדלר]

מתוך דברי ידידנו הרב מביט:
צריך לפתוח אשכול על המושג אהבת השם.

נראה שיש אנשים שמתבלבלים בין התפרצות הדופמין בשמיעת מנגינות שקטות ומרגשות..
דבר אשר קיים אצל כל המין האנושי ואין לו קשר לא לנשמה ולא לנפש היהודית..
אלא תחושה גופנית כמו בצל לעיניים ותחושת קור בחורף..

האהבה באה לידי ביטוי ע"י המסירות וההקרבה לנאהב..

ובדבר הזה לא ראיתי שום מעלה אצלם בדומה אלינו ובוודאי שלא יותר ובוודאי לא בכמות הנצרך ללמוד מהם..

 

[איישר חילי]

התפרצות הדופמין בשמיעת מנגינות שקטות ומרגשות..

לחץ כדי לכווץ...

תלוי איזה.
אני אישית בוכה ממש בדמעות בשירים הבאים: ממקומך, לכה דודי, ידיד נפש, ועל זה הדרך.
האדרת והאמונה המושר בישיבות בר''ה ויו''כ מביא לכיסופים וערגה אדירים!

 

[ישראל אדלר]

תלוי איזה.
אני אישית בוכה ממש בדמעות בשירים הבאים: ממקומך, לכה דודי, ידיד נפש, ועל זה הדרך.
האדרת והאמונה המושר בישיבות בר''ה ויו''כ מביא לכיסופים וערגה אדירים!

לחץ כדי לכווץ...

לא מדברים עליך.. מדברים על אנשים רחוקים שמרגישים ריגושים מסויימים בשמיעתם שירים וניגוני קודש, והם יכולים לבכות, אבל זה לא בכי של כיסופין או רצון להתדבק בקב"ה, אלא סוג של פריקת רגשות..

 

[מחזיק ברכה]

אני רוצה אולי לחדד ולהעמיד דברים על דיוקם!
כל אדם בנוי משני חלקים המודע והתת מודע או במילים אחרות הנשמה החיצונית והנקודה הפנימית..
לכל אדם אשר בשם ישראל יקרא יש לו את הנקודה הפנימית שבו בוערת בו אהבת ה' מוחלטת...
ועבודת האדם בעולמו שיהיה לו אהבה בכל חלקיו ובכל אישיותו במודע ובתת מודע בשכל וברגש בחיצוניות ובפנימיות...
ואותם אנשים ששרים שירי רגש אבל אוחזים השרץ בידם הנקודה הפנימית שלהם צועקת ובוכה אני רוצה אהבת ה'... ואני רוצה דבקות בה'.. אבל בחיצוניותם ובמודע שלהם אינם מבינים את זה ולכן הם שבים לסורם... אבל זה אינו סותר את הרגש הפנימי שלהם שמתפרץ שהוא רגש טהור וקדוש החבוי בנימי נפשם!!!
הגמ' מספרת בברכות סא: שר''ע לפני פטירתו אמר כל ימי הייתי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה הפסוק ואהבת בכל נפשך
והשאלה צועקת מאליה שר''ע עד גיל 40 היה עם הארץ נבער שאמר אם ראיתי ת''ח אנשכנו כחמור
ואיך הוא אומר שכל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה?
אלא התירוץ שבאמת כל ימיו בפנימיות נפשו היה לו רצון בוער של חיפוש אמת מוחלטת במסירות נפש רק בזמנו כעם הארץ הוא לא הבין מה הוא מרגיש בפנימיותו והוא תרגם את זה למאבק מוחלט בתלמידי חכמים שהוא ראה את זה כמאבק במסירות נפש למען האמת הצרופה
רק מתי שהוא נהיה ת''ח הוא הבין את הרגשת נפשו הפנימית והוא דבק בה בכל נימי נפשו במסירות מוחלטת!!!

 

[מחזיק ברכה]

ראשית אנו חייבים להבין שאדם מורכב משני חלקים שכל חלק מחולק לשנים מחלק השכל וחלק הרגש, ובשכל יש את חלק המודע וחלק התת מודע, וברגש חלק הנשמה החיצונית וחלק הנקודה הפנימית (רוח ונשמה)....
ברור שלכל יהודי יש לו רצון פנימי ועמוק לחיבור לה' לא כולם מודעים לכך ולא כולם מבינים מה הם באמת מרגישים... אבל הם מרגישים
ולכן אותו אדם ששר שירי רגש והשרץ בידו הוא באמת מרגיש אבל לא בכל חלקי נשמתו....
אבל עבודת האדם בעולמו שיגיע למצב שירגיש את ה' בכל נימי נפשו ושכלו בכל חלקיו ובכל רגעיו!!
הגמרא בברכות סא: מספרת שר''ע אמר לפני מיתתו כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה את הפסוק ואהבת בכל נפשך
והשאלה צועקת מאליה שר''ע עד גיל 40 היה ע''ה שאמר אם אראה ת''ח אשכנו כחמור ואיך הוא כל ימיו חיכה לואהבת בכל נפשך??
אלא התירוץ הוא שכל ימיו היה לו רצון פנימי ועמוק למסירות מוחלטת לאמת...
רק הוא לא ידע מה האמת לכן הוא תרגם אתא זה לרדיפת תלמידי החכמים כי הוא ראה אותם כסמל השקר....
אבל שהוא גדל הוא הבין מה האמת ומה באמת הוא רצה כל השנים בפנימיות נפשו...
ואת הרגש הזה הוא תרגם למסירות מולטת לתורה ומסירות נפש באהבת ה'!!!!

 

[ישראל אדלר]

אמנם כל יהודי באשר הוא יש לו כמובן הרגשה ותחושה פנימית הזועקת וצמאה לאביה שבשמיים, נקודת אור שרוצה להתקרב.. להרגיש. אלא שכוונתנו לפן המודע של האדם, שבו הוא מציג דבר אחד ולמעשה בדעתו ומחשבתו הוא ההיפך ממה שהוא מציג [והוא מציג גם על עצמו..]. מהמקום הזה לבוא ולומר רבונו של עולם אני אוהב אותך, או 'אני רוצה להיות ירא שמים' - לשיר ולזמר בדמעות, ותוך כדי להחזיק מכשיר פרוץ ופסול או דברים אחרים וכדו' שהם רחוקים מאוד מרצונו יתברך, הפער יוצר עכ"פ תחושה של חוצפה ועזות מצח או השלכה והשלמה לאי התחייבות, וכדרכם של 'החרדים החדשים' שהתורה היא פרגמטית עפ"ל ולא צריך להיות כל כך קיצוני... וד"ל.

 

[מחזיק ברכה]

צודק!
אם זה כך כפי שאתה מתאר שזה לא מגיע מרגש עמוק אלא ממשחק מודע או אי התחייבות בצורה מודעת.....
באמת יש בזה הרבה מן החוצפה ועזות מצח וכו'
אבל אפשר לראות את זה בראיה חיובית....
שיש פה יהודי מנותק וכבוי רחוק ושבוי אבל בתוכו נקודה יהודית פנימית בוערת ופועמת אשר מוסתרת במיליוני הסתרות
אשר צועקת ושואגת.......
ה' אני אוהב אותך.... ה' אני רוצה להיות ירא שמים........

 

[מחזיק ברכה]

צודק!
אם זה כך כפי שאתה מתאר שזה לא מגיע מרגש עמוק אלא ממשחק מודע או אי התחייבות בצורה מודעת.....
באמת יש בזה הרבה מן החוצפה ועזות מצח וכו'
אבל אפשר לראות את זה בראיה חיובית....
שיש פה יהודי מנותק וכבוי רחוק ושבוי אבל בתוכו נקודה יהודית פנימית בוערת ופועמת אשר מוסתרת במיליוני הסתרות
אשר צועקת ושואגת.......
ה' אני אוהב אותך.... ה' אני רוצה להיות ירא שמים........

 

[ישראל אדלר]

צודק!
אם זה כך כפי שאתה מתאר שזה לא מגיע מרגש עמוק אלא ממשחק מודע או אי התחייבות בצורה מודעת.....
באמת יש בזה הרבה מן החוצפה ועזות מצח וכו'
אבל אפשר לראות את זה בראיה חיובית....
שיש פה יהודי מנותק וכבוי רחוק ושבוי אבל בתוכו נקודה יהודית פנימית בוערת ופועמת אשר מוסתרת במיליוני הסתרות
אשר צועקת ושואגת.......
ה' אני אוהב אותך.... ה' אני רוצה להיות ירא שמים........

לחץ כדי לכווץ...

אכן, אני מקנא בעיניים הטובות שלך.
אבל בדרך אגב [חלילה ללא קשר לתגובה שלך..], אני רוצה להתייחס לתגובות כאלו דומות, שכאשר מדברים על אנשים רחוקים או מנותקים כאלו יש שמגיבים בסלחנות, 'נו תרחם עליהם, הם רוצים להתקרב' וכו' וכו' הם מחוברים, הם מתעוררים.. צריך לקרב אותם, לאהוב אותם. אבל כשהם נפגשים עם אנשים מדקדקים במצוות ובהלכה, אנשים שיראת ה' בוערת בהם הם מזלזלים בהם, מכנים אותם בכינויים [צו"ל, פנאט, ודומיו] ומואסים בהם ממש!! הסלחנות אצלם היא לצד אחד, להכיל סוג מסויים של קיצוניים, אבל הנוטים לצד השני [אפי' אם הם קיצונים] בהם מואסים מזלזלים ולא חושבים אולי צריך להכיל גם אותם?? ההכלה אמורה להיות כוללת ולא באפליה. אלא שכנראה בעומק תוכם הם מקנאים או צורה אחרת של חיבור לאותם רחוקים, או הרצון להיות קרובים למתחדשים ולא להרגיש פרזיט ופרימיטיבי, וזה מניע אותם לקרב אותם. ודו"ק היטב היטב בזה. ושוב חלילה אין בדברים קשר לתגובתך, אלא מצאתי לי מקום להביע את רגשותיי..