פסחים ה: - חמץ הראוי לראיה - שיטת הרא"ש

[נדיב לב]

ה ע"ב שם איתא תנו רבנן שבעת ימים שאר 'לא ימצא' בבתיכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר 'לא יראה' לך שאר [ולא יראה לך חמץ] בכל גבלך לפי שנאמר לא יראה לך שאר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי תלמוד לומר לא ימצא ע"כ. מבואר מד' הגמ' דלולי קרא דלא ימצא לא היה עובר אדם על חמץ מוטמן וא"י מקרא 'לא יראה', שכן לא הוי בראיה.

וצ"ע לפ"ז ע"ד הרא"ש פ"א סי' ט' כתב בדין חמץ שנשתייר אחר הבדיקה שעובר עליו אע"פ שאינו רואה "דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא" עיי"ש. אמנם מד' הגמ' שם מבואר דקרא 'לא יראה' לא סגי לחייב בחמץ המוטמן לולי קרא דלא ימצא וצ"ב היאך למד הרא"ש מקרא דבל יראה ללמדנו על איסור בחמץ שא"י וצ"ע.
וראיתי אח"ז בפרי מגדים (סי' תל"ד או"ג משב"ז) כתב וז"ל ולשון הרא"ש שם קשה במ"ש לא יראה ולא כתיב לא תראה אע"פ שאין רואה הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו קשה גם בדף ה' ב' משמע לא יראה הטמנה שרי גם לא ימצא קשה קצת ע"כ. וידידי ר' א. ויסבורד שלי' רצה לחלק בד' הרא"ש בין חמץ שא"י 'מוטמן' ובין חמץ שא"י 'גלוי' ובזה מתורץ קושייתנו, דבגמ' ה. מירי בחמץ טמון ולכן היה צד שלא עובר דאינו בראיה כלל (אף שחמץ ידוע שהטמין בידים) אולם בחמץ גלוי ואינו ידוע בזה לעולם אי"צ קרא דלא ימצא, ולמדים מבל יראה שאע"פ שאין רואה הראוי לראיה. וכד' מצאתי בתורא"ש ו. ד"ה אי דעתו כתב "נ״ל דרש״י לא בעי למימר שאין אדם עובר על החמץ אלא א״כ רואהו, דהא לא כתי׳ קרא לא תראה חמץ אלא לא יראה, דמשמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראייה שאינו מוטמן" וכו' עיי"ש.

ולענ"ד נ"ל דהרא"ש קאי בדבריו הללו אחר ד' הגמ' הנ"ל והיינו אחר דחזינן דקרא בל ימצא שולל אף חמץ טמון ע"כ דאין קרא 'דבל יראה' מתפרש שכל שלא רואה אין עובר אלא כל הראוי לראיה עובר וזש"כ הרא"ש ללמוד מקרא דבל יראה. ואח"ז הראה לי ידידי הרמ"ד דכמו"כ כ' הר"ן להדיא. וכונתו מש"כ הר"ן (דפי הרי"ף ב. ד"ה ותמיהא) וז"ל ונראה לי ודאי מעיקרא אמרי' דאי לא כתב אלא לא יראה הוה אמרינן שיכול להטמין, אבל כיון דכתיב לא ימצא, גלי אלא יראה דראיה לאו דוקא אלא לישנא בעלמא.
מבואר מד' הר"ן דכל שמטמין חמץ עובר גם בל יראה, דלא ימצא הוא גילוי על קרא לא יראה דלאו דווקא בראיה אלא בהטמנה עובר עליו וממילא עובר בשני לאוין. אמנם אח"ז ראיתי בחי' רבינו דוד שם ד"ה נאמר שאור בסו"ד מסיק וז"ל שהטמון סמוי הוא מן העין ואינו בכלל לא יהא נראה, ואין לנו לומר על הטמון שהוא עובר עליו אלא משום לא ימצא, ועל הנראה הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא. מאידך בדף לא. כתב ר"ד גבי חמץ שנפלה עליו מפולת צריך לבטל מדאו' ואם לא מבטלו "עובר הוא עליו בבל יראה ובל ימצא" הואיל והוא ידוע ואע"פ שהוא טמון. מבואר מד' דבחמץ טמון עובר אף על בל יראה.