תשרי ו' תשרי - יומא דהילולא של הסבא משפולי (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי יהודה אריה לייב גרונדי.

אחד מאדמו"רי הדור הראשון של החסידים.

נפטר בו' תשרי תקע"ב.

הערך עליו במכלול:

רבי אריה לייב משפולי – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

לפני שהרה"ק רבי אריה לייב ה"סבא משפולי" זיע"א נתפרסם כמנהיג וצדיק ובעל מופת, הוא ערך גלות, ונדד במשך שנים רבות על פני ערי רוסיה וכפריה, כשהיה מגיע למקום מסוים, הוא היה נכנס להקדש הכנסת האורחים המקומית, שם מצאו היהודים הנודדים קורת גג מעל לראשם, והיהודים הטובים, אנשי הקהילה שבה, דאגו גם למזונותיהם. לקראת שבת היו בעלי הבתים מחלקים את האורחים ביניהם, והזמינו אותם לסעוד על שולחנם בשבת קודש.

מסופר: פעם אחת כאשר הגיע הרה"ק משפולי לעיירה זלוטופולי, לא הרחק מקייב שבאוקריינה, מצא שם הרבי קהילה של יהודים יראי שמים, אבל אנשים פשוטים ביותר, מלבד להתפלל ולומר תהילים, הם לא ידעו כלום, ומשום כך היה האדם החשוב ביותר בעיירה, דווקא השמש של בית הכנסת, מדוע? כי הוא היה גם בעל הקורא בתורה, וגם בעל התוקע בראש השנה וכו'. והמנהג היה שהגבאים היו מתנים תנאי למי שהציע את עצמו לתפקיד שמש, שיידע לקרוא בתורה ולתקוע בשופר, אלה היו שני דברים שיהודי העיירה פחדו ורעדו מפניהם ביותר, פרשת התוכחה בה קוראים בתורה פעמיים בשנה, והתקיעות בשופר בראש השנה ואחרי נעילה של יום כיפור, שני הדברים כאחד הטילו אימה ופחד לא מובנים על יהודי זלוטופולי, ואיש מהם לא היה מוכן לקחת את התפקידים הללו על עצמו, לכן היו מעמידים תנאי כאשר שכרו להם שמש, שיהיה זה הוא שיקרא בתורה וגם יעלה לתורה לפרשת התוכחה, וגם יתקע כשופר מתי שצריך.

השמשים של העיירה לא האריכו ימים, לא חלילה בשל התוכחה או תקיעות השופר, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה, הם היו לרוב אנשים באים בימים, עניים ואביונים, כי הרי מי מוכן להשכיר את עצמו להיות שמש, ועוד בתנאים כאלה ? ממילא הייתה תחלופה גדולה של שמשים. וכאשר רבי אריה לייב הגיע לעיירה, מצא אותם מודאגים מאד לאחר שהשמש הזקן שלהם הלך לעולמו, והם לא מצאו מי שיהיה מוכן למלא את מקומו, גבאי המקום חיפשו שמש ממש בנרות, והם שאלו את ר' אריה לייב אם הוא יודע לקרוא בתורה ולתקוע בשופר , ואם יהיה מוכן לקבל על עצמו את תפקיד השמש? הצדיק השיב בחיוב, שהוא אכן יודע לקרוא בתורה וגם יודע לתקוע בשופר, ואף מוכן לקבל על עצמו את תפקיד השמש, אולם היתנה זאת בכמה תנאים, מובן מאליו כי הגבאים קיבלו בשמחה את כל התנאים שהציג רבי אריה לייב, וברכו על המוגמר, ברוך השם יש לזלוטופולי שוב שמש.

אחד התנאים של רבי אריה לייב היה, שיחממו את המקווה פעמיים בשבוע בנוסף לערב שבת, בשבועות הראשונים קיבל הבלן את התנאי ומילא אחר ההוראות שקיבל, אולם במשך הזמן התברר לו, כי במשך השבוע איש אינו מבקר במקווה זולת השמש, שנוהג היה לטבול כל יום אחרי חצות הלילה, התמלא הבלן כעס, היתכן? מי שמע דבר כזה לחמם את המקווה רק בשביל השמש? מה פתאום הוא צריך ללכת למקווה כל יום, ובכלל מי שמע שהולכים למקווה סתם ביום של חול? אני יודע שנוהגים ללכת למרחץ ביום ששי לכבוד שבת קודש, כך חשב הבלן ועשה דין לעצמו, לא זו בלבד שהפסיק לחמם את מימי המקווה במשך השבוע, אלא אפילו תלה מנעול גדול על הדלת, הוא לא ידע כי אצל חסידים נהוג לטבול במקווה בכל יום. הבלן לא היה יכול לסבול "שיגעון" שכזה. רבי אריה לייב ניסה לדבר עם הבלן ולהשפיע עליו שישנה את דעתו, הוא ממש התחנן לו שייתן לו לפחות את המפתח, הוא אפילו הציע לו כסף, אולם הלה התעקש ובשום אופן לא היה מוכן לסגת מעמדתו.

