טעם: הרמב"ם בפי' המשניות (נזיר פ"ט מ"ב) כתב: "והטעם בזה שאמר שחזקת טמא טמא ופי' רגליים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשרויות. ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר ה"ז לא יסתלק החזקה."
חזקת הנהגה וחזקת בירור: יש חזקות שאינן מבררות, אלא דין תורה להשאיר הדין כמו שהיה (-הנהגה), ויש חזקות שהן בירור שמסתמא כך הדבר, כגון חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. שו"ת רעק"א (ח"א קלו), אפיקי ים (ח"א סי' יג אות ג) [וכ' שחזקת הנהגה היא מגדר אסממ"ו]. וגם בשער"י (ב, ב) כתב דחזקה דמעיקרא הוי הנהגה. ובקוב"ש (ב"ב קנג) כתב שחזקה אינה מבררת המעשה ומ"מ הוא דין ודאי. [וע' נתה"מ (עה, ד) ל שחזקה דמעיקרא מבררת האמת כעדים. וצע"ג. ואולי כוונתו שהדין נקבע לפי החזקה, ולא דמי לחזקת ממון שהיא הכרעה רק לב"ד אבל לבע"ד עצמם נשאר הדין כמו שהוא בלי החזקה. וצל"ע.
אם נהפך להיתר: בקובץ הערות (עא) כתב שהדין לא נהפך להיתר.
קדימות לשורש הספק: כשיש חזקה המכרעת את שורש הספק מכריעים על פיה, אף שבדבר שנולד מזה בתולדה יש חזקה המנגדת. שער"י ש"ב פ"א.[1] וע' ריטב"א (עירובין לו. ד"ה אמר רבא) בשם הר"מ בר שניאור שכאשר שייך חזקה בדבר שבו הספק אזלינן בתר חזקה זו אף כשיש חזקה הפוכה. וע"ש בהערות (בריטב"א של מוסד הר"ק) בשם ר' פרץ.
חזקה העשוי' להשתנות: דעת המהרי"ט דאינה חזקה, ובש"ש (ש"ג פרקים ט י והלאה) הרבה להשיג על דבריו. וע' תוס' רא"ש כתובות עה: דחזקת פנויה הוי חזקה גרועה כי עומדת לינשא.
חזקה דמעיקרא בלא ריעותא: אינו ספק, ומוציאין ממון עפ"ז. (ש"ש ב, ד).
אם מעמידין על חזקה בספיקא דדינא: בשו"ת רעק"א (ח"א לז) כתב דנחלקו הראשונים אם מעמידין על חזקה בספיקא דדינא. ובמל"מ (טומאת צרעת ב, א) ביאר הטעם שלא להעמיד דמשום החזקה לא ישתנה הדין. וע' שער"י (ב, ט) שפירש שחזקה לא מהני אלא כשמכרעת את עצם הספק או שהדבר שנולד בו הספק אינו בעולם או שלא נוגע לדינא.
חזקה נגד רגליים לדבר: כאשר יש רגלים לדבר נגד החזקה לא מהני החזקה. תוס' חולין ט: (ד"ה התם). וביאר בקוב"ש (ב"ב קלג) דדין חזקה לא נאמר אלא בספק שקול. [וע"ע תוס' כתובות כב: (ד"ה הבא) וב"ב לב. (ד"ה אנן) דלא מהני חזקה כשיש חזקת דייקא ומינסבא כנגדה.]
חזקת הגוף עדיפא מכל החזקות: להשער"י (ב א) הנ"ל משום קדימות לשורש הספק, ובקוב"ש (כתובות רסד, רסה) פי' דהשתנות הגוף הוי השתנות טפי. ובש"ש (בתחילת שמעתתא ב) מבואר דס"ל דחזקה מציאותית עדיפה על חזקה דינית. וע"ש מש"כ בשם פנ"י דחזקת הגוף עדיפה מרוב ומועילה גם בספק טומאה. וזה דלא כהשער"י וגם לא כהקוב"ש שנקט שזה אותו ענין רק יותר חזק, ונפק"מ כשאחד כנגד השני.
מחזיקין מאיסור לאיסור: בש"ש (ה, ד) תלה בפלוגתא בין בעלי התוס'. ובשער"י (ב, יז) דחה הראיה דמחזיקין. וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ד
חזקה דהשתא: אם אזלינן בתר חזקה דהשתא כאשר אין חזקה דמעיקרא נגדה – ע' ש"ש (ג, טז), וע' קה"י קידושין סי' כ (ונדפס גם בכתובות סי' כג.)
חילוק בין חזקה שאין כנגדה חזקה דהשתא לחזקה שיש כנגדה: תוס' כתובות כו: ד"ה אנן, שער"י ב, ה (ד"ה ובהא שחלקו).
חזקה נגד טענת ברי: ברשב"א (בקידושין סו.) מבואר דאם אומר ברי א"א לכופו ע"פ חזקה[2], וכ"כ המהרש"א ביבמות פח: והובא בפנ"י בכתובות כב: וע"ש בתוס' בכתובות כב: דמשמע דלא ס"ל כן. [וגם המהרש"א ביבמות כתב כן לתרץ קושיית התוס'.] וע"ע מהרש"א (כתובות כו: וע' תוס' יבמות צג: ד"ה מאי).
וע' קונטרס הספיקות (ב, ה) ותרומת הכרי (לא) שגם הרשב"א מודה אם אין ספק לפנינו ורק בתרי ותרי וכדו' קאמר, ודלא כהפנ"י. עכ"ד. וכ"כ בבית יעקב בכתובות כב: (בסוגריים). ובהערות בקונה"ס כתב שדעת הגר"א כהפנ"י שלא רק במקום תרי ותרי, וע"ש. וע"ע בתרוה"כ (לא) שמחלק בין ממון לאיסור בזה, שבממון הספק נוגע גם לשני וא"א לומר הניחנו דלדבריו אין לו חזקה.
חזקה בספק קרוב לו ספק קרוב לה: ע' תוס' כתובות כג. (ד"ה תרווייהו) דלא מהני חזקת פנויה כשהספק אם זרק הקידושין קרוב לו או קרוב לה. וע' ש"ש (ו, יח) ובהערות הגרש"ז אויערבך שם. וע' פנ"י גיטין כח. (ד"ה גמ' א"ל) ושער"י (ב, ט ד"ה ונראה) שנחלקו אם מדאורייתא לא מהני החזקה בכה"ג או מדרבנן.
חזקה שלא מכריעה את עצם הספק: ע' אבני נזר (יו"ד שמא) שכתב דחזקה שייכת רק כאשר מכריעה את עצם הספק, ולכן בספק אם נולד בערב שבת או בשבת לא שייך חזקה לומר שהיתה בחזקת מעוברת ונולד בשבת כי החזקה לא יכולה לומר שנולד בשבת אלא רק שלא נשתנה והיינו שלא נולד בע"ש, ויסוד הספק אינו אם נולד בע"ש כי הדין לא נובע מדלא נולד בע"ש אלא מדנולד בשבת. [ולפ"ז יש לבאר הא דכתובות עה: שחזקת הגוף מטהרת בספק אם בהרת קדמה לשיער לבן או שיער לבן קדם לבהרת. ואכמ"ל.]
