דברי רבי אברהם בן הרמב"ם בעניין ההתבודדות
רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו (המספיק לעובדי ה') כתב (בפרק ההתבודדות שבסוף הספר) שכך היתה תמיד דרכם של גדולי הדורות הצדיקים, אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד, וכל הנביאים ותלמידיהם הצדיקים, שנטו אל ההתבודדות החיצונית המביאה לידי התבודדות פנימית.
דברי הרמח"ל בעניין ההתבודדות
גם הרמח"ל במסילת ישרים (פ"ג) ובספרו דרך עץ החיים, האריך במעלת ההתבודדות והשיחה הישירה והפשוטה עם ה', וז"ל שם: הלא האדם, רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבונות עסקיו, עסקי חיי שעה. ולמה לא ישים אל לבבו אפילו שעה אחת גם לזאת, לחשוב מחשבת ממש: מה הוא? ולמה בא לעולם? או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא? ומה יהיה סוף כל ענייניו? כלל הדברים: האדם שאינו חושב על זה, קשה לו מאוד מאוד להגיע אל השלמות, והאדם החושב על זה - קרוב אליה מאוד. והחכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד, לא יפנו דעתם מזאת, ולכן יצליחו בכל מעשיהם. אך הממעיט לא ימעיט מלהיות לו קביעות זמן לפחות לשים אל לבו אם מעט ואם הרבה, כי אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל", עכ"ל.
דברי המשנה ברורה בעניין ההתבודדות
עניין ההתבודדות מוזכר גם במשנ"ב בשם האר"י (בבה"ל סי תקע"א ס"ב ד"ה ת"ח) וז"ל: יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ויתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו, והעתיקו זה האחרונים עכ"ל. וידוע שכך גם נהג החפץ חיים, והיה רגיל להתבודד בעלית הגג שבביתו.