בראות ה"שמש" – הצדיק כי אין הבלן זז מדעתו הנחרצת ואין סיכוי שיסכים, אמר לו הרבי: ראה נא ידידי, אם תיתן לי תקיעת כף שלא תספר לאף אחד, אני אגלה לך סוד שיגרום לך נחת רוח גדולה, וממש יחייה אותך ואת משפחתך, אולם זאת בתנאי אחד, שתפתח לי את המקווה ותמשיך לחמם אותה כמו שהיה בתחילה, בניסיון זה כבר לא היה הבלן מסוגל לעמוד, יצר הסקרנות גבר עליו והוא רצה לדעת את הסוד, ונתן לרבי תקיעת כף כמבוקש. או אז אמר לו ר' אריה לייב: דע לך שיכולתי להעניש אותך עונש חמור ביותר על היחס הנוקשה שלך, במלה אחת יכולתי לעשותך גל של עצמות רח"ל, אלא מאי? אני לא נוהג לעשות דברים כאלה, אדרבה במקום עונש אני אעשה לך טובה גדולה מאד, הנה יש לך בת בוגרת שצריכה להשתדך, אבל היא למרבה הצער התעוורה לפני שנים אחדות, ואינך יכול למצוא לה שידוך, אם אתה תפתח לי את המקווה כמו מקודם, אתפלל בשבילה הלילה עוד לפני לכתי למקווה, שה' יתברך שהוא פוקח עיוורים יפקח את עיניה, והיא תחזור לראות כמו מקודם.

הבלן התקשה להאמין כי השמש אכן מסוגל לחולל מופת כזה, אולם מאידך לא רצה להפסיד את הסיכוי, אולי בכל זאת זה יצליח, הסכים הבלן שרבי אריה לייב ילך למקווה בכל יום, ולראיה נתן לו אפוא את המפתח של המקווה. למחרת בבוקר פרצה מהומה רבתי בביתו של הבלן, הבת הבכירה התעוררה בהתרגשות גדולה, ובקולי קולות היא קראה לאביה ואמה וצעקה בשמחה, אני רואה! אני רואה! היא צחקה ובכתה חליפות, והבית היה על גלגלים. מסתבר כי הראייה חזרה אליה כבמטה קסמים, מיד באו כל השכנים לחזות בפלא הגדול, והעיירה כולה הייתה כמרקחה, איש לא העלה על דעתו כי השמש של בית הכנסת הוא האחראי למה שקרה, הבלן שנתן תקיעת כף שמר את מוצא פיו ולא גילה את הסוד לאיש. רק כעבור שנה כאשר הבלן חלה במחלה קשה, וחש כי ימיו ספורים, הוא שלח לקרוא לגבאים, ובנשימתו האחרונה גילה להם את הסוד של בתו, הוא ביקש אותם לספר בעיירה כי השמש הוא איש קדוש וצדיק נסתר, שכולם יידעו איך להתנהג אליו בדרך ארץ.

השמועה על אודות ר' לייב בעל המופת פשטה לא רק בזלוטופולי, אלא בכל הסביבה הקרובה והרחוקה, מכל המקומות החלו אנשים לבוא לעיירה כדי לשטוח את צרותיהם ובעיותיהם, ולבקשו שיתפלל עבורם, לבריאות, פרנסה, ילדים וכו' . אולם רבי אריה לייב עדיין לא היה מוכן לקבל על עצמו להתגלות ולהיות רבי של חסידים, הוא עדיין לא השלים את מכסת הגלות שהשית על עצמו, והיה עליו לבקר עדיין בערים ועיירות רבות והרבה שליחויות לבצע, הוא הודיע אפוא לגבאים כי עליו לעזוב את העיירה ולחדש את נדודיו. הוא אכן יצא לדרך והמשיך לנוע ולנדוד במשך שמונה שנים רצופות. לאחר מכן הוא קיבל על עצמו את הרבנות של העיר שפאליע, וכאן זכה לכינויו "הסבא משפולי". זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