חזקת אבהתא - חזקת האם מהני לבת: לדעת תוס' (כתובות כט. ד"ה ועל) מועיל חזקה דאב / אם לבן / בת. וכן מבואר ברמב"ן (במלחמות כתובות ט. מדפי הרי"ף) ובריטב"א (כתובות יג: ד"ה בתה), וכ"כ הרא"ה (כתובות יב: ד"ה אמר לך), וביאר דעובר ירך אמו. ולכאורה יסוד זה אינו מוסכם דמה שהוכיחו תוס' מדף יג: - לדעת הרא"ש (פ"ק דכתובות סי' יח) מה שמכשירים שם את הבת אינו משום חזקה אלא משום טענת ברי (ע"ש היטב). ומה שהוכיחו התוס' מדף כו: - לכאורה לפי ביאור הרמב"ן והר"ן ברש"י שם אינו משום חזקת אבהתא[3], והרא"ה (בכתובות כו: ד"ה קשיא) כתב להדיא דלרש"י חזקת אבהתא לא מהניא, (וכ"כ בקוב"ש ב"ב קלב).
ובביאור ענין חזקת אבהתא יש כמה שיטות: א. בש"ש (ד, ד) משמע שכיון שהחזקה הכריעה שהאם כשרה דהיינו שלא נבעלה לפסול – ממילא מועילה החזקה גם לבת, דלפי מה שהוכרע שלא נבעלה הרי היא כשרה. וכן נראה מרעק"א (ח"ב קיא ד"ה ולכאורה). ב. בשער"י (ב, ז ד"ה והנה) ובקוב"ש (ח"ב סי' ב אות ב) הוכיחו מהתוס' שהענין אינו משום שהוכרע הנידון ע"י חזקת האב, אלא כיון שהאב היה מוחזק ככהן גם תולדותיו מוחזקים לכהונה. וע"ע קוב"ש ב"ב קלב. ואולי יש לבאר דדין חזקה היינו לומר שלא נשתנה הדבר, וכיון שהמצב הרגיל הוא שאם האב כהן כשר גם בנו כהן כשר – ממילא לומר שבנו אינו כהן כשר זה נחשב שינוי. ג. באפיקי ים (ח"א יג) נקט שחזקת האם מהני לבת שייך רק בחזקת ראיה ולא בחזקה דמעיקרא. ולפ"ז נתקשה בדברי התוס' בכתובות כו: ע"ש מש"כ.[4]
אם יש חזקת יום בין השמשות: ע' קה"י ביצה סי' כב וכריתות סי' י. [וע"ש עוד כמה חידושים בענייני חזקה.] וע' אור שמח (שבת ה, ד). [ואולי כוונת האו"ש שחזקה שייך רק כשהספק אם קרה איזה דבר ולא ספק מה ההגדרה של זמן פלוני.]
אם אפשר לברר לא סומכים על חזקה: ע' פסחים ד. "למאי נפק"מ לישייליה". וע"ש בר"ן (א: מד' הרי"ף) שהטעם שצריך לשאול משום שלא סמכינן אחזקה במקום שאפשר לברר. [שם מיירי בחזקה דאתי מכח רוב ולא בחזקה דמעיקרא, ולכן מוכיחים מזה לרוב]. וע' רי"ף חולין ג: מד' הרי"ף, וע"ש בר"ן (ד"ה והיכא), וע"ש במאור דס"ל לעיקר דא"צ לברר, וע"ש במלחמות שנוקט שרוב שיש חזקה נגדו צריך לבדוק וכן רוב שמיעוטו מצוי. וע"ע שם שחיוב הבדיקה מדרבנן. וכ"כ באור גדול על המשניות ריש פסחים (בסוף המשנה הראשונה ד"ה שם במשנה בודקין), ובגליון מהרש"א על הרי"ף ריש פסחים (מא. מדפי הרי"ף). וע"ע ב"י תלז (ס"ב) וב"ח שם (ד"ה וכתב הב"י), וע' מ"א (תלז, ד).
[1] ע"ש שביאר בזה מ"ט חזקת הגוף עדיפא משאר החזקות, ולהאחרונים שמבארים ד"ז באופנים אחרים (כדלהלן) אין מקור לזה. ואולי צ"ל שחולקים מדהוצרכו לביאור אחר.
