ספר באר הגולה באר השביעי פרק ו אמנם מה שעוד אמרו, כי תקנו חכמי ישראל בתפלותיהם דברים שאינם ראוים, עד שאף כנגד המלכות דברו. ואם היה הדבר כמו שחשבו הם, היה דבר זה סותר דברי עצמם, כי ברכה זאת שהיא קללת המינים, שמואל הקטן תיקן אותה ביבנה לפני חכמים, כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות כח ב). והרי משנה ברורה (שמוה) [שנויה] במסכת אבות (פ"ג מ"ב) 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. וידוע כי מה שאמרו 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות', אין הכוונה שיתפלל על מלכות ישראל, שאם כן לא היה צריך לתת טעם 'שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו', שעל מלכות ישראל יש לו להתפלל, ששלום מלכות הוא קיום של ישראל, להמשיך שלומם, וגדולתם ורוממותם והצלחתם. ולכך מה שאמרו 'הוי מתפלל בשלמה של מלכות', היינו שאר מלכות שאינו מישראל. ואם כן איך יתקנו הפך זה. ולא זה בלבד, רק שהיה נגד הכתוב, מה שהוזהרנו על ידי נביאים שיש לנו להתפלל בשלום המלכות אשר הגלינו שמה. שכך כתיב על ידי הנביא ירמיהו (ירמיה כט, ד - ז) "כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרים קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום". הרי כי ציוה אותנו להתפלל בעד המקום אשר הגלינו שמה אל ה', ואיך יתקנו הפך זה חס ושלום, לעבור דברי הנביא.
ואדרבא, הזהירו אותנו חכמים לקבל עלינו מלכות וממשלת האומות, אחר שגזר השם יתברך שנהיה תחת רשותם, ראוי עלינו לקבל ממשלתם, ושלא לבטל הגזירה. בפרק בתרא דכתובות (קיא א), אמרינן "השבעתי אתכם בנות ירושלים" (שיה"ש ב, ז), שלש שבועות האלו למה. פירוש, ג' פעמים כתיב "השבעתי אתכם בנות ירושלים". אמר רבי יוסי בר חנינא, אחת, שלא יעלו ישראל בחומה לארץ, רוצה לומר ביד חזקה. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. "בצבאות או באילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אמר להם הקדוש ברוך הוא; אם מקיימים אתם השבועה, מוטב. ואם לאו, אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה, עד כאן. הרי גודל האזהרה שלא ימרדו במלכות אומות העולם, עד שיהיה חס ושלום בשרם הפקר כצבאות וכאילות השדה. ואין ספק כי טעם דבר זה, שאחר שהיה גזירת השם יתברך שיהיו ישראל תחת האומות, לא יבטלו גזירת השם יתברך בכח, שהיה זה נגד הגזירה. כי אם שיתפללו על מלכות של ישראל שתחזור, כמו שתקנו בברכה 'את צמח דוד', וברכת 'ולירושלים עירך וכו''.
אבל ענין ברכה זאת מבוארת בעצמה, שנקראת 'קללת המינים' בכל מקום שנזכרה ברכה זאת בדברי חכמים, לפי שנתקנה ברכה זאת על המבטלים הדת, והמתנגדים אל הדת, כמו שדברו שם (ברכות כח ב), שבשביל המינים נתקנה ברכה זאת. ודע כי בטול הדת על ידי ד' כתות; האחת, כאשר הדת הוא כבד על האדם, ובשביל כך הוא יוצא מן הדת, שהוא רוצה ללכת בשרירות לבו ואחר יצרו הרע. וכמו שאמר הכתוב (דברים כט, יז - יח) "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכך פורק עול הדת לעבוד אלהי נכר. ואין סבה זאת על ידי שהוא טועה בדעתו, רק שירצה ללכת בשרירות לבו הרע. ודבר זה מחליש הדת, כי אחרים נמשכים אחריו, כי כל פרצה, בקלות שיפרוץ עוד יותר, זהו הראשון. השני, כאשר יש בני אדם טועים במחשבתם, ואומרים על מצות התורה כי אין הדרך של תורה מביא ההצלחה. וכל ענין התורה להעביר מלב בני אדם שלא יעבדו אל זולתו, וזהו יסוד התורה. והם טועים ואומרים כי דבר שהוא עבודת אלהי נכר, היא לאדם הצלחה, יותר ממה שמביא האדם אל הצלחה ההרחקה מן אלהי נכר. ובשביל כך אותם הטועים מפתים בעלי הדת ללכת בדרכם. והכת הזה אינו כמו הראשון, שהוא פורק הדת בשביל הנאת יצרו, ואין חפץ לפתות לאחרים לדבר