כשחזר לחטוא הראה שתשובתו הראשונה לא הייתה שלימה כי לא היה בזה "יעיד עליו יודע תעלומות".
זה הבל, מחילה. אבל בשעתו זה נקרא שיש יעיד עליו, כפי שמפורש בדברי ר' צדוק בפרי צדיק (צו): "איתא (ויקרא רבה ז ג) גדר התשובה איתא ברמב"ם עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטוא עוד,
שצריך שיהיה באותו שעה בגדר שמוסכם לעזוב החטא לעולם. דאז אף דאחר כך יתגבר עליו היצר הרע, מכל מקום לשעתו היה בגדר השב."
וכן מבואר בדברי רבותינו הראשונים ז"ל.
אמונות ודעות לרס"ג (ה, ה)
כי האדם כאשר יסכים בעת תשובתו בלב שלם שלא ישנה, תהיה תשובתו מקובלת. ו
אם תשיאהו התאוה אחר כן לשנות, אין תשובתו נפסדת, אך ימחלו לו העונות שהיו קודם התשובה, ויכתב עליו מה שיהיה לאחריה. וכן אם ינהג המנהג הזה פעמים רבות, שישוב ואחר כן ישנה לחטא, אין כותבין עליו כי אם מה שאחר התשובה, כשתהיה בכל פעם דעתו שלמה ולבו טוב שלא ישנה.
חיבור התשובה למאירי (משיב נפש מאמר א פרק ט)
מי שבעת התשובה גומר בלבו לעזוב דרכו הרעה תכלית עזיבה אבל אחר זה יכריחהו יצרו לשוב לחטוא. וכן תמיד, על דרך מדת אבותינו כמו שקדם לנו שזה אמנם כבר היתה תשובתו תשובה בעת העשותה והועילה על החטאים הקודמים, ויהי זה בדמיון מי שטבל ואחר הטבילה עלה שרץ בידו, לא שיתפשנו בעת הטבילה, שזה אף על פי שחזר ונטמא כבר היתה טבילתו טבילה והעבירה הטומאה הקודמת.
בבית אלהים למבי"ט (שער התשובה פרק ו)
נראה מדברי רבותינו ע"ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בלבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אח"כ חוזר לחטוא, יצה"ר הוא שפתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת.