אם מטעם שליחות: דעת תוס' (גיטין יא: ד"ה התופס, וסנהדרין סח: ד"ה קטן, וכתובות יא. ד"ה מטבילין, ונדרים לו. ד"ה מי) דזכייה משום שליחות. וכ"ד הר"ן (קידושין טז: מדפי הרי"ף ד"ה גרסינן). וע' ריטב"א (קידושין מב. ד"ה והא קטנים) שהביא דעת התוס' ולא נקט כן. והרשב"א (קידושין מב.) הביא ב' דעות בזה. (וע' שו"ת הרשב"א ח"ד רסא.) וע' קצה"ח (קה א) שהביא די"א שהוא מדין יד. וכ' דאף להשיטות דמטעם שליחות יל"פ דגזה"כ דנעשה כשלוחו.[1] אבל התוס' בכתובות יא. כ' דהוי משום ד"אנן סהדי דעביד לי' שליח". וכ"כ הרא"ש בפ"ק דגיטין (סי' יג). ובברכת שמואל (בקידושין סי' י) כתב דלב' הצדדים הוי משום שליחות. וע' קה"י ב"ב (לב) [לו] דביאר טעם הסוברים דאינו שליחות דיש כח לאדם לקנות לחבירו מכח עצמו.[2]המזכה פועל הקנין: בחי' הגרש"ש (גיטין סי' ד) כתב שהמזכה פועל הקנין. ובאבן האזל (הל' מלוה ולוה פ"כ ד"ה והנראה) כתב דהוי שליחות כח ולא שליחות מעשה. וע' קה"י ב"ב (לב) [לו] הנ"ל.
זכין לאדם ולא מאדם: בקצה"ח (רמג, ח) כתב בשם תוס' ורשב"א (בנדרים לו:) דלא שייך דין זכין אלא כשמזכין לאדם אחר ולא להפריש תרומה וכדומה דהוי מדידיה אדידיה.[3] והחזו"א (יו"ד קצט, א) חולק. [וגם בעונג יו"ט קט ובאחיעזר ח"ב לז מפרשים דברי הרשב"א והתוס' באופן אחר.]
זכייה בדבר שאינו זכות גמור ואח"כ גילה דעתו לחיוב: הר"ן (קידושין יח: מד' הרי"ף ד"ה איתמר קטנה) כתב דשייך בזה זכין. וע' ב"מ כב. וצ"ע.
[1] מה שהוכיח הקצה"ח מב"מ דאינו אנ"ס – בחי' הגרד"ש (להגר"ד שוורצמן זצ"ל) בכתובות יא. תי' ע"פ הגרעק"א בב"מ כב.
[2] צל"ע להקה"י אם שייך סברא כעי"ז גם בגר קטן שיכולים להחיל עליו חלות גירות מעצמם, או שלפ"ז נצטרך לומר כתוס' (סנהדרין סח:) דל"ש בזה זכין.
[3] לכאורה אם זכייה מטעם שליחות צ"ב מה החילוק. ובתוס' בנדרים שהביא הקצה"ח משמע שזכייה מטעם שליחות, וצ"ע. ויתכן דאם נאמר כהקצה"ח (קה) דהתורה נתנה כח שליחות (ולא כהתוס' בכתובות יא. דאנ"ס) – א"ש.