חוקת התורה בעצמה מספידה (1 צופה)

[געגועים]

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל

מרמז למה שמסופר בספר מנורת המאור (נר ג' כלל ח' חלק ג' פרק ה', מובא בש"ך על התורה פ' משפטים בפסוק ויצאה אשתו עמו) בשם מדרש תנחומא: מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה למד בו במסכת חגיגה, והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב, והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד, והיה שונה בה כל ימיו, כיון שנפטר מן העולם, היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם יודע פטירתו, באה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד, ותרבה אנחתה וצעקתה עד אשר נתקבצו ההמון, ותאמר להם ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העוה"ב, שזה כבדני כל ימיו, ולא הייתי עזובה ולא שכוחה, מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה, ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול, ואותה אשה בוכה וצועקת, אמרו לה מה שמך, אמרה להם חגיגה שמי, כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה האשה מן העין, מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושוקד ללמוד בה. עכ"ל.

וזהו "זאת התורה" שלמד האדם ויגע בה כל ימיו היא בעצמה תבוא לבכות עליו ולהספידו כאשר ימות באהל.​