ברש"י על התורה גבי פסח שני כתב שאוכל חמץ "ואינו אסור אלא עמו באכילתו", והקשה במנחת חינוך מ"ט אסור באכילתו ולא מצינו מקור לזה.
ושמעתי לבאר שאכילת מצה היינו אכילת מצה ולא חמץ, ואם יאכל חמץ לא יתקיים על מצות ומרורים יאכלוהו.
ברש"י על התורה גבי פסח שני כתב שאוכל חמץ "ואינו אסור אלא עמו באכילתו", והקשה במנחת חינוך מ"ט אסור באכילתו ולא מצינו מקור לזה.
ושמעתי לבאר שאכילת מצה היינו אכילת מצה ולא חמץ, ואם יאכל חמץ לא יתקיים על מצות ומרורים יאכלוהו
הגרח"י קפלן שליט"א הראה ברש"י סוכה מ"ז: שכ' "פסח שני אינו אסור בחמץ, אלא שטעון מצה למצוה, ואוכל חמץ מיד", ומשמע שרק אחר אכילת המצה יאכל חמץ ולא עמה ממש.
ובעיקר הדבר, ידוע בזה ממה שכ' המרדכי גבי חלות תודה דאם ריח חמץ יהיה נבלע במצה יהיה פסול, ובהכרח דחמץ הוא סתירה למצה (אפי' בחלות תודה).
בפשטות אין קשר ביניהם
וחמץ לא הוה סתירה למצה
ונפ"מ בלחמי תודה שצריך להקריבם מצה
מה הדין אם בלעו טעם חמץ
(משא"כ בשאר מנחות יש איסור חמץ ג"כ)
אמנם במרדכי כתב שאסור להקריב חלות תודה שנאפו בתנור חמץ ודן אי ריחא מילתא וכו' וחזינן כדבריך