שאלה:
בני בן שמונה שומר מאוד על המשחקים שלו ואינו מסכים שאחיו ייגעו בהם. אני רוצה לחנך אותו לוותר ולעשות חסד, אבל הוא טוען: "זה שלי". האם נכון לחייב אותו לתת לאחיו לשחק?
תשובה:
הרצון לחנך לנתינה נכון, אבל לפני שמוכיחים אותו צריך לברר מדוע הוא מסרב. האם הוא חושש שישברו את המשחק? האם בעבר לקחו ממנו בלי רשות? או שקשה לו לשתף גם כאשר שומרים היטב על חפציו? לכל אחד מן המצבים נדרשת התייחסות אחרת.
אם אחיו אינו שומר על המשחק, צריך לטפל גם בכך. קשה לבקש מן הילד להשאיל בשמחה, כאשר הוא יודע שאחר כך יחזירו לו משחק שבור או שחלקים ממנו ילכו לאיבוד.
חז"ל אמרו: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב, יב). גם האח המבקש לשאול צריך ללמוד לבקש רשות, לשמור ולהחזיר. כשאנו מחנכים ילד לתת, עלינו לחנך את אחיו לכבד את מה שקיבל.
כדאי להבחין מראש בין משחקים השייכים לכולם לבין חפצים אישיים. במשחק משותף קובעים תורות וכללים המתאימים לילדים. בחפץ אישי יש לתת מקום לכך שהוא שייך לילד, ומתוך כך לעודד אותו להשאיל. אין לראות בכל סירוב הוכחה לאנוכיות או למידות רעות.
אפשר להתחיל בבקשה מוגדרת: "תסכים לתת לו לשחק עשר דקות, כשאני כאן ושומר?" אפשר גם להציע שיבחר בעצמו איזה משחק הוא מוכן להשאיל. כך נותנים לו הזדמנות להתרגל לנתינה מתוך רצון, ובהיקף שהוא מסוגל לעמוד בו.
יש להיזהר גם שלא לבקש תמיד דווקא מן הילד הנוח לוותר. לפעמים ההורים יודעים שאחד הילדים יתרצה לבסוף, ולכן בכל מריבה פונים אליו. גם הוא רשאי לרצות לשחק בחפץ שלו, ואין להפוך את מידותיו הטובות לתפקיד קבוע שבו רצונותיו נדחים. גם שאר האחים צריכים ללמוד להמתין, לקבל סירוב ולוותר בעצמם.
אם הסכים להשאיל, ראוי להכיר בכך: "ראיתי שהיה לך קשה לתת את המשחק, ובכל זאת הסכמת. שימחת אותו מאוד". כך הילד מרגיש שרואים את המאמץ שעשה.
ואם החפץ התקלקל, אין לפטור אותו באמירה: "לא נורא, תלמד לוותר". צריך להתייחס לצערו ולברר כיצד אפשר לתקן ומה צריך לשנות בפעם הבאה. הנכונות שלו להשאיל אינה פוטרת אותנו מלשמור על חפציו.
בני בן שמונה שומר מאוד על המשחקים שלו ואינו מסכים שאחיו ייגעו בהם. אני רוצה לחנך אותו לוותר ולעשות חסד, אבל הוא טוען: "זה שלי". האם נכון לחייב אותו לתת לאחיו לשחק?
תשובה:
הרצון לחנך לנתינה נכון, אבל לפני שמוכיחים אותו צריך לברר מדוע הוא מסרב. האם הוא חושש שישברו את המשחק? האם בעבר לקחו ממנו בלי רשות? או שקשה לו לשתף גם כאשר שומרים היטב על חפציו? לכל אחד מן המצבים נדרשת התייחסות אחרת.
אם אחיו אינו שומר על המשחק, צריך לטפל גם בכך. קשה לבקש מן הילד להשאיל בשמחה, כאשר הוא יודע שאחר כך יחזירו לו משחק שבור או שחלקים ממנו ילכו לאיבוד.
חז"ל אמרו: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב, יב). גם האח המבקש לשאול צריך ללמוד לבקש רשות, לשמור ולהחזיר. כשאנו מחנכים ילד לתת, עלינו לחנך את אחיו לכבד את מה שקיבל.
כדאי להבחין מראש בין משחקים השייכים לכולם לבין חפצים אישיים. במשחק משותף קובעים תורות וכללים המתאימים לילדים. בחפץ אישי יש לתת מקום לכך שהוא שייך לילד, ומתוך כך לעודד אותו להשאיל. אין לראות בכל סירוב הוכחה לאנוכיות או למידות רעות.
אפשר להתחיל בבקשה מוגדרת: "תסכים לתת לו לשחק עשר דקות, כשאני כאן ושומר?" אפשר גם להציע שיבחר בעצמו איזה משחק הוא מוכן להשאיל. כך נותנים לו הזדמנות להתרגל לנתינה מתוך רצון, ובהיקף שהוא מסוגל לעמוד בו.
יש להיזהר גם שלא לבקש תמיד דווקא מן הילד הנוח לוותר. לפעמים ההורים יודעים שאחד הילדים יתרצה לבסוף, ולכן בכל מריבה פונים אליו. גם הוא רשאי לרצות לשחק בחפץ שלו, ואין להפוך את מידותיו הטובות לתפקיד קבוע שבו רצונותיו נדחים. גם שאר האחים צריכים ללמוד להמתין, לקבל סירוב ולוותר בעצמם.
אם הסכים להשאיל, ראוי להכיר בכך: "ראיתי שהיה לך קשה לתת את המשחק, ובכל זאת הסכמת. שימחת אותו מאוד". כך הילד מרגיש שרואים את המאמץ שעשה.
ואם החפץ התקלקל, אין לפטור אותו באמירה: "לא נורא, תלמד לוותר". צריך להתייחס לצערו ולברר כיצד אפשר לתקן ומה צריך לשנות בפעם הבאה. הנכונות שלו להשאיל אינה פוטרת אותנו מלשמור על חפציו.