זה, מאחר שכל כוונתו אינו רק ללכת בשרירות לבו, ולא יהיה עליו עול שמים, למה לו לפתות אחרים. אבל מי שחושב בדעתו כי כך טוב לאדם, הוא מפתה אחרים גם כן, כי חושב כי זהו הצלחתו לפתות אחרים. השלישי, הוא קנאת הדת, במה שהדת עושה חלוק בין האומות, עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת. כי כל אומה ואומה נתיחדה בדת שלה, ובדת היא אומה זאת. ולפיכך מה שאמר 'וכל אויבי עמך', כאילו אמר וכל אויבי הדת של ישראל, כי הם עם ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל. הנה התנגדות השלישי מצד קנאת הדת. הכת הרביעי גם כן מתנגד לדת, אבל אינה מצד קנאת הדת שעושה חילוק בין בני אדם, רק מצד כי כל דת בעולם, במה שהוא קבלת גזירת מלך מלכי המלכים, דבר זה בעצמו הוא מתנגד למלך בשר ודם. כי אם גוזר מלך בשר ודם דבר שהוא נגד הדת, אין שומעין אל גזירתו, רק אל מלך מלכי המלכים, ודבר זה ביטול גזירות מלכותו. ויש האדם שבכח רוצה וחפץ בכח מלכותו, עד אשר חפץ שיהיו בני אדם לגמרי תחת רשותו לשמוע אליו, ולבטל גזירת מלך מלכי המלכים. וזה 'מלכות זדון' נקרא, מפני שבזדון לבו רוצה למלוך על העם, ולהראות ממשלה יתירה, שצריכים לקבל גזירתו אף במה שהוא נגד גזירת השם יתברך, ואין זדון לב יותר מזה. כמו שעשו מלכים הרבה, גזרו גזירות על ישראל נגד דתם, להראות ממשלתם עליהם. כמו שעשו נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה, ואנטיוכס הרשע שגזר על ישראל שלא ישמרו התורה, וכמה מלכים שגזרו להעביר אותם על דת. ואין ספק שעשו זה בשביל כי שמירת הדת, שהוא גזירת מלך עליון, מוציא בני אדם מרשות מלך בשר ודם, כמו שנתבאר, והיו רוצים להראות ממשלה גדולה עד שצריך לשמוע אל גזירתו, ולבטל גזירת מלך עולם.
הנה יש לך ד' דברים שהם מתנגדים אל הדת, ולא תמצא יותר. וכנגד הראשון תקנו 'ולמשומדים אל תהי תקוה', הם אותם שיצאו מן הדת כדי ללכת בשרירות לבם, ובשביל כך היו פורקים עול הדת, ודבר זה מחליש הדת. וכנגד השני, 'וכל המינים כרגע יאבדו', אותם שחושבים שיש הצלחה לעבוד אלהים אחרים, והם מפתים בני אדם אחר דעתם, וזהו בטול הדת. ועל זה תקנו 'וכל המינים כרגע יאבדו', כי המינים אשר נזכרו כאן הם אשר חושבים כי עבודת אלהי נכר הוא הצלחה להם, וזה נקרא 'מין'. וכך אמרו בפירוש בפרק בתרא דהוריות (יא א), ואין זה צריך ראיה. וכנגד הג' תקנו 'וכל אויבי עמך מהרה יכרתו', אותם שהם שונאים עם ישראל מצד הדת, ואם כן הוא שונא הדת. ואם אמרו 'וכל אויבינו מהרה יכרתו', היה אפשר לחשוב כי התפלה על אותם שהם אויבינו מריעים לנו, מבקשים חס ושלום להכרית שם ישראל מן העולם. אבל אין הדבר כך כלל, רק התפלה מי שהוא אויב אל האומה מצד שהוא שונא הדת, כי בדת הם עם ישראל, לא זולת זה, כי אם אין הדת שלהם, אינם ישראל. ואין חילוק בין אומה לאומה רק מצד הדת, וכאשר שונא הדת, אין ספק שכל מחשבתו לבטל הדת של ישראל. והרי הדבר הזה הוא ברור, שאילו היו רוצים להתפלל על אויביהם, היתה התפלה 'וכל אויבינו', אשר הם אויבים לנו, אבל 'אויבי עמך' התפלה היא על מי שהוא אויב לשם ישראל, והם כלל האומה, והוא שונא את ישראל מצד שיש להם דת. שהוא יתברך גזר על עמו, כמו מלך שגוזר גזירותיו על עמו, ודבר זה מבואר. וכנגד הרביעי תקנו 'ומלכות זדון', וזה כי כאשר יש מלכות זדון, אינו רוצה שישמרו הדת מפני זדון גאותו, שאינו נכנע מן השם יתברך. ואם לא כן, לא היה דבר זה מתנגד לו אם ישמרו הדת. וכן המלכים הכשרים הם אוהבים שמירת הדת. אבל מלך זדון כוונתו למשול על בני אדם אף נגד הדת. וכן אמרו בתפלת על הניסים (בחנוכה) 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך'. והשם יתברך מסר זדים אלו ביד העוסקים בתורה, כמו שאמר שם. זהו פירוש התפלה באין ספק.