[2] בדעת הרשב"א יל"ע אם הביאור הוא שכח נאמנות הברי מהני נגד החזקה, או שהביאור שכיון שלפי דבריו שהוא יודע – לא שייך אצלו חזקה דלא נאמר דין חזקה אלא למי שמסופק – אין הב"ד יכולים לכןפו. אף שלהם יש דין חזקה, הרי אינו אלא הנהגה, וכיון שלאדם שעליו הנידון אין דין חזקה הם אינם יכולים לכופו ע"פ 'הנהגה' שלא שייכת לו. ומלשון המהרש"א והפנ"י נראה כביאור ב'.
[3] לדבריהם צ"ל בדעת רש"י ששייך להעמיד חזקה על מה שהחזקנו – שנמשיך להחזיק, ומה שהקשה הרמב"ן (במלחמות ט.) דנמשיך להחזיק את מה השחזקנו אחר שבאו העדים שאמרו הפוך, ע' הפלאה (בכתובות כו:) שביאר דעת רש"י דמיירי שעדיין לא נתקבלו העדים השניים.
[4] לכאו' יל"פ את התוס' בכתובות כו: לדעת האפיק"י ע"פ הריטב"א בכתובות כו: שפי' דחזקת האב דכתובות כו היינו חזקת צדיק "דמסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה". ולכאו' י"ל כן גם בההיא דינאי (קידושין סו.) דיש חזקה דאביו ואמו לא עברו על האיסור של כהן לשאת אנוסה. (וכן מבואר בפנ"י כתובות כו:). ולפ"ז י"ל דגם התוס' התכוונו לחזקת ראיה ולא לחזקה דמעיקרא מחודשת. (זה לפי השיטות דמהני מגו בתרי ותרי, וה"ה שאר ראיות) אמנם אכתי צ"ע בתוס' בכתובות כט. (ד"ה ועל הכותית) שכתבו שמועיל חזקת אבהתא לכותית לומר שאינה בת שפחה, ושם לא שייך חזקת צדקות כמש"כ בבית יצחק אה"ע קיט (וע"ש שתמה איך שייך חזקה). ולכאו' מוכח כהשער"י והקוב"ש.
חזקת הנהגה וחזקת בירור: יש חזקות שאינן מבררות, אלא דין תורה להשאיר הדין כמו שהיה (-הנהגה), ויש חזקות שהן בירור שמסתמא כך הדבר, כגון חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. שו"ת רעק"א (ח"א קלו), אפיקי ים (ח"א סי' יג אות ג) [וכ' שחזקת הנהגה היא מגדר אסממ"ו]. וגם בשער"י (ב, ב) כתב דחזקה דמעיקרא הוי הנהגה. ובקוב"ש (ב"ב קנג) כתב שחזקה אינה מבררת המעשה ומ"מ הוא דין ודאי. [וע' נתה"מ (עה, ד) ל שחזקה דמעיקרא מבררת האמת כעדים. וצע"ג. ואולי כוונתו שהדין נקבע לפי החזקה, ולא דמי לחזקת ממון שהיא הכרעה רק לב"ד אבל לבע"ד עצמם נשאר הדין כמו שהוא בלי החזקה. וצל"ע.
אם נהפך להיתר: בקובץ הערות (עא) כתב שהדין לא נהפך להיתר.
קדימות לשורש הספק: כשיש חזקה המכרעת את שורש הספק מכריעים על פיה, אף שבדבר שנולד מזה בתולדה יש חזקה המנגדת. שער"י ש"ב פ"א.[1] וע' ריטב"א (עירובין לו. ד"ה אמר רבא) בשם הר"מ בר שניאור שכאשר שייך חזקה בדבר שבו הספק אזלינן בתר חזקה זו אף כשיש חזקה הפוכה. וע"ש בהערות (בריטב"א של מוסד הר"ק) בשם ר' פרץ.
חזקה העשוי' להשתנות: דעת המהרי"ט דאינה חזקה, ובש"ש (ש"ג פרקים ט י והלאה) הרבה להשיג על דבריו. וע' תוס' רא"ש כתובות עה: דחזקת פנויה הוי חזקה גרועה כי עומדת לינשא.
