בדרך כלל אין הקב"ה בא בטרוניא לבריותיו, היינו שאם הוא רוצה שלא יכשל האדם, ויודע שבוודאי יכשל האדם, אזי אינו שולח לו הנסיון, ומביאים לזה ראיה מכתובות לג ריש ע"ב: דְּאָמַר רַב: אִילְמָלֵי נַגְּדוּהּ לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה — פְּלַחוּ לְצַלְמָא! הרי שלכך לא הכיהו כי לא היו יכולים לעמוד בה, אבל ידע שבנסיון להפיל עצמם בתוך כבשן האש יהיו יכולים לעמוד בה.
וכך הוא בכל נסיון ונסיון שהקב"ה שיודע תעלומות לב, יודע שיש יכולת להאדם לעמוד בה. והיא שולח את הנסיון כדי להרבות חביבות האדם אצל המקום כמשל הזונה המבואר בזוהר, שבאמת היה רצון המלך שלא יכשל בנו וכידוע.
אמנם בנידון אשת יפת תואר, אינו נסיון לשם ניסוי לראות אם יכול האדם לעמוד בה, אלא כוונות היוצר הוא שאכן יכשל בה האדם, וכמבואר עומק נסתרות דרכי ה' באור החיים הק' על אתר. ולכן באמת היתר הקב"ה את הדבר.
יש עדיין מה לפלפל בזה, אבל זהו הנקודה כפי שהבנתי הפרשה.