ואולי יאמר האדם, כי לא נמצא בזמן הזה אשר חפץ ומבקש להעביר על דת. אין זה קשיא, כי התפילה היא אם נמצא כך, וכך הם תפילות הרבה. כי התפילה היא דבר קבוע כך, אם נמצא דבר זה. והרי הדבר הזה הוא מבואר בכל דברי חכמים, שברכה זאת לא נתקנה רק על המתנגדים לתורה. ולכך יש בברכה זאת כ"ט אותיות; כנגד כ"ז אותיות התורה, וכנגד תורה שבכתב ושבעל פה. וכאשר תעיין באלו דברים איך יסדו הברכה הזאת, על מי שבא נגד הדת, ובחכמה נפלאה, כמו שמצאתי בספרים, שברכה זאת נתקנה על מתנגדי הדת. והם ד' מדריגות זו אחר זו, כל אחד בא יותר נגד הדת בכח; כי הראשון אשר הוא בא נגד הדת, שיוצא מן הכלל על ידי שרירות לבו, והוא פורק עול תורה ועול שמים, וגורם שאחרים נמשכים אחריו ללכת בעקבותיו, כי כל פרצה הפרצה נוספת והולכת. אבל אין דבר זה מבטל הדת בכח, כמו המין שהוא מפתה אחר. כי המפתה את אחר הוא מבטל הדת קצת בכח, שהרי הוא מפתה ומטעה את אחר עד שנשמע אליו, והוא קרוב למבטל בכח לגמרי. השלישי, הוא מבטל בכח לגמרי, כי המתנגדים זה לזה מצד הדת, מבטלים הדת בכח מצד שנאת הדת, עד שהם מבטלים בכח גמור. אמנם אין הביטול שלהם כל כך, מצד שאין היכולת והממשלה בהם, כמו המלכות, שהיא מלכות זדון, כמו מלכות יונים ושאר מלכיות, שהיו מבטלים הדת בכח לפי גודל ממשלת המלך. הרי ארבע מבטלים, כל אחד יותר מבטל בכח ובחוזק.
ודבר זה תמצא מבואר מענין הברכה עצמה; שעל הראשון תקנו "אל תהי תקוה", כי אין זה רק שלילות הטוב ממנו. ועל השני תקנו "יאבדו", כי דבר זה מה שיהיו נאבדים, יותר ממה שאמר לפני זה "אל יהא להם תקוה", ואין זה שלילות הטוב בלבד, אבל יבא להם הפסד בעצמם, שיאבדו. ועל השלישי שהוא מבטל בכח, תקנו "יכרתו". והוא יותר ממה שאמר "יאבדו", שהוא מעצמו, כי מלת "יאבדו" הוא פעל מן הקל, אין זה לשון פועל, כי אין כאן מי שהוא פועל האבוד, רק בכח יאבדו מעצמם. אבל לשון 'יכרתו' יש לו פועל, שהרי הכורת הוא הפועל פועלו. ועל האחרון, שהוא מבטל בכח ובחוזק, ולפי חזקו ותקפו שמבטל אמר "תעקר ותשבר ותמגר", כל זה מפני שהוא בא נגד הדת בכח, עד שהוא רוצה לבטל הדת בכח ובחזקה. וכל אחד כפי אשר פעל, ישלם לו; כי כאשר הוא בא נגד הדת בכח, עד שהוא רוצה לבטל הדת בכח ובתוקף, כך יהיה בטול שלו. הרי כל מי שיש לו חכמה ודעת, ידע כי דבריהם הם בחכמה ובמשפט מאוד. וכך קבלנו פירוש הברכה הזאת מפי סופרים ומפי ספרים, והאמת יעשה דרכו, והוא נגלה יותר משמש בצהרים, ודי בזה למי שמבין האמת מבין השקר.
וכאשר האדם יקח דבריהם בלא עיון, כאילו הם סופרים בין איש לחבירו, אז יחשוב עליהם און, אבל כאשר מתבונן בדבריהם לא ימצא כך, רק הוא חטאת ההבנה. וכאשר האדם מצרף דבריהם יחד, ימצא שהם יענו זה על זה, ויעידו זה על זה, כי כל כוונתם היה על האמת, לכך אין ראוי לתת עליהם אשמה, כי אם להצדיק דבריהם.
