מטות התרת נידוי האם הוי כהתרת נדרים (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וידבר משה אל ראשי המטות (ל ב)

בנדרים עח. ילפינן מהאי קרא ד"ראשי המטות" דיחיד מומחה מתיר את הנדר, או שלשה הדיוטות. והנה הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ז ה"ז כתב, דהתרת נידוי הוא ג"כ או בג' הדיוטות או ביחיד מומחה, כמו נדר. וכתב הר"ן בנדרים ח: דטעמו הוא משום דנידוי נמי נדר הוא כדאמרינן בסנהדרין סח. כשהתירו לו לרבי אליעזר, "הותר הנדר הותר הנדר", ע"כ. וכ"כ בתוס' ישנים נדרים שם, דיחיד מומחה מיתר נידוי כמו שהוא מתיר את הנדר. [וצ"ב השייכות לנדר, ואע"פ שנידוי חל בדיבור מ"מ התרת נידוי לא דמי כלל להתרת נדר, דבהתרת נדרים מתירין להנודר שעשה את הנדר, וכאן ההיתר הוא למנודה, והמתירים יכולים להיות אותם אלו שאסרו ואינם צריכים שאחרים יתירו להם, וכן המנודה יכול להתיר נידויו אצל אחרים אע"פ שהוא לא הנודר דלא הוא עשה את הנידוי, כי זה היתר על החלות נידוי ולא שאלת חכם על עשיית הנידוי, וצ"ע].

ולפי זה כמו שמתירין נדרים מעומד ובלילה ובקרובים, הוא הדין בנידוי. ויש לעיין לענין נידוי אשתו, דאין אדם מתיר נדרי אשתו, האם את נידויה יכול להתיר.

אמנם רבי אברהם מן ההר בפירושו לנדרים שם ולדף עז: כתב שהיתר הנידוי דין גמור הוא, [ולפי זה הא דיחיד מומחה מתיר נידוי הוא כמו בדיני ממונות שיחיד מומחה דן, עי"ש], וכתב שם דלפי"ז היתר הנידוי פסול בכל הפסולים לדון מן התורה, ואינו בלילה או בקרובים או בעמידה, ואינו נעשה בשבת.

וקשה טובא על דברי רבי אברהם מן ההר שם, שכתב דהיתר הנידוי אינו נעשה מעומד כיון שהוא "דין", והרי בסנהדרין שם איתא דבשעת פטירתו של רבי אליעזר עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "הותר הנדר הותר הנדר", הרי דהיתר הנידוי נעשה בעמידה, וצ"ע. עוד קשה, דמפשט דברי הגמ' בסנהדרין שם נראה דההיתר היה בליל שבת, דאמרינן שם מקודם לכן שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ לו תפיליו ואמר לו ר"א שידליק את הנר, ודברים הללו נעשים סמוך לחשכה ועי' שבת לה: ובתוס' שם, ואח"כ עוד דברו עמו חכמי ישראל ונשאו ונתנו עמו עד שיצתה נשמתו בטהרה, משמע דהיה אז כבר חשכה של ליל שבת, וכ"כ בשבלי הלקט דין החרם סי' מ"ט דהתירוהו לו לאחר שקדש היום, ומבואר דמתירין נידוי בלילה ובשבת, וצ"ע.
​

◆ ◆ ◆​

הר"ן בנדרים שם כתב, דהא דשלשה הדיוטות מתירין את הנידוי, היינו דוקא במקום שאין מומחה, וכמו שמצינו לגבי נדרים שמבואר בבכורות לו: דשלשה הדיוטות מתירין את הנדר רק במקום שאין חכם, אבל במקום שיש חכם אינם מתירים אותו. אמנם מדברי הרמב"ם מבואר דלא כן, דהנה לגבי שבועה כתב בפ"ו מהלכות שבועות ה"א וה"ה דהדיוטות מתירין במקום שאין חכם, וכן לגבי נדרים כתב בהלכות נדרים פ"ד ה"ה שהדיוטות מתירין במקום שאין חכם, אבל הכא בהלכות תלמוד תורה פ"ז ה"ז כתב "מתירין הנידוי בשלשה אפילו הדיוטות, ויחיד מומחה מתיר הנידוי", ולא כתב דהדיוטות היינו דוקא במקום שאין חכם.

ובטעם הדבר נראה לומר בפשיטות, דהנה בנדרים שם אמרינן דאע"פ שאסור לתלמיד להורות ואפילו להתיר נדרים במקום רבו, מ"מ שמתא תלמיד מתיר במקום רבו. והטעם משום דאין להשהות את הנידוי, כמבואר בראשונים שם, ופסקו הרמב"ם שם. וכיון דבהתרת נידוי לא חיישינן לכבוד הרב, ממילא שפיר יכולים הדיוטות להתיר אפילו במקום שיש חכם, דכל הטעם שג' הדיוטות אין מתירין במקום שיש מומחה הוא רק משום כבוד המומחה, והכא הרי לא קפדינן אפילו על כבוד רבו וכ"ש על כבוד מומחה שאינו רבו, וק"ל. ואדרבה דברי הר"ן צ"ע, למה כתב שג' הדיוטות מתירין נידוי רק במקום שאין מומחה, הרי הכא לא קפדינן על כבוד החכם.​

 

[גרינפלד]

