שאלה:
בשעת כעס אמרתי לבני שאם ימשיך להשתולל, לא ייצא לטיול המשפחתי. הוא המשיך, וכעת אני מבין שהעונש חריף מדי וגם יכביד על כל המשפחה. האם עלי לעמוד בדברי כדי שלא לאבד את הסמכות?
תשובה:
חשוב שהילד ידע שדברי הוריו נאמרים ברצינות. משום כך צריך להיזהר מראש מאיומים שאין בדעתנו לקיים או שלא שקלנו את משמעותם. אבל כאשר האב נרגע ומבין שהעונש שקבע אינו מתאים, יש מקום לתקן את החלטתו.
צריך להבחין בין שינוי החלטה בעקבות מחאותיו של הילד לבין שינוי מתוך שיקול דעת. אם הדרישה נכונה והתגובה שנקבעה מתאימה, בדרך כלל ראוי לעמוד בה גם כשהילד אינו מרוצה. אבל אם האב מבין שהגזים בשעת כעסו, אין צורך להתעקש על עונש בלתי מתאים רק כדי להוכיח שהוא עומד בדיבורו.
אפשר לומר: "אמרתי שלא תצא לטיול. כשחשבתי על כך בנחת, הבנתי שהעונש שקבעתי היה חריף מדי. אני משנה אותו, אבל ההשתוללות עדיין דורשת טיפול".
כדאי שהדברים ייאמרו בזמן רגוע, לאחר שהאב החליט כיצד נכון לנהוג. אין טעם להיכנס בשעת המריבה למשא ומתן שבו הילד מתווכח והאב מפחית שוב ושוב מן העונש.
אם האב צעק או פגע בילד, ראוי שיתנצל על כך בפשטות. אין לתלות זאת בילד ולומר: "אתה גרמת לי לדבר כך". האב מקבל אחריות על תגובתו, והבן נדרש לקבל אחריות על מעשיו. ההתנצלות אינה מבטלת את הדרישה להפסיק להשתולל.
ברמב"ם בהלכות דעות ב, ג מבואר שגם כאשר יש צורך להראות כעס בפני הבנים כדי לחנכם, על האב להיות מיושב בדעתו ולא לפעול מתוך כעס פנימי. מכאן יש ללמוד שהתגובה החינוכית צריכה להיקבע מתוך מחשבה על התועלת שבה.
לכן, לאחר שביטל את העונש המופרז, על האב לחזור למעשה עצמו: מה קרה, האם מישהו נפגע ומה צריך לתקן. אם נדרשת תגובה נוספת, יש לבחור תגובה מתאימה שאפשר לבצע אותה, ורצוי שתהיה קשורה למעשה. אם ההשתוללות גרמה לפיזור חפצים או ללכלוך, למשל, אפשר לדרוש מהילד להשתתף בסידור ובניקוי בהתאם לגילו.
להבא, כשהאב מרגיש שהוא כועס, אפשר להסתפק באמירה: "עכשיו מפסיקים. אחר כך אחליט כיצד נטפל בזה". את ההשתוללות עוצרים מיד; את ההחלטה על המשך הטיפול אפשר לקבל לאחר שנרגעים.
בשעת כעס אמרתי לבני שאם ימשיך להשתולל, לא ייצא לטיול המשפחתי. הוא המשיך, וכעת אני מבין שהעונש חריף מדי וגם יכביד על כל המשפחה. האם עלי לעמוד בדברי כדי שלא לאבד את הסמכות?
תשובה:
חשוב שהילד ידע שדברי הוריו נאמרים ברצינות. משום כך צריך להיזהר מראש מאיומים שאין בדעתנו לקיים או שלא שקלנו את משמעותם. אבל כאשר האב נרגע ומבין שהעונש שקבע אינו מתאים, יש מקום לתקן את החלטתו.
צריך להבחין בין שינוי החלטה בעקבות מחאותיו של הילד לבין שינוי מתוך שיקול דעת. אם הדרישה נכונה והתגובה שנקבעה מתאימה, בדרך כלל ראוי לעמוד בה גם כשהילד אינו מרוצה. אבל אם האב מבין שהגזים בשעת כעסו, אין צורך להתעקש על עונש בלתי מתאים רק כדי להוכיח שהוא עומד בדיבורו.
אפשר לומר: "אמרתי שלא תצא לטיול. כשחשבתי על כך בנחת, הבנתי שהעונש שקבעתי היה חריף מדי. אני משנה אותו, אבל ההשתוללות עדיין דורשת טיפול".
כדאי שהדברים ייאמרו בזמן רגוע, לאחר שהאב החליט כיצד נכון לנהוג. אין טעם להיכנס בשעת המריבה למשא ומתן שבו הילד מתווכח והאב מפחית שוב ושוב מן העונש.
אם האב צעק או פגע בילד, ראוי שיתנצל על כך בפשטות. אין לתלות זאת בילד ולומר: "אתה גרמת לי לדבר כך". האב מקבל אחריות על תגובתו, והבן נדרש לקבל אחריות על מעשיו. ההתנצלות אינה מבטלת את הדרישה להפסיק להשתולל.
ברמב"ם בהלכות דעות ב, ג מבואר שגם כאשר יש צורך להראות כעס בפני הבנים כדי לחנכם, על האב להיות מיושב בדעתו ולא לפעול מתוך כעס פנימי. מכאן יש ללמוד שהתגובה החינוכית צריכה להיקבע מתוך מחשבה על התועלת שבה.
לכן, לאחר שביטל את העונש המופרז, על האב לחזור למעשה עצמו: מה קרה, האם מישהו נפגע ומה צריך לתקן. אם נדרשת תגובה נוספת, יש לבחור תגובה מתאימה שאפשר לבצע אותה, ורצוי שתהיה קשורה למעשה. אם ההשתוללות גרמה לפיזור חפצים או ללכלוך, למשל, אפשר לדרוש מהילד להשתתף בסידור ובניקוי בהתאם לגילו.
להבא, כשהאב מרגיש שהוא כועס, אפשר להסתפק באמירה: "עכשיו מפסיקים. אחר כך אחליט כיצד נטפל בזה". את ההשתוללות עוצרים מיד; את ההחלטה על המשך הטיפול אפשר לקבל לאחר שנרגעים.