אמנם כל השומע דברים אלו, ידוה נפשו על דברים שהם מליזים עליהם. כי לא די שהדברים שאמרו עליהם אינם נאמרים בצדק וביושר כלל - מה שאמרו שהם תקנו בתפילה דברים שאינם ראוים, וכבר בארנו כי אין הדבר כמו שאמרו. והרי הם מהפכים הקערה על פיה, כי הם למדו אותנו והזהירו אותנו שאל יהא תפילתינו בענין זה כלל. ואף כי פירשנו דבריהם עד שאין עוד דבר שיצא מן היושר והאמת כלל, כאשר התפילה היא על הכופרים באלקי אמת וביחודו יתברך, ועל אותם אשר הם רוצים למשול ולבטל דתו של השם יתברך, עד שכל אדם אומר על זה שהוא דבר אמת ונכון וקיים. ועם כל זה חכמינו ז"ל הרחיקו דבר זה, כדאיתא בפרק קמא דברכות (י א), הנהו בריוני דהוי בשבבותיה דרבי מאיר, והיו מצערי ליה טובא. הוי קא בעי רבי מאיר רחמי עלייהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו דרבי מאיר, מאי דעתך, דכתיב (תהלים קד, לה) "יתמו חטאים מן הארץ", מי כתיב 'חוטאים', "חטאים" כתיב. ועוד, שפיל לסיפא דקרא, "ורשעים עוד אינם" (שם), כיון ד"יתמו חטאים", "ורשעים עוד אינם". אלא בעי עלייהו רחמי דלהדרו בתשובה, עד כאן. הרי לך כי רבי מאיר חשב דלבעי רחמי שימותו הרשעים, ואמרה לו אשתו שאין ראוי להתפלל על זה, אף שהוא רשע, אין להתפלל עליו שימות, מאחר שאפשר שישוב מחטאו. אם כן למה יתפלל עליו שיהיה נאבד, מאחר שהאדם מעשה ידיו של השם יתברך, לכך אין ראוי זה. כי לכך כתיב "יתמו חטאים מן הארץ", ולא כתיב 'חוטאים', שהוא שם התאר לאדם שהוא רשע, והיה משמע שימות ויתום האדם אשר חוטא. ועוד, מזה שאמר אחריו "ורשעים עוד אינם", והוי ליה לומר 'יתמו רשעים מן הארץ ורשעים יסופו מן העולם'. אבל "יתמו חטאים מן הארץ", שלא יהיה החטא נמצא, והיינו שיהפוך השם יתברך דעת החוטא, ולא יעשה רע עוד, ובזה "יתמו חטאים", שלא יעשה עוד עבירות, כי "רשעים עוד אינם", כלומר שלא יהיו נמצאים רשעים, וכך ראוי שתהיה התפילה. אם כן הם למדו ענין התפילה, והזהירו שלא יהיו תפילותינו אף על הרשעים שימותו, רק שלא יהיו נמצאים החטאים, כי ישובו אל השם יתברך. ואם כן איך אפשר לומר שהם עברו על דברי אזהרת עצמם. רק כי התפילה היא כך; "ולמשומדים אל תהא תקוה", שלא יהיה תקוה להם שיהיו עוד המשומדים במציאות, רק יסורו מן העולם. ורצו לומר שלא יהיו עוד אנשים כאלו בעולם, רק יחזרו מן מעשיהם. "וכל המינים כרגע יאבדו", שלא תהיה דעת מינות בעולם, ואז יהיו נאבדים המינים מן העולם. ואילו היה מתפלל 'וכל המינים כרגע ימותו', היה משמע כי מתפלל על מפלתן. אבל לא אמר רק "וכל המינים כרגע יאבדו", היינו כי לא תהיה עוד דעת מינות בעולם. "וכל אויבי עמך מהרה יכרתו", גם כן לשון זה שיסולקו אויבי עמך, וזהו פירוש "יכרתו", שלא יהיה נמצא עוד אויבים לעמך. ולא תהיה מלכות זדון בעולם. אבל על מפלתן של מלכות, אף על מלכות זדון, אין התפלה כלל. ולכך אמר "ומלכות זדון וכו' ותכניעם במהרה בימינו", כי מלכות שהיא עושה בזדון, ורוצה לבטל גזירת ומצות השם יתברך, כמו שהתבאר, אותה תעקר, שלא תהיה עוד בעולם מלכות זדון, ויהיה נהפך מלכות זדון זה שלא יהיה לו לב זדון, ויתן לו הכנעה, ואז לא יהיה מלכות זדון להעביר את בני אדם מן הדת שלא לקבל גזירת ומצות של השם היתברך. וכל הדברים שנזכרו, אין מדבר מן מפלתן, רק שיסיר השם יתברך הדבר הרע הזה מלבם, ויחזרו בתשובה. הרי לך כי כל הדברים אשר אמרו עליהם, סרה דברו. ובמה שבאו הם להזהיר את האדם שלא יעשה, חשבו עליהם רע שהם עשו. ועל זה ראוי שידוה לבו של אדם, ודי בזה.