(סיפורי צדיקים, עלון 162. הובא בליקוטי שמואל)

 

[אחד יחיד]

אי שביעות רצון היתה ניכרת על פניו של הסבא משפולי בעת שחסידיו שרו באחד ה'טישים' את השיר "ישמחו במלכותך שומרי שבת", עיניו היו כבויות והיה נראה עליהן כי משהו חסר בשירת החסידים, פני האדמו"ר לא השתנו אף כאשר הם הגבירו את עוצמת השירה וניסו בכל כוחם לשיר בהתלהבות יתירה, ואף כשהוסיפו לשירתם 'מחיאות כפיים', הסבא לא היה מרוצה ואמר בלחישה "כבר שמעתי מחיאות כפיים נלהבות יותר".

ופתח בספור: "בעברי התגוררתי בעירה אחרת, שם היו שני נערים שובבים שהתנהגו באופן לא ראוי, הם עזבו את ספסל הלימודים ובילו את זמנם ברחוב, ככל שחלף הזמן גברו מעשי הקונדס שלהם ואט אט חברו לכנופיית שודדים ונהיו מראשיה וממנהיגיה. המשטרה המקומית כבר לא יכלה לשאת את תעלולי הכנופיה, והיא החלה במצוד נרחב שכלל סיורים של כוחות צבא מיומנים עד שנתפסו כל חברי הכנופיה, מהמנהיגים הבכירים עד הפעילים הזוטרים. שנאתם של השופטים לבני העם היהודי, באה לידי ביטוי במשפטם של מנהיגי הכנופיה, וכאשר הם שמעו כי הם יהודיים, הם גזרו את דינם למוות בתליה. מועד ביצוע גזר הדין נקבע לשבת קודש, כדי שיוכלו לכנס את כל תושבי האזור ולתלות אותם בפני צבור גדול ככל שאפשר. גם אני הייתי שם בין הנוכחים" – ממשיך הסבא משפולי לספר – "באתי לשם כדי לרמוז להם שישובו בתשובה שלמה לפני מותם.

"והנה כשחבל התליה כבר היה תלוי על צווארם, הציע להם הכומר הצעה מפתה: 'המירו את דתכם ותפטרו מעונש המוות, אני אגיש בפניכם את הצלב, וכל שעליכם לעשות הוא לנשקו…'. היהודים ביקשו להתייעץ ביניהם, ולאחר ההתייעצות הם אמרו לכומר, כי הם מסכימים לקבל לידם את הצלב. פני הכומר אורו, לא בכל יום קל כל כך להמיר את דתם של היהודים, ועוד לפני קהל יהודי כל כך גדול, וכשחיוך גדול נסוך על שפתו, הגיש להם את הצלב בשמחה רבה.

"או אז נטלו היהודים את הצלב לידיהם, ולנגד עיניהם של מאות היהודים והגויים שעמדו שם, הם זרקו אותו לארץ והוא התנפץ בקול רעש גדול. פניו המאושרות של הכומר הפכו באחת לפנים זועמות, דמו עלה לראשו, ולאחר התייעצות עם ראשי הממשל והשופטים, הוחלט להחמיר את עונש המוות שכבר נגזר עליהם, במוות ובייסורים קשים. הם הביאו חבית זפת רותחת וקשרו עליה את ידיהם, ידי היהודים התנפחו וצמחו בהן שלפוחיות מהכוויות הקשות, וכך מתוך ייסורים קשים ונוראים שקשה לבן אנוש לראותם ועוד יותר לסובלם, החלו היהודים לשיר 'ישמחו במלכותך שומרי שבת', שירתם ושמחתם במלכות שמים גברה, והם החלו למחוא כפיים עם ידיהם השרופות, וכך כאשר הם שרים ומוחאים כף, והעור השרוף מתקלף ודם רב נוזל מידיהם, הם השיבו נשמתם לבוראם מתוך ייסורים גדולים, ובתשובה שלמה ואמתית.