חזקה דמעיקרא בלא ריעותא: אינו ספק, ומוציאין ממון עפ"ז. (ש"ש ב, ד).
אם מעמידין על חזקה בספיקא דדינא: בשו"ת רעק"א (ח"א לז) כתב דנחלקו הראשונים אם מעמידין על חזקה בספיקא דדינא. ובמל"מ (טומאת צרעת ב, א) ביאר הטעם שלא להעמיד דמשום החזקה לא ישתנה הדין. וע' שער"י (ב, ט) שפירש שחזקה לא מהני אלא כשמכרעת את עצם הספק או שהדבר שנולד בו הספק אינו בעולם או שלא נוגע לדינא.
חזקה נגד רגליים לדבר: כאשר יש רגלים לדבר נגד החזקה לא מהני החזקה. תוס' חולין ט: (ד"ה התם). וביאר בקוב"ש (ב"ב קלג) דדין חזקה לא נאמר אלא בספק שקול. [וע"ע תוס' כתובות כב: (ד"ה הבא) וב"ב לב. (ד"ה אנן) דלא מהני חזקה כשיש חזקת דייקא ומינסבא כנגדה.]
חזקת הגוף עדיפא מכל החזקות: להשער"י (ב א) הנ"ל משום קדימות לשורש הספק, ובקוב"ש (כתובות רסד, רסה) פי' דהשתנות הגוף הוי השתנות טפי. ובש"ש (בתחילת שמעתתא ב) מבואר דס"ל דחזקה מציאותית עדיפה על חזקה דינית. וע"ש מש"כ בשם פנ"י דחזקת הגוף עדיפה מרוב ומועילה גם בספק טומאה. וזה דלא כהשער"י וגם לא כהקוב"ש שנקט שזה אותו ענין רק יותר חזק, ונפק"מ כשאחד כנגד השני.
מחזיקין מאיסור לאיסור: בש"ש (ה, ד) תלה בפלוגתא בין בעלי התוס'. ובשער"י (ב, יז) דחה הראיה דמחזיקין. וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"ד
חזקה דהשתא: אם אזלינן בתר חזקה דהשתא כאשר אין חזקה דמעיקרא נגדה – ע' ש"ש (ג, טז), וע' קה"י קידושין סי' כ (ונדפס גם בכתובות סי' כג.)
חילוק בין חזקה שאין כנגדה חזקה דהשתא לחזקה שיש כנגדה: תוס' כתובות כו: ד"ה אנן, שער"י ב, ה (ד"ה ובהא שחלקו).
חזקה נגד טענת ברי: ברשב"א (בקידושין סו.) מבואר דאם אומר ברי א"א לכופו ע"פ חזקה[2], וכ"כ המהרש"א ביבמות פח: והובא בפנ"י בכתובות כב: וע"ש בתוס' בכתובות כב: דמשמע דלא ס"ל כן. [וגם המהרש"א ביבמות כתב כן לתרץ קושיית התוס'.] וע"ע מהרש"א (כתובות כו: וע' תוס' יבמות צג: ד"ה מאי).
וע' קונטרס הספיקות (ב, ה) ותרומת הכרי (לא) שגם הרשב"א מודה אם אין ספק לפנינו ורק בתרי ותרי וכדו' קאמר, ודלא כהפנ"י. עכ"ד. וכ"כ בבית יעקב בכתובות כב: (בסוגריים). ובהערות בקונה"ס כתב שדעת הגר"א כהפנ"י שלא רק במקום תרי ותרי, וע"ש. וע"ע בתרוה"כ (לא) שמחלק בין ממון לאיסור בזה, שבממון הספק נוגע גם לשני וא"א לומר הניחנו דלדבריו אין לו חזקה.
חזקה בספק קרוב לו ספק קרוב לה: ע' תוס' כתובות כג. (ד"ה תרווייהו) דלא מהני חזקת פנויה כשהספק אם זרק הקידושין קרוב לו או קרוב לה. וע' ש"ש (ו, יח) ובהערות הגרש"ז אויערבך שם. וע' פנ"י גיטין כח. (ד"ה גמ' א"ל) ושער"י (ב, ט ד"ה ונראה) שנחלקו אם מדאורייתא לא מהני החזקה בכה"ג או מדרבנן.
חזקה שלא מכריעה את עצם הספק: ע' אבני נזר (יו"ד שמא) שכתב דחזקה שייכת רק כאשר מכריעה את עצם הספק, ולכן בספק אם נולד בערב שבת או בשבת לא שייך חזקה לומר שהיתה בחזקת מעוברת ונולד בשבת כי החזקה לא יכולה לומר שנולד בשבת אלא רק שלא נשתנה והיינו שלא נולד בע"ש, ויסוד הספק אינו אם נולד בע"ש כי הדין לא נובע מדלא נולד בע"ש אלא מדנולד בשבת. [ולפ"ז יש לבאר הא דכתובות עה: שחזקת הגוף מטהרת בספק אם בהרת קדמה לשיער לבן או שיער לבן קדם לבהרת. ואכמ"ל.]
חזקת אבהתא - חזקת האם מהני לבת: לדעת תוס' (כתובות כט. ד"ה ועל) מועיל חזקה דאב / אם לבן / בת. וכן מבואר ברמב"ן (במלחמות כתובות ט. מדפי הרי"ף) ובריטב"א (כתובות יג: ד"ה בתה), וכ"כ הרא"ה (כתובות יב: ד"ה אמר לך), וביאר דעובר ירך אמו. ולכאורה יסוד זה אינו מוסכם דמה שהוכיחו תוס' מדף יג: - לדעת הרא"ש (פ"ק דכתובות סי' יח) מה שמכשירים שם את הבת אינו משום חזקה אלא משום טענת ברי (ע"ש היטב). ומה שהוכיחו התוס' מדף כו: - לכאורה לפי ביאור הרמב"ן והר"ן ברש"י שם אינו משום חזקת אבהתא[3], והרא"ה (בכתובות כו: ד"ה קשיא) כתב להדיא דלרש"י חזקת אבהתא לא מהניא, (וכ"כ בקוב"ש ב"ב קלב).
ובביאור ענין חזקת אבהתא יש כמה שיטות: א. בש"ש (ד, ד) משמע שכיון שהחזקה הכריעה שהאם כשרה דהיינו שלא נבעלה לפסול – ממילא מועילה החזקה גם לבת, דלפי מה שהוכרע שלא נבעלה הרי היא כשרה. וכן נראה מרעק"א (ח"ב קיא ד"ה ולכאורה). ב. בשער"י (ב, ז ד"ה והנה) ובקוב"ש (ח"ב סי' ב אות ב) הוכיחו מהתוס' שהענין אינו משום שהוכרע הנידון ע"י חזקת האב, אלא כיון שהאב היה מוחזק ככהן גם תולדותיו מוחזקים לכהונה. וע"ע קוב"ש ב"ב קלב. ואולי יש לבאר דדין חזקה היינו לומר שלא נשתנה הדבר, וכיון שהמצב הרגיל הוא שאם האב כהן כשר גם בנו כהן כשר – ממילא לומר שבנו אינו כהן כשר זה נחשב שינוי. ג. באפיקי ים (ח"א יג) נקט שחזקת האם מהני לבת שייך רק בחזקת ראיה ולא בחזקה דמעיקרא. ולפ"ז נתקשה בדברי התוס' בכתובות כו: ע"ש מש"כ.[4]
אם יש חזקת יום בין השמשות: ע' קה"י ביצה סי' כב וכריתות סי' י. [וע"ש עוד כמה חידושים בענייני חזקה.] וע' אור שמח (שבת ה, ד). [ואולי כוונת האו"ש שחזקה שייך רק כשהספק אם קרה איזה דבר ולא ספק מה ההגדרה של זמן פלוני.]