אמנם רבי אברהם מן ההר בפירושו לנדרים שם ולדף עז: כתב שהיתר הנידוי דין גמור הוא, [ולפי זה הא דיחיד מומחה מתיר נידוי הוא כמו בדיני ממונות שיחיד מומחה דן, עי"ש], וכתב שם דלפי"ז היתר הנידוי פסול בכל הפסולים לדון מן התורה, ואינו בלילה או בקרובים או בעמידה, ואינו נעשה בשבת.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולדעת הראשונים הנ"ל דנידוי דינו כנדר, א"כ לצורך השבת מותר להתיר, ולכאורה נידוי נחשב לעולם צורך השבת, כדי שלא ישהה בשמתא וכדי שיהיה מותר להכנס בד' אמותיו וכל דיני נידוי שעליו, ואמנם מצינו בשו"ע או"ח סי' שמ"א [ומקורו בב"י בשם תשובת הרשב"א] שנוהגין להתיר חרמי הקהל בשבת, וכתב שם שאינו מן הדין, וצידד ללמד זכות על מנהגם כיון שבחול איכא טורח לאסוף את כולם ואם לא יתירו בשבת לא יהיה מותר לעולם הוי כמו הפרת נדרים עי"ש, ולכאורה לדברינו הרי היתר נידוי מותר בשבת דהוי לצורך השבת, אך באמת אין קושיא משם כלל, דשם לא מיירי להתיר למי שעבר על החרם, אלא שהחרימו על מי שיעשה דבר מסויים ורוצים להתיר חרם זה מכאן ולהבא, וזה לא הוי לצורך השבת. ועי' במשנ"ב סי' ש"ו ס"ק נ"א שלכאורה לא משמע כן, וצ"ע.

והרמ"א בסי' ש"ו כתב טעם אחר להיתר חרמי ציבור בשבת, משום דהוי כצרכי רבים דשרי לדבר בם. ונראה לכאורה לבאר, דהנה בטעם הדין שאין נשאלים לנדרים שאינם לצורך השבת, כתב הר"ן בסוף מסכת שבת דהטעם משום דהוי טרחה שלא לצורך השבת, והלבוש יו"ד סי' רכ"ח ס"ג כתב הטעם משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ואותם הטעמים הם ג"כ לענין התרת נידוי שאינו לצורך השבת.

וממילא א"ש דברי הרמ"א לפי טעם הלבוש, דכיון דהוי צרכי רבים ממילא אין שייך כאן "ממצוא חפצך ודבר דבר", וכמבואר בשבת קנ. וברמב"ם שבת פכ"ד ה"ה, דמותר לפקח על עסקי רבים משום דחשיב דבר מצוה, וחפצי שמים לא נאסרו בדין ממצוא חפצך ודבר דבר, עי"ש. אמנם הרשב"א שמיאן בטעם זה י"ל דס"ל דהוי טרחא שלא לצורך, וטרחא לא הותר גם לצרכי רבים, ועי'.​

עוד קשה, דמפשט דברי הגמ' בסנהדרין שם נראה דההיתר היה בליל שבת, דאמרינן שם מקודם לכן שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ לו תפיליו ואמר לו ר"א שידליק את הנר, ודברים הללו נעשים סמוך לחשכה ועי' שבת לה: ובתוס' שם, ואח"כ עוד דברו עמו חכמי ישראל ונשאו ונתנו עמו עד שיצתה נשמתו בטהרה, משמע דהיה אז כבר חשכה של ליל שבת, וכ"כ בשבלי הלקט דין החרם סי' מ"ט דהתירוהו לו לאחר שקדש היום, ומבואר דמתירין נידוי בלילה ובשבת, וצ"ע.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה רבי אברהם מן ההר לקמן בדף עז: הביא שיש מחלקים בין נידוי לכבודו של חכם שאינו נחשב דין, לבין נידוי על דבר עבירה, ולפי דבריהם יש לומר ע"פ המבואר בברכות יט. דמה שברכו את ר"א הוא מן המקומות שמצינו שמנדין לכבוד הרב, ועי' במאירי במו"ק טו: שנראה מדבריו דהוי בגדר נידוי לכבוד הרב, ולפי"ז ניחא דבכה"ג לא הוי בגדר דין.

אמנם הר"א מן ההר שם נחלק עליהם וסובר דגם בנידוי לכבודו הוי בכלל דין. והדרא קושיא לדוכתה. אמנם להמעיין בדבריו בפ"ק נראה דדוקא כשאחרים מתירין אז הוי בגדר דין, אבל כאשר המנדה עצמו שנידה לכבודו מתיר, אז אי"ז דין ואי"צ דיינים, דהנה כתב שם דאפילו עם הארץ שנידה לכבוד עצמו יכול להתיר, כגון כאשר נידוהו שלא כדין והא השיב אדרבה, דנידויו נידוי, ואז יכול להתיר לבדו כמבואר במו"ק יז. דאמרו ליה זיל לגביה דלישרי לך עי"ש. והרי עם הארץ אינו יכול להחשב דיין מומחה ולהתיר ביחיד, וע"כ דהמנדה עצמו [כאשר הוא לכבודו] מתיר שלא בתורת דין.

ולפי"ז כאשר המנדה עצמו מתיר יכול להתיר גם במעומד ובשבת ובלילה, דאין לזה תורת דין. ומעתה י"ל דר' יהושע והחכמים שהיו שם הם הם שבירכו את ר"א, והתירוהו מדין המנדים, שכאשר נידו לכבודם והם הם המנדים יכולים להתיר שלא בתורת דין, ומיושבת הקושיא הנ"ל, ועי'.​