"לכן" – סיים הסבא את סיפורו – "אינני מתלהב ממחיאות הכפיים שלכם בשיר הזה, כי כבר שמעתי וראיתי נלהבות מאלו… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מספרים על חסיד אחד, ירא ה' וסר מרע, שהיה מבאי ביתו של הסבא משפולי זכותו תגן עלינו אמן, אותו חסיד היה עשיר מופלג, ולא חסר לו מאומה, מלבד צרתו האחת, שלא זכה להיפקד בפרי בטן.

בכל פעם היה העשיר מתחנן על נפשו לפני רבו האדמו"ר הקדוש, שיבטיחו להיפקד בבן זכר של קיימא, אך הצדיק דחהו בלך ושוב.

במשך חדשים רבים נדחה על ידי רבו עד שהחליט אותו חסיד להיכנס לרבו, לשבת ולהטרידו, עד שיגזור אומר, שתפקד אשתו בפרי בטן.

אותו יום היה הסבא משפולי עסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, לבטל גזרה קשה מעל ראשם של בני הקהילה, והנה פתאום מופיע אותו חסיד, ומתחיל להעסיק את הרבי בבקשה פרטית... התחיל הסבא לומר לו, שאין זו שעת הכושר, ועתה הוא עסוק והתחנן לפניו שיניחו ויבוא פעם אחרת. אך החסיד בשלו: "אינני זז עד שהרבי יגזור ויבטיח שאזכה השנה בבן." הדבר עיכב את הרבי וציערו עד מאוד, וכל מה שעשה לא עזר, אלא החסיד הוסיף והכפיל להטריד את הצדיק, הרבי ביקש מהחסיד שילך, ואם לא יעשה כן הוא יתחרט. אך גם לזאת לא שמע החסיד. כראות הסבא משפולי זכותו תגן עלינו אמן, שהחסיד בשלו, אמר לו: "אני נשבע לך, כי לא יהיו לך בנים לעולם".

כשמוע החסיד את הדברים האלה נבהל וברח מיד מחצרו של הצדיק, ונאנח, כמי שחרב עליו עולמו. וכבר התייאש מדבר זה והשלים עם המציאות.

לימים נסע אותו חסיד לעיר קוריץ לצורך מסחרו, ושמע רבות אודות הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, ועל היותו בעל רוח הקודש, בעל מופתים, ודבוק בה' יתברך בכל אבריו וגידיו. שאל החסיד העשיר את בני העיר למצבו הכלכלי של רבי פנחס. וכששמע שמצבו הגשמי ירוד, עני מרוד הוא עד פת לחם.

הלך לביתו ואמר לרבנית שתקנה לליל הסדר את כל הדברים על חשבונו. שולחן, כיסאות, מפות, מלבושים, בשר, עופות, דגים, יין, פירות וירקות, קמח למצה שמורה ועוד. וביקש בתמורה מהרבנית להתארח בבית הצדיק בליל הסדר.

שמחה הרבנית והתחילה להזמין את הדברים, ואילו מן הצד משתומם לו רבי פנחס, מדוע אין אשתו מטרידה אותו השנה על הכסף עבור הוצאות החג? הרבי לא שאל מאומה, והמשיך בעבודת הקודש שלו.

בערב פסח רואה רבי פנחס שהבית מאיר, כלי כסף וכלי זהב, שמלות חדשות, רהוט חדש, כלים מבריקים, מיד שאל הוא את הרבנית: "מהיכן כל הפאר הזה"?

הצביעה הרבנית על האורח החסיד, ואמרה שהכול בזכותו.

נתן לו רבי פנחס יד לשלום וישבו לקדש. התחיל באמירת ההגדה, ולאחר הכוס השני, טרם ניגשו ליטול ידיים. שאלו רבי פנחס, מדוע הגיע? ומה חסר לו? סיפר לו אותו חסיד בקול בוכים, את מה שקרה אצל הסבא משפולי, ובקשו לבטל את השבועה, כדי שיזכה להיפקד בבן זכר של קיימא.

הרהר רבי פנחס רבות בבקשתו של העשיר, ואמר לו: "אם יש לי זכות בשמים, אני נשבע לך, כי עוד השנה הבאה אשתך תלד בן זכר של קיימא." שמח אותו עשיר ונשק את ידיו של הצדיק, ואכן כך היה, לאחר שנה ילדה אשתו בן זכר.

הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל, סיפר לחסידיו שבשעה שנשבע רבי פנחס מקוריץ, נעשה רעש גדול בשמים. שני צדיקי עולם נשבעו, שבועתו של מי תתקיים?!

פסק בית דין של מעלה: מי שלא נשבע אף פעם אפילו באמת, את שבועתו נקבל. חקרו ובדקו וראו שרבי פנחס לא נשבע אף פעם בחייו, ולכן קיימו את שבועתו, לתת לאותו חסיד עשיר בן זכר של קיימא. (אור לנער)

 

[אחד יחיד]

לפני כמאתיים שנה עזב יהודי רומני בשם ר' מענדל את ארצו והתיישב בעיר קישינב שבאותם הימים הייתה ברוסיה. ברומניה היה יהודי אחד שרחש לו שנאה בליבו שניצל את ההזדמנות להלשין בפני השלטונות הרומניים כי ר' מענדל מצא תיבת אוצרות מלאה במטבעות זהב שהייתה שייכת לממשלה הרומנית ולפיכך הוא עזב את רומניה ועקר לרוסיה. ממשלת רומניה שלחה בקשת הסגרה רשמית לממשלת רוסיה. ממשלת רוסיה סירבה להסגיר את ר' מענדל שכן הוא כבר קיבל אזרחות רוסית; תמורת זאת הם הציעו לרומנים לתבוע אותו בבית המשפט בקישינב ואיפשרו להם לשלוח תובע מטעמם.

ר' מענדל נסע אל הסבא משפולי וסיפר לו את הסיפור כולו. הרבי הרגיע אותו ועודד אותו שלא לחשוש מהמשפט, אלא שעליו לעשות
כל שביכולתו לסדר שהמשפט יתקיים ביום חג הפורים. הוא אמר לו גם לא לשכור עורך-דין, כיוון שהוא עצמו ישלח לו סנגור מצוין. ר' מענדל ביקש לדעת כמה זה יעלה לו. הסבא משפולי השיב שהוא מארגן חתונה של נער ונערה יתומים, ושאם ר' מענדל יוכל לתרום שלוש מאות רובלים למען מטרה זו, הוא עצמו ישלם את שכר הטרחה לעורך הדין. ר' מענדל תרם בשמחה את כל הסכום והרבי בירך אותו. לאחר מכן שאל ר' מענדל מתי הוא יוכל לפגוש את עורך-הדין המיועד לו. "הוא יפגוש אותך בבית המשפט. הכן מראש ייפוי כוח עבורו והבא אותו לבית המשפט" השיב הרבי. אבל כיצד אדע מיהו? שאל ר' מענדל, מבולבל. תוכל לזהות אותו בקלות", חייך הרבי. "הוא ילבש כובע לבן וכפפות אדומות".

ר' מענדל שב לקישינב ולאחר מאמץ ניכר הצליח להביא לדחיית המשפט עד לחג הפורים. הוא שלח מברק מיידי אל הרבי כדי להודיע לו את הבשורות הטובות. ארבעה שבועות לפני חג פורים קיבל ר' מענדל הודעה רשמית על התביעה שהוגשה נגדו וכן זימון למשפט. באותה עת קיבלה ממשלת רומניה הזמנה לשלוח עורך- דין תובע ואת כל העדים מטעמה. זמן קצר לפני חג פורים מצא ר' מענדל מישהו שהיה בדרכו לשפולי כדי לבלות את החג עם הרבי. ר' מענדל שלח איתו "קוויטל" מבקש את ברכת הרבי, וכן כסף ומשלוחי מנות אותן יוכל הרבי לחלק לעניים ביום פורים.

פורים בשפולי תמיד היה חג מעניין ושמח גם יחד. לעתים קרובות היה עורך הסבא משפולי "פורים-שפיל", הצגה מיוחדת בה הופיעו חסידים שקיבלו תפקידים שונים. לפעמים הוא היה ממנה אחד מהם להיות "מלך פורים" או "רב פורים", ואילו אחרים היו מקבלים תפקיד של בכירים בחצר המלוכה או אישים חשובים אחרים. לפני ההתכנסות המכובדת היו מציגים מקרים שונים והם היו מחליטים בהתאם לרצונו של הרב משפולי. החסידים סיפרו שמיד בתום ה"פורים שפיל" היו אנשים בקהילה חווים איזו ישועה פלאית.

באותה שנה ביקש הסבא לערוך משפט מדומה בחג הפורים בו ידונו בתביעה נגד ר' מענדל. הרב הראשי של העיר קיבל את תפקיד השופט הראשי ואילו שני אחרים ייצגו את שני השופטים האחרים. חסיד אחר קיבל את תפקיד התובע מרומניה. הוא צבע את פניו בפיח ובכל פעם שדיבר כל הנוכחים ליגלגו עליו וקראו לעברו קריאות גנאי. אדם אחר קיבל את תפקיד המלשין, וכמובן שמישהו היה צריך לייצג את ר' מענדל. שני חסידים מונו להיות העדים מטעם ההגנה, ולבסוף הסבא משפולי פרש על השטריימל העגול שלו מטפחת לבנה ולבש זוג כפפות אדומות. הוא עצמו יקבל את תפקיד הסנגור! שומרים הוצבו כדי לוודא שאיש מלבד השחקנים לא ייכנס לחדרו של הרבי. המשפט החל. הפרוצדורות הנהוגות בבתי המשפט התנהלו בדיוק נמרץ. השופט הראשי הקריא את התביעה. התובע הציג את התביעה בשם ממשלת רומניה אך עשה זאת בשפה נלעגת ובגמגום, והמלשין העיד וסיפר את גרסתו ביחס למאורעות. לאחר מכן הגיעו שני העדים מטער' מענדל. הם תיארו כיצד ראו את המלשין ניגש אל ר' מענדל ודורש ממנו סכום כסף גדול תוך שהוא מאיים עליו שאם לא יעניק לו את הסכום הוא יתנקם בו. הסנגור מטעם ההגנה התבקש לומר דברי סיכום. הסבא משפולי קם והחל לדבר ברהיטות רבה. הוא הסביר כי המלשין פעל מתוך קנאה ותשוקת נקם. הוא הוכיח שהסיפור על תיבת האוצרות המלאה מטבעות זהב היה בדוי לחלוטין. הוא גם הבהיר שאפילו אם הייתה קיימת תיבה שכזו, לממשלת רומניה בלאו הכי לא הייתה כל זכות עליה. נאומו היה מלא רגש ועם זאת מבריק ומשכנע מאוד. ברגע שסיים הסבא את דבריו הכריזו השופטים על פסק הדין: ר' מענדל חף מפשע. לאחר מכן גירשו השחקנים את התובע מן החדר והוא נמלט חפוי ראש כדי לשטוף מפניו את הצבע והאיפור.

לאחר שהסירו את תחפושותיהם הצטרפו הרבי והחסידים אל הקהל הרחב וערכו סעודת פורים עליזה. השמועה פשטה חיש מהר על ה"משפט" שערך הסבא משפולי וכבר באותו הלילה הם קיבלו מברק מקישינב: ר' מענדל זכה במשפט ויגיע בקרוב לשפולי. לאחר מספר ימים הופיע ר' מענדל בבית הכנסת בשפולי. החסידים שמחו מאוד לראותו ורצו לשמוע את פרטי הסיפור. ר' מענדל דיווח באופן כללי על האירועים והדגיש כי המרכיב העיקרי להצלחתו היה עורך הדין הנפלא ששלח הרבי כדי להגן עליו. "הוא נתן נאום כל כך מדהים ומבריק בבית המשפט", אמר ר' מענדל. החסידים רצו לדעת מה בדיוק אמר עורך הדין הפיקח, וכאשר ר' מענדל ציטט מן הנאום הם לטשו בו עיניים בתדהמה: היה זה בדיוק אותו נאום שנשא הסבא משפולי בתחפושת הסנגור!

בהזדמנות הראשונה נכנס ר' מענדל לחדרו של הרבי כדי לשוחח עמו ביחידות. בטרם הצליח לומר מילה אמר לו הרבי משפולי: "נו, ר' מענדל, אז איך היה עורך הדין ששלחתי לך? "הוא היה מעולה!" קרא ר' מענדל. "הוא כבש את כל הנוכחים בבית המשפט בנאום הגנה מבריק, וכפי שידוע לך, זוכיתי מכל אשמה הודות לנאומו זה".