אם אפשר לברר לא סומכים על חזקה: ע' פסחים ד. "למאי נפק"מ לישייליה". וע"ש בר"ן (א: מד' הרי"ף) שהטעם שצריך לשאול משום שלא סמכינן אחזקה במקום שאפשר לברר. [שם מיירי בחזקה דאתי מכח רוב ולא בחזקה דמעיקרא, ולכן מוכיחים מזה לרוב]. וע' רי"ף חולין ג: מד' הרי"ף, וע"ש בר"ן (ד"ה והיכא), וע"ש במאור דס"ל לעיקר דא"צ לברר, וע"ש במלחמות שנוקט שרוב שיש חזקה נגדו צריך לבדוק וכן רוב שמיעוטו מצוי. וע"ע שם שחיוב הבדיקה מדרבנן. וכ"כ באור גדול על המשניות ריש פסחים (בסוף המשנה הראשונה ד"ה שם במשנה בודקין), ובגליון מהרש"א על הרי"ף ריש פסחים (מא. מדפי הרי"ף). וע"ע ב"י תלז (ס"ב) וב"ח שם (ד"ה וכתב הב"י), וע' מ"א (תלז, ד).
[1] ע"ש שביאר בזה מ"ט חזקת הגוף עדיפא משאר החזקות, ולהאחרונים שמבארים ד"ז באופנים אחרים (כדלהלן) אין מקור לזה. ואולי צ"ל שחולקים מדהוצרכו לביאור אחר.
[2] בדעת הרשב"א יל"ע אם הביאור הוא שכח נאמנות הברי מהני נגד החזקה, או שהביאור שכיון שלפי דבריו שהוא יודע – לא שייך אצלו חזקה דלא נאמר דין חזקה אלא למי שמסופק – אין הב"ד יכולים לכןפו. אף שלהם יש דין חזקה, הרי אינו אלא הנהגה, וכיון שלאדם שעליו הנידון אין דין חזקה הם אינם יכולים לכופו ע"פ 'הנהגה' שלא שייכת לו. ומלשון המהרש"א והפנ"י נראה כביאור ב'.
[3] לדבריהם צ"ל בדעת רש"י ששייך להעמיד חזקה על מה שהחזקנו – שנמשיך להחזיק, ומה שהקשה הרמב"ן (במלחמות ט.) דנמשיך להחזיק את מה השחזקנו אחר שבאו העדים שאמרו הפוך, ע' הפלאה (בכתובות כו:) שביאר דעת רש"י דמיירי שעדיין לא נתקבלו העדים השניים.
[4] לכאו' יל"פ את התוס' בכתובות כו: לדעת האפיק"י ע"פ הריטב"א בכתובות כו: שפי' דחזקת האב דכתובות כו היינו חזקת צדיק "דמסתמא לא עביד איסורא דנסיב גרושה". ולכאו' י"ל כן גם בההיא דינאי (קידושין סו.) דיש חזקה דאביו ואמו לא עברו על האיסור של כהן לשאת אנוסה. (וכן מבואר בפנ"י כתובות כו:). ולפ"ז י"ל דגם התוס' התכוונו לחזקת ראיה ולא לחזקה דמעיקרא מחודשת. (זה לפי השיטות דמהני מגו בתרי ותרי, וה"ה שאר ראיות) אמנם אכתי צ"ע בתוס' בכתובות כט. (ד"ה ועל הכותית) שכתבו שמועיל חזקת אבהתא לכותית לומר שאינה בת שפחה, ושם לא שייך חזקת צדקות כמש"כ בבית יצחק אה"ע קיט (וע"ש שתמה איך שייך חזקה). ולכאו' מוכח כהשער"י והקוב"ש.