אם טעם התראה כדי לברר שהוא מזיד: לכאורה נחלקו בזה ר' יוסי ב"ר יהודה ורבנן, דלריבר"י חבר א"צ התראה כי אף בלי התראה הוא מזיד ודאי, ורבנן מצריכים התראה אף לחבר (סנהדרין ח:). אמנם ברמב"ם (אסו"ב א, ג) כתב דהתראה בשביל להבחין בין שוגג למזיד[1] אף שפסק כדעת רבנן, וכן משמע בתוס' בפסחים סג: ד"ה התראת. ומה שצריכים התראה גם לחבר (לרבנן דריבר"י) – ביאר בקצה"ח (כח, ח) דזה גזה"כ שצריך ודאי גמור, וחוששים אף לחשש רחוק. (וע' הג' ריעב"ץ מכות ו: דייתכן שיטעה). וע"ע אבי עזרי (תניינא) סנהדרין פי"ב.[2]
ומדברי המהרש"ל בכתובות לג. נראה שבדבר שהאיסור ידוע נצרכת ההתראה רק כדי שיתיר את עצמו למיתה (ע' סנהדרין מא. וע"ש תד"ה באשה). ולכאו' זה דלא כהרמב"ם.
אם צריך להודיע איזה איסור: דעת רש"י בשבועות כ: (ד"ה אזהרתיה, וד"ה אכלתי) שצריך להודיעו מה הפס' שבא לעבור עליו. וברמב"ם סנהדרין (יב, ב) משמע שא"צ לומר איזה איסור (ולא רק שא"צ לומר הפס') כמו שדייק המנח"ח (לב, ב). ולענין שבת אם צריך לומר איזה אב מלאכה תלוי בתירוצי התוס' בב"ק ב. ד"ה ולרבי, וע"ע מו"ק ב: תד"ה משום, ושבת עג: תד"ה משום. וע' מנח"ח לב.
[1] ומה שמצריכים להודיעו שחייב מיתת ב"ד ולר"י איזה מיתה (סנהדרין ח:) – כדי שידע חומר האיסור (שער"י א, ג). (וצל"ע לפ"ז למה צריך להודיעו איזה מיתה כשחייב את המיתה הכי קלה.)
[2] וע' לב אליהו (להגה"צ ר"א לאפיאן, ח"ג פ' בשלח עמ' קט) שביאר שכיון שהתגברה עליו תאותו שכלו מעורפל ע"י תוקף תאוותו ודינו [קצת] כשוגג וע"י שיתרו בו וימחישו לו את העונש שיקבל יפחד מהעבירה ויפרוש.
ומדברי המהרש"ל בכתובות לג. נראה שבדבר שהאיסור ידוע נצרכת ההתראה רק כדי שיתיר את עצמו למיתה (ע' סנהדרין מא. וע"ש תד"ה באשה). ולכאו' זה דלא כהרמב"ם.
אם צריך להודיע איזה איסור: דעת רש"י בשבועות כ: (ד"ה אזהרתיה, וד"ה אכלתי) שצריך להודיעו מה הפס' שבא לעבור עליו. וברמב"ם סנהדרין (יב, ב) משמע שא"צ לומר איזה איסור (ולא רק שא"צ לומר הפס') כמו שדייק המנח"ח (לב, ב). ולענין שבת אם צריך לומר איזה אב מלאכה תלוי בתירוצי התוס' בב"ק ב. ד"ה ולרבי, וע"ע מו"ק ב: תד"ה משום, ושבת עג: תד"ה משום. וע' מנח"ח לב.
[1] ומה שמצריכים להודיעו שחייב מיתת ב"ד ולר"י איזה מיתה (סנהדרין ח:) – כדי שידע חומר האיסור (שער"י א, ג). (וצל"ע לפ"ז למה צריך להודיעו איזה מיתה כשחייב את המיתה הכי קלה.)
[2] וע' לב אליהו (להגה"צ ר"א לאפיאן, ח"ג פ' בשלח עמ' קט) שביאר שכיון שהתגברה עליו תאותו שכלו מעורפל ע"י תוקף תאוותו ודינו [קצת] כשוגג וע"י שיתרו בו וימחישו לו את העונש שיקבל יפחד מהעבירה ויפרוש.