תשובתו של הרבי הותירה את ר' מענדל המאושר המום ופעור פה. עליך לדעת, ר' מענדל, שמי שהגן עליך היה מלאך משמים שנברא הודות לתרומה הנדיבה שנתת לי לחתונתם של שני היתומים. הוא הגן עליך בבית המשפט והביא לזיכוי המוחלט. אם תזכה לכך, תראה אותו שוב נואם להגנתך בבית הדין של מעלה כאשר תגיע שעתך לתת דין וחשבון על מעשיך בעולם הזה". (שארית ישראל)

 

[אחד יחיד]

הסבא משפאלע - השפאלער זיידע - היה איש נלהב מאד, ביתר שאת ויתר עז על שאר חבריו תלמידי המגיד. בביקורו בליאדי אצל רבינו הזקן - שנת תקס"ט או תק"ע - סיפר, אשר בהיותו בן שלוש שנים ראה את הבעל-שם-טוב "והניח ידו הקדושה על לבי, ומאז 'חם' לי". תנועת צדיק, ומכל שכן ראיה או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד. (הריי"צ מליובאוויטש)

 

[אחד יחיד]

הסבא משפולי תבע מאדמו"ר הזקן דרכי פולין (היינו, הנהגה בדרך של מופתים וכו'), ויענהו: אתי היתה ושלחתיה. וישאלהו: אם-כן, מהו הביאור במאורע שהיה בעת שהובילו את אדמו"ר הזקן לפטרבורג? הרי הגלגלים לא נסעו? ויענהו: שצווחין אף עקתין האקסען [=שוורים] צווחו (כאילו שלא הוא עשה מאומה בשביל זה, אלא וכו', היינו, שה'אקסען' מעצמם ומאליהם לא נסעו, מ.מ. [=מנחם מענדל]). (הריי"צ מליובאוויטש)

 

[אחד יחיד]

נולד בנר ראשון של חנוכה שנת ה'תפ"ה בעיירה שפולה (אוקראינה). אביו היה חשוך בנים, הבעש"ט ברך אותו שיזכה לבן ובעת הברית ברך את הרך הנולד שיזכה להיות כאברהם ונתן לו את הכינוי "זיידע" [שפירושו 'סבא' באידיש] כמו שכתוב על אברהם אבינו שהיה "זיידע" – 'ואברהם זקן'.

 

[אחד יחיד]

דרכו בקודש של "הסבא קדישא משפולי" היתה, שבכל ראש השנה קודם שהיו תוקעים בשופר בבית מדרשו, הוא היה מסתגר בחדרו הפרטי למשך זמן מה. איש לא ידע מה מעשיו באותם רגעים, והדברים נותרו בגדר תעלומה שאיש לא ידע את פשרה שנים רבות בשנים.

באחד השנים הגיע אחד החסידים מארץ רחוקה, וכששמע את סדר הנהגתו של הרבי, הרהיב עוז בנפשו לפענח את התעלומה.

מה עשה? – קודם שנכנס הרבי לחדרו, התגנב בלאט אל החדר, ומבעד למחבואו הציץ דרך הסדקים אל תוך החדר.

כשהגיעה השעה נכנס הסבא אל החדר, ולתדהמתו הרבה הבחין ב'סבא קדישא' כשהוא שוכב בפישוט ידים ורגלים על הארץ והוא בוכה ומתחנן:

– "רבונו של עולם! מה רצונך מעמך ישראל? לולי ראיתי בעיני מצוות ומעשים טובים שבני ישראל עושים, לא הייתי מאמין שבגלות זאת המרה והנמהרת, שהשטן מרקד ביניהם והתאוות כולן לנגד עיניהן – יוכלו לקיים ולו מצווה אחת. את הגיהנום ציירת ב"ראשית חכמה" (ספר מוסר המתאר בין השאר את עונשה של כל עברה) אך את התאוות והנסיונות הנחת לנגד עיניהם. מבטיח אני לך, כי אילו היית עושה להפך, את התאוות היית מתאר בספר, ואילו את הגיהנום שמת לנגד עיניהם, לא היה אף יהודי עובר חס ושלום ולו גם עברה קלה".

מיד התנער הסבא ממשכבו, העביר על עיניו את ידו, יצא בהתלהבות מחדרו, והחל את סדר עבודתו לקראת תקיעת השופר. (הרב מנחם זיגלבוים)

 

[הר זהב]

גרונדי.

לחץ כדי לכווץ...

?
מה המקור לשם משפחה או כינוי זה?

 

[אחד יחיד]

?
מה המקור לשם משפחה או כינוי זה?

לחץ כדי לכווץ...

ראה כאן:

רבי אריה לייב משפולי – המכלול

www.hamichlol